דרך אגב
זה בהומור, הומור, אבל זה נכון לגמרי. רגשי אשמה הם משהו שאת גדלה איתו כי ככה חינכו אותך. "זה יגמר בבכי" וכו'. סיםור - לפני כמה זמן הייתי חולה. הקאתי בלי סוף. אמא שלי רצתה לבוא להתארח אצלי כי היא היתה במרכז ולא היה לה איפה לישון, הסכמתי... זה תוכנן כמה ימים לפני שהיא היתה אמורה לבוא וביום שהיא באה - הייתי גמורה מהמחלה. היא מתקשרת, אומרת אני מגיעה. אמרתי בסדר, תביאי לי בבקשה בקבוק מים מינרלים כשאת באה. היא מתקשרת אחרי 2 דקות אומרת לי, רגע, זה אומר שלא תעלי לי את התיקים? (תיקים? היא באה ללילה, כן), אמרתי לה, כנראה שלא. אני סחוטה. היא מתקשרת אחרי דקה, טוב, אני לא באה. את חושבת שהיא חשבה לבוא לבקר אותי, סתם ככה ולהביא לבת החולה מתה שלה בקבוק מים?... לא. סיפרתי את זה לאחותי, אמרתי לה שאני כועסת. המשת"פית סיפרה לה. היא מתקשרת אלי למחרת, אומרת שהיא לא רצתה לבוא כי כשאני חולה אני לא נחמדה והיא פחדה שאני אהיה מגעילה אליה. בגלל זה היא לא באה. את מבינה - כי אני מגעילה. כשאמרתי לה, בסדר, ממש, כמובן שהתחיל מכבש ה-את בת רעה, את לא באה לבקר את כל הזמן פוגעת בי וכו'. הנה - בבקשה - ככה באים רגשי אשמה לעולם. עכשיו אני כבר גדולה, יודעת להבחין בין מתי אני לא בסדר, באמת, למתי אחרים לא בסדר. אבל כשאת גדלה שכל דבר שקורה הוא באשמתך... קשה לדעת להבחין לפעמים... פשוט צריך ללמוד להסתכל על דברים בצורה אוביקטיבית.
) ולפעמים כל כך קשה להתמודד מולן, ולפעמים זה לא כל כך מרגיש צודק שכולם עושים משהו וגם אנחנו נעשה אבל דווקא אנחנו נרגיש רגשות אשמה ואחרים לא... איך אתם מתמודדים כנגד רגשות אשמה- בורחים ומדחיקים או מתמודדים באמת(ומהי ההתמודדות באמת מבחינתכם
)
