רועי גולן ??
New member
ראשון מת האלוהים
אחריו מתה האידיאולוגיה עכשיו מתו הרגשות וזה עוד לא הכל האנושות היא כישלון (וגם אתה) ------------------------------------------------- מה היא הקהילה הפוסט-אנושית? הקהילה הפוסט-אנושית היא לא יותר מאוסף של גופות חסרות תועלת. זהותנו חסרת משמעות (ספק אם קיימת), וכך גם חיינו. אין לנו עקרון שמאחד אותנו – למעשה אין לנו עקרונות כלל. הדבר היחיד שמוביל אותנו לראות עצמנו חברים בקהילה הפוסט-אנושית הוא ההבנה שחיי האנושות, כמו גם חיינו אנו, הם רצף פתטי של טעויות פטאליות, ואין ממנו כל מנוס. עוד טרם לידתנו נידונו למוות מנטאלי, ודבר לא יכל, לא יכול ולא יוכל להצילנו. כולנו מתים-מהלכים של עידן הטכנולוגיה. נותר רק להכיר בכך. מי חבר בקהילה הפוסט-אנושית? הפוסט-אידיאולוגיה חדרה מכבר לכל קצוות העולם. רוב האוכלוסייה עודנה מתכחשת – אם ע"י דבקות סהרורית בדת ומיסטיקה, אם ע"י דבקות סהרורית עוד יותר ב"ערכים" ו"מוסר". שארית האוכלוסייה נמצאת צעד אחד קדימה – אלו הם כל אותם רודפי בצע, תאווי כוח, מין, תהילה, פרסום וקוויאר, שמקדישים חייהם לנהנתנות זולה. זוהי, למעשה, גרסה מתקדמת, אמיתית יותר של האנושות כפי שהיא תתגלה לעיני כל בתוך מספר שנים. אך ישנו מיעוט, עלוב וחסר משמעות, שהשכיל לדחות אף את השאיפה לנהנתנות, כמו גם כל שאיפה לכל דבר שהוא. מיעוט זה הבין, שאלה שגמרו אומר להעביר את חייהם בסיפוק רגע ויצרי, טעו בכך שבכלל הציבו לעצמם מטרה כלשהי מלכתחילה. מיעוט זה הבין, שכל מטרה ושאיפה ותקווה מתפוררות ונעלמות בשלב כלשהו, ושכנראה לא היו קיימות באמת מעולם. מיעוט זה הבין, שאין באמת מה להבין. זוהי הקהילה הפוסט-אנושית. לשם מה קיימת הקהילה הפוסט-אנושית? אנו מסירים מעלינו כל חשד להצבת מטרה או שאיפה משום סוג שהוא. אין לה ייעוד אמיתי. הקהילה נוצרה מתוך שעמום רוחני והיא עצמה מהווה חלק בשעמום רוחני זה. איננו ניהיליסטים, משום שאנו איננו תנועה ואין לנו מסר. אנו ילדיו החדשים, האפורים יותר של הניהיליזם, שבחרו לנסות ולחשוף בפני בעולם את בבואתו המהותית, או האנטי-מהותית. לא מתוך יצר הרס, לא מתוך כאב, לא מתוך מחשבה. הקהילה הפוסט-אנושית היא ביטוי של ריק גמור ותו לא. האם מוות הוא הפתרון? לא. המוות הוא בהחלט לא פתרון. למעשה, אין פתרון – וזאת משום שאין בעיה או שאלה. השאיפה המגוחכת אחר פתרונות הסיתה את תשומת הלב מהעובדה שלא ניצבת בפני אף אחד מאתנו שאלה מהותית. הלא בעולם ללא מהות אין שאלות מהותיות, ובטח שלא פתרונות לשאלות אלו. המוות, אם בכלל, מהווה את בסיס קיומנו. מוות כאורח חיים, זהו צו השעה, וכולנו ממלאים אותו אם נרצה ואם לאו. המוות קיים בכל אחד מאתנו עוד טרם נולד, וכידוע, אין ממנו חזרה. כל אדם שבטיפשותו יחליט להתבונן עמוק באמת אל תוך נשמתו, בחפשו אחר דבר מה שיסתור האבסולוטיות שבמותו הרוחני, יגלה מיד שהוא לא רואה דבר. מה עלי לעשות? התאבד, המשך במה שאתה מכנה חיים, ברח ממותך הפנימי, קבל אותו, ברח ממנו שוב, לך לקניות, צא לטיול, תראה סרט, הצת בניין, חזור בתשובה, בשאלה, בלה את חייך באכילת קוויאר במרפסת, או בקפיצה ממנה, היה פשיסט, היה מרקסיסט, אנרכיסט, סוציאל-דמוקרט, קפיטליסט, ניהיליסט, פוסט מודרניסט, פוסט אידיאולוג או לא כלום, רד במשקל, צפה בטלוויזיה, שבור אותה, התעשר, תרום תרומה, שא תפילה, נגן תקליט, התאבד שוב. כל דבר שתעשה יהיה שקול לישיבה חסרת מעש בביתך. למעשה, שום דבר שתעשה לא יוכל להעניק לך באמת תחושה שונה ממה שהיית חש אילו לא היית נולד מלכתחילה. אנחנו לא יודעים מה עליך לעשות, אנחנו לא חושבים שעליך לעשות משהו, ולמעשה - לא באמת איכפת לנו. "כמו אור שחור, כמו חושך לבן, כמו תחושת החלל - כך גם נשמתו של האדם. קורה." נכתב ע"י פרופ´ טיבי פיק.
אחריו מתה האידיאולוגיה עכשיו מתו הרגשות וזה עוד לא הכל האנושות היא כישלון (וגם אתה) ------------------------------------------------- מה היא הקהילה הפוסט-אנושית? הקהילה הפוסט-אנושית היא לא יותר מאוסף של גופות חסרות תועלת. זהותנו חסרת משמעות (ספק אם קיימת), וכך גם חיינו. אין לנו עקרון שמאחד אותנו – למעשה אין לנו עקרונות כלל. הדבר היחיד שמוביל אותנו לראות עצמנו חברים בקהילה הפוסט-אנושית הוא ההבנה שחיי האנושות, כמו גם חיינו אנו, הם רצף פתטי של טעויות פטאליות, ואין ממנו כל מנוס. עוד טרם לידתנו נידונו למוות מנטאלי, ודבר לא יכל, לא יכול ולא יוכל להצילנו. כולנו מתים-מהלכים של עידן הטכנולוגיה. נותר רק להכיר בכך. מי חבר בקהילה הפוסט-אנושית? הפוסט-אידיאולוגיה חדרה מכבר לכל קצוות העולם. רוב האוכלוסייה עודנה מתכחשת – אם ע"י דבקות סהרורית בדת ומיסטיקה, אם ע"י דבקות סהרורית עוד יותר ב"ערכים" ו"מוסר". שארית האוכלוסייה נמצאת צעד אחד קדימה – אלו הם כל אותם רודפי בצע, תאווי כוח, מין, תהילה, פרסום וקוויאר, שמקדישים חייהם לנהנתנות זולה. זוהי, למעשה, גרסה מתקדמת, אמיתית יותר של האנושות כפי שהיא תתגלה לעיני כל בתוך מספר שנים. אך ישנו מיעוט, עלוב וחסר משמעות, שהשכיל לדחות אף את השאיפה לנהנתנות, כמו גם כל שאיפה לכל דבר שהוא. מיעוט זה הבין, שאלה שגמרו אומר להעביר את חייהם בסיפוק רגע ויצרי, טעו בכך שבכלל הציבו לעצמם מטרה כלשהי מלכתחילה. מיעוט זה הבין, שכל מטרה ושאיפה ותקווה מתפוררות ונעלמות בשלב כלשהו, ושכנראה לא היו קיימות באמת מעולם. מיעוט זה הבין, שאין באמת מה להבין. זוהי הקהילה הפוסט-אנושית. לשם מה קיימת הקהילה הפוסט-אנושית? אנו מסירים מעלינו כל חשד להצבת מטרה או שאיפה משום סוג שהוא. אין לה ייעוד אמיתי. הקהילה נוצרה מתוך שעמום רוחני והיא עצמה מהווה חלק בשעמום רוחני זה. איננו ניהיליסטים, משום שאנו איננו תנועה ואין לנו מסר. אנו ילדיו החדשים, האפורים יותר של הניהיליזם, שבחרו לנסות ולחשוף בפני בעולם את בבואתו המהותית, או האנטי-מהותית. לא מתוך יצר הרס, לא מתוך כאב, לא מתוך מחשבה. הקהילה הפוסט-אנושית היא ביטוי של ריק גמור ותו לא. האם מוות הוא הפתרון? לא. המוות הוא בהחלט לא פתרון. למעשה, אין פתרון – וזאת משום שאין בעיה או שאלה. השאיפה המגוחכת אחר פתרונות הסיתה את תשומת הלב מהעובדה שלא ניצבת בפני אף אחד מאתנו שאלה מהותית. הלא בעולם ללא מהות אין שאלות מהותיות, ובטח שלא פתרונות לשאלות אלו. המוות, אם בכלל, מהווה את בסיס קיומנו. מוות כאורח חיים, זהו צו השעה, וכולנו ממלאים אותו אם נרצה ואם לאו. המוות קיים בכל אחד מאתנו עוד טרם נולד, וכידוע, אין ממנו חזרה. כל אדם שבטיפשותו יחליט להתבונן עמוק באמת אל תוך נשמתו, בחפשו אחר דבר מה שיסתור האבסולוטיות שבמותו הרוחני, יגלה מיד שהוא לא רואה דבר. מה עלי לעשות? התאבד, המשך במה שאתה מכנה חיים, ברח ממותך הפנימי, קבל אותו, ברח ממנו שוב, לך לקניות, צא לטיול, תראה סרט, הצת בניין, חזור בתשובה, בשאלה, בלה את חייך באכילת קוויאר במרפסת, או בקפיצה ממנה, היה פשיסט, היה מרקסיסט, אנרכיסט, סוציאל-דמוקרט, קפיטליסט, ניהיליסט, פוסט מודרניסט, פוסט אידיאולוג או לא כלום, רד במשקל, צפה בטלוויזיה, שבור אותה, התעשר, תרום תרומה, שא תפילה, נגן תקליט, התאבד שוב. כל דבר שתעשה יהיה שקול לישיבה חסרת מעש בביתך. למעשה, שום דבר שתעשה לא יוכל להעניק לך באמת תחושה שונה ממה שהיית חש אילו לא היית נולד מלכתחילה. אנחנו לא יודעים מה עליך לעשות, אנחנו לא חושבים שעליך לעשות משהו, ולמעשה - לא באמת איכפת לנו. "כמו אור שחור, כמו חושך לבן, כמו תחושת החלל - כך גם נשמתו של האדם. קורה." נכתב ע"י פרופ´ טיבי פיק.
. בחירה בין העצמי למשפחה זה משהו שאני לא יכול להחליט עליו, בגלל שהבחירה תמיד תעשה במצב סובייקטיבי לחלוטין שבו מעורבים הרבה רגשות אותם אני לא יכול לתאר (בהיותי בן 50 נשוי+3 וכל זה...) דבר אחרון- בוודאי שתנסי להדחיק את אמונך במה שכתוב בכתבה. אחרי הכל, מה שנאמר שם הולך כנגד כל אינסטינקט אנושי (זו גם אחת מהסיבות שזה כל כך משכנע) חייו בטוב, זה כל מה שיש לי להגיד