רב חובל מיותם שמנוע ספינתו נדם נותן אמונו ברוח בחיפוש יבשה לנוח אלומת אור מרצדת בלב השחור מורדת מנווט לכיוון החול שבקצה הים הכחול אור יום שמקיץ את הדרך מאיץ עוד קצת כוח והלב ימצא מנוח …
והכרתי את זה הספן , שזוף וחרוך משמש לוהטת. וכשהיה מגיח אלי מתוך הים, מתנדנד , ועם חיוך רחב כליבו, פוצח בקולו הרועם והרוטט, ובידו אוחז , בקבוק יין משובח. ובידו השניה מניף אלי בחיבה . כזה היה ידידי הספן, הוא היה לי חבר, חבר אמיתי . עד שיום אחד , אל הים יצא, ובפיתחו של נמל קטן , ליבו הרחב , נדם לו מלכת .
הים, יודע בנו לתעתע, סוערים וגועשים כך פתע. יודעים ללטף ברוך כאשה , וצליליו מלחשים, ששששה צבעיו מתחלפים לאור הירח , כפדחתו הבוהקת של ספן כרח . וניצנוצו של מיגדלור מרוחק, על פני האדווה מאיר ובוהק. אי שם בצריף עץ מיושן, יושבת בציפיה אהובת הספן. לילות וימים בדד מצפה , לאהובה אשר בים מחכה. התבשיל החם בקדרה מתבשל, ובחוץ כבר קר ומתכסה ערפל. וקולות מלחים שיכורים שומעת , כי אהובה אל חיקה חזר יודעת .