צורך לרצות
יש לעניין הזה כמה היבטים. מצד אחד - כמו שכתבה קודמתי, הרגישות ועדינות הנפש, שמרגישה כל דבר, ולכן צער על מי שלא סופק רצונו כהלכה. מצד שני - צורך בלתי מודע לרצות את הזולת, באופן שגורם לי נזק נפשי (תחושות אשמה). את הצורך הזה צריך לזהות, וללמוד לוותר עליו, ללמוד להבין שהוא לא נכון. כי הענקה לזולת באופן של נזק לעצמי אינה נתינה נכונה. ואילו נתינה נכונה מעניקה הן לזולת והן לעצמי, כי היא עניין רוחני, שהוא כמו אש, שיכולה לתת לאחרים והיא עצמה אינה נחסרת מכך. זה לא שהרצון לרצות את הזולת שלילי. זה רצון חיובי, אבל צריך להתבונן עד כמה הרצון הופך לצורך, ועד כמה הצורך מחבל בבריאות שלי. יש לי כלל, שרגשי אשמה הם חטא, ולכן כאשר הם תוקפים אותי, אני ישר מתבוננת מאין הם באו ועל מה הם יושבים, ואיך בדיוק מסלקים אותם בכל מחיר. כי אין שום סיבה לרגשי אשמה מלבד עצת היצר להפיל אותי לייאוש ולתסכול. אגב - רגשי אשמה אינם רגשי חרטה מהסוג שמדרבן לעשות טוב יותר. אלא רגש מייאש שאני לא בסדר ואשמה ודי חסרת תקנה וכו'.