קשר הורה יונק

[אסתיתה]

היי לאה, רועי בסדר, קצת מקנא אבל זה

במסגרת מה שנחשב "בריא". אני אבוא לבקר בפורום שלך חינוך לגיל הרך.

 

[אמא של איתמר]

אני דווקא ממש הופתעתי לטובה

ילדתי בבילינסון ואיתמר עבר אחרי שעתיים לשניידר. בגלל שהוא היה מונשם ורק אחרי כמעט שבוע התחיל לאכול... אז ביולדות מאד עודדו אותי ושאוב והדריכו אותי. ובפגייה נתנו לו את הקוחוסטרום בזונדה וממש עודדו אותי להמשיך. אח"כ גם נתנו לי להאכיל אותו מבקבוק (את החלב השאוב) ובסוף ממש תמכו בי בעניין ההנקה ועזרו לי. גם האחיות שהן למעשה "יועצות הנקה" וגם האחיות שלא פשוט ניסו לעזור. בכלל לפני שיצאתי הביתה הן גם מאד חיזקו, כי בפגייה איתמר לא ממש הצליח לתפוס והן אמרו לי לא ללוותר.. וכמה שהן צדקו!!! בכלל הייתה לי בלי קשר גם מיילדת מדהימה שידעה שאיתמר בטיפול נמרץ והיא עלתה אלי כל יום והתקשה גם לשאול עליו בפגייה... ממש אחלה... מסתבר שיש גם חוויות טובות בבית חולים

 

[meira]

ילדתי בחו"ל ולא בארץ

ואני לא בטוחה שאני זו לא דוגמה ילדתי בבית ולא בבית חולים (הנסיבות

) וכשהגעתי לבית החולים די עזבו אותי לנפשי. הייתי בחדר פרטי ואור היה איתי צמוד כל היומיים. לא עודדו יותר מדי ולא הקשו. בבית החולים יש ערוץ בטלויזיה שמשדר 24 שעות תוכניות לטיפול בילדים והנקה ואמרו לי שכדאי לראות. לגבי הנקה הייתי מאוד אסרטיבית ונידנדתי לאחיות בכל משמרת כדי שיעזרו לי. היה לי מזל ענק עם אחות משמרת הלילה שישבה איתי שעה רצוף ולא ויתרה עד שהצלחנו. בהתחלה ב-4 ידיים ולאט לאט הצלחתי לבד.

 

[ענבל30]

מאירה, הזכרת לי כמה מדהים סיפור

הלידה שלכם...

ותגובה למאנו: קשר לרומי הרגשתי כשראיתי אותה לראשונה, משהו כמו 18 שעות לאחר הניתוח (שהיה בהרדמה מלאה). היו אצלי אורחים, חברים ומשפחה, ואמא שלי הביאה מצלמת וידאו, כדי ללכת לצלם את רומי שהיתה באינקובטור בפגיה, ולהביא לי לראות. אחרי כמה דקות איבדתי סבלנות ושלחתי אותה לצלם, המשכתי לשוחח עם האורחים, ואז אמא שלי חזרה, ובעקבותיה.... אחות הפגיה עם רומי! הניחו אותה על החזה שלי, כל כך קטנה, שקטה ומתוקה, מסתכלת בעיניים כחולות גדולות... התרגשתי נורא, והרגע הזה תועד בוידאו

(טלי וגלי ראו אותו... ואגב אני חוששת ששכחתי אצלכם את הקלטת הזו

) הרגשתי קשר טוב לרומי מההתחלה, ההליכות מחדרי בצד אחד של המחלקה לצד השני, לפגיה, כשאני אחרי ניתוח, לא היו מועקה, אלא ציפיה נרגשת לראות אותה שוב. לא קיבלתי יותר מדי עזרה מהאחיות לגבי הקשר בינינו. כולן אומרות: "תניקי, תניקי, זה הכי טוב" אבל לא יודעות לעזור ואין להן זמן לשבת אתי ברצינות. גם אמרו לי: "כשתגיעו הביתה תנסו בשקט, וילך יותר טוב" ואילו אני ידעתי שכל בקבוק שרומי מקבלת בינתיים, מרחיק אותי יותר מההנקה

גם אותי עודדו לשאוב, והיו תנאים מצויינים לכך, וניצלתי אותם. חוץ מ2-3 בקבוקים של מטרנה, רומי קיבלה רק חלב שאוב שלי, וכשחזרנו הביתה, היתה תקופה די ארוכה של תזונה על חלב שאוב בלבד. (מאוחר יותר התמעט לי החלב והשלמתי בפורמולה, ואז רומי למדה לינוק ועברה לתזונת ציצי מושלמת) סה"כ ראו שיש בבית החולים רצון לעזור וכוונות טובות. המימוש - לא משהו

 

[טלי של גלי]

אל תחששי. היא שמורה אצלנו..

מוגנת מכל פגע. ואגב- מאוד נהננו ממנה גם בלעדייך

 

[ענבל29]

../images/Emo13.gif העיקר שאתם נהנים...

אני לא זקוקה לה מי יודע מה, אולי לקראת גיל שנה של רומי (וזה קרוב! אמאלה!) זה אולי מהווה תירוץ טוב בשבילכם לבוא לבקר?

 

[טלי של גלי]

אולי באמת נבוא לצעוד.

מחר אנחנו מתחילים במבצע "מיטה חדשה לגלי המתוקה" ובהתאם לקצב ההתקדמות נראה אם נגיע...

 

[mano1]

יפה

נשאלת השאלה ,האם בתקופת ההריון לא "דיברת" איתה? לא חשבת מה קורה איתה? איך בכל זה שותף בן הזוג?

 

[ענבל29]

הופ קטנתי בשנה... ../images/Emo8.gif שאלת אותי?

(שינוי הכינוי בגלל שאני אצל ההורים שלי... מחשב אחר... דיברתי עם רומי בתקופת ההריון, אבל לא המון, פשוט נראה לי מלאכותי ומאולץ קצת... כשהתחשק לי, דיברתי אליה... ודאי שחשבתי מה קרוה איתה, כל הזמן. בזמן הלידה, כשאמרו לי שהיא במצוקה וצריך לנתח דחוף, זה היה הרגע הכי מפחיד בחיים שלי. הייתי לחוצה פחד, ולחץ הדם שלי שגם כה היה גבוה, הגיע לערכים מסוכנים! בן זוג? מה זה? אין אצלינו חיה כזו

 

[mano1]

הכוונה

היא לחלק את החוויות עם משהו קרוב (לא בהכרח בן זוג במובן הרגיל של המילה), אלא עם "בן זוג" / ,"בת זוג" רוחני אפילו. מקווה שהובנתי.

 

[ענבל29]

את ההריון והלידה חלקתי ועדיין חולקת

עם משפחתי המופלאה (הורים נהדרים, 2 אחים ואחות) אמא שלי היתה לצדי בזמן הלידה, החזיקה לי את היד ועודדה אותי כשבכיתי מכאבים... ומי אם לא ההורים שלי והאחים שלי שהתרוצצו והביאו וארגנו ודאגו להכל כשהייתי מאושפזת חודש לפני הלידה? אנחנו משפחה מאוד קרובה. לאחותי ולי יש שיחות נפש כמו שתי חברות טובות... גם עם האחים שלי, בעצם... אז "בני הזוג" שלי להריון, ללידה ולחווית ההורות, הם בעיקר בני משפחתי. וכמובן, אי אפשר לזלזל - החברה הוירטואלית שמצאתי בפורומים, מאוד עוזרת ונותנת תמיכה ומקום לשפוך את הלב, נוצרו גם היכרויות מעבר, והמון חברות וחברים חדשים, וזה חלק מדהים ומיוחד וחשוב מאוד בחיים שלי

 

[ענתש]

במאיר דווקא מאד מעודדים הנקה

היתה הרצאה על הנקה, בה מאד עודדו להניק, ורק להניק והסבירו כמה זה חשוב. מבחינת תנאים - מאפשרים גם ביות מלא (24 שעות) ואם לא - מעירים להניק ולא דוחפים בקבוק. צוות התינוקיה כולו עבר הדרכה של יועצות הנקה, אבל (יש אבל) יש להן בעיקר רצון טוב. העזרה שלהן, כשלא מצליח, מתבטאת בלדחוף את הפיטמה שלי לפה של התינוק והן לא יודעות ללמד אותי טכניקה לחבר את התינוק נכון. הן גם לא יודעות לאתר את הבעיה (למה זה לא מצליח) וזה חבל כי הימים הראשונים יכולים מאד לייאש, אני יכולה להגיד שלי היו המון מחשבות וויתור ורק ביקור פרטי אצל יועצת הנקה פתר את הבעיה. עם זאת אני חייבת לציין שיחסית למה ששמעתי מחברות, על בתי חולים אחרים, במאיר מאד חיוביים בנושא ויחסית אני יכולה להגיד שהם משתדלים לעזור.

 

[שרון של אייל]

אז ככה.. (אחרי שקראתי כמה תשובות)

אנחנו היינו קשורים לאייל עוד בהיותו "עוּבִּי" (ככה קראנו לו עד הלידה). מהשנייה שראינו אותו כבוטן מקפץ על מסך האולטסאונד ודרך כל שלבי ההריון, הבדיקות, הבעיות וכו´. שי (בעלי) תקשר איתו באמצעות רייקי/הילינג ואני בלי

בביה"ח היה דבר אחד שממש מצא חן בעיני - אני ילדתי בתל השומר בניתוח אלקטיבי בהרדמה מלאה. מכיוון שהיתה זו הרדמה מלאה לא איפשרו לשי להיות איתי בניתוח, אך ברגע שאייל היה בחוץ נתנו לשי להחזיק אותו להיות איתו וגם להיות מי שלוקח אותו לתינוקיה. כמו כן, מדיניות ביה"ח מאפשרת למלווה אחד להיות כל הזמן (5:00 עד 22:00) עם היולדת, ללא קשר לשעות ביקור. האיפשור הזה גרם לשיתוף מלא של שי ושל אימא שלי בזמן שהותי בביה"ח. הצוות הסיעודי? היה מאוד מתחשב ומקבל. קיבל את שי כחלק מההורות החדשה. שמו לו על היד צמיד זיהוי ואיפשרו לו להתערב, לבקש, לשאול. אחות אחת הייתה במיוחד נפלאה. היא התייחסה אלינו באופן אישי במיוחד ואנחנו אליה

. מן הסתם זה היה הדדי - אני התייחסתי יפה לכל האחיות, ויצא שהיא טיפלה בי במשמרת הראשונה בבוקר הניתוח ובבוקר שלמחרת - רחצה אותי ועזרה לי לקום מהמיטה. הייתי מאוד עצמאית, ומרגע שקמתי התחלתי ללכת ולא התלוננתי, מה שכנראה מצא חן בעיניה. באופן כללי אצלנו במשפחה חוש הומור הוא תכונה משמעותית, בעיקר ברגעים יוצאי דופן, וזה מצא חן בעיניה. קשה? צוחקים.. זה מקל. בסופו של דבר היא סידרה לי חדר לבד וזה היה נפלא. לצערנו - היא לא הסכימה להצטלם עם אייל.