קשיים עם אבא
מאז שאני זוכר את עצמי אבא שלי לא היה אבא "רגיל" או "נורמלי" וזה בלשון המעטה. הוא תמיד חיפש את הרע בדברים, ואיך להעביר ביקורת על כל דבר שאחרים עושים. מאז שאני קטן אני זוכר אותו צועק ורב עם אמא שלי, אבל בשנים האחרונות זה החמיר. הוא הצליח לריב עם כל החברים שהיו לו ולא הפסיק לריב כמובן בבית עם אמא שלי, איתי ועם אחיות שלי. בו זמנית הוא התחיל להתקרב לדת וכמובן ניסה לכפות אותה גם עליי. לפני שלוש שנים אבא שלי יצא לפנסיה ומאז המצב רק הלך והדרדר, הריבים בינו לבין אמא שלי הפכו תכופים יותר ויותר ומלאים באלימות מילולית מצדו ולעתים נדירות אפילו מדרדרים לאלימות פיזית. בצבא שמחתי על העובדה שאני משרת בבסיס סגור כי כך יכולתי לברוח מהבית לפחות לחמישה ימים. כשהוא מתפרץ, מה שקורה לעיתים קרובות, הוא ממש מתנהג כמו חולה נפש, והעניין הוא שמהר מאוד אחרי שהוא נרגע הוא מתנהג כאילו כלום לא קרה ומצפה שכולם יתנהגו בהתאם. עם הזמן שעבר הוא הפך להיות יותר "דתי" ואמא שלי (כנראה כהתרסה) יותר חילונית. אני שם את הדתי במרכאות מפני שלדעתי אדם כמו שהוא מתנהג לא יכול להחשב דתי. מאז שהשתחררתי מהצבא, כצפוי, המצב ממשיך להחמיר ב"אין יחסים" ביני לבינו. הוא מנסה לחקור כל דבר שאני עושה וממש עוקב אחרי על כל טלפון ומנסה להתערב לי בחיים. בפעמים הראשונות שהעזתי לסגור את הדלת בחדר שלי הוא עוד היה פותח ושואל "מה קרה שאתה סוגר את הדלת?!" כאילו שאין לי זכות לפרטיות בתור אדם בוגר בחדר שלי בבית שלי. הסיבה להידרדרות ביחסים לדעתי היא שלא כמו בעבר אני לא שותק ובולע את העלבונות שלו, אלא מעז לענות לו. בעבר לא העזתי מתוך כבוד אליו, היום גם את זה אין לי יותר. הוא לא עושה כלום בבית, ואני זה שעוזר לאמא שלי בכל עבודות הבית כי היא עדיין עובדת (ולא בפנסיה כמוהו) והוא רק מצפה שיכינו בשבילו הכל וגם על מה שיש מתלונן. הוא מתנהג ממש כמו איזה דיקטטור. מה שהכי מטריף אותי זה שעם כל ההתנהגות שלו הוא עדיין לא מבין למה מחזירים לו יחס מגעיל, כאילו שמה שהוא עושה זה בסדר ונסלח תוך שניות. שמעתי אותו כמה פעמים טוען בפני אחותי שההתפרצויות שלו נובעות מהכדורים שהוא לוקח (שזה תירוץ עלוב כי הוא סובל מבעיות רפואיות, לא נפשיות), והוא גם תמיד מאשים את כולם, חוץ מאת עצמו בכל בעיה שיש לו. אני לא יודע למה אמא שלי לא מתגרשת ממנו, לדעתי היא פשוט מרחמת עליו. אני כל הזמן מתפלל שזה יקרה, או מתפלל לגלות שהוא לא אבא שלי, מבחינתי הוא אף פעם לא היה כזה ולא ראוי להיקרא כזה. אחותי הגדולה, שגם סבלה מההתנהגות שלו במשך שנים, סוף סוף הצליחה לעזוב את הבית לפני לא הרבה זמן. היום אני בשנות ה-20 לחיי, ועדיין חי בבית עם ההורים אבל המצב בבית פגע בי ואני עדיין סובל ממנו, אבל משתדל לחיות כרגיל, להיות אופטימי ולהחזיק מעמד וכמה שיותר להימנע מלהיות בקרבת אבא שלי. אף פעם כילד לא זכיתי לראות משפחה רגילה, סבלתי במשך שנים מעודף משקל, ומבחינה חברתית עד הצבא לא יכלתי לסמוך על אנשים וכמעט ולא היו לי חברים, רק בזכות הצבא הדברים האלו קצת השתנו. לעזוב את הבית אני לא יכול, גם מבחינה כלכלית וגם כי אני לא רוצה להשאיר את אמא שלי לבד. אם יש מישהו שמזדהה או יש לו עצה או חיזוק בנושא אני אשמח לשמוע...
מאז שאני זוכר את עצמי אבא שלי לא היה אבא "רגיל" או "נורמלי" וזה בלשון המעטה. הוא תמיד חיפש את הרע בדברים, ואיך להעביר ביקורת על כל דבר שאחרים עושים. מאז שאני קטן אני זוכר אותו צועק ורב עם אמא שלי, אבל בשנים האחרונות זה החמיר. הוא הצליח לריב עם כל החברים שהיו לו ולא הפסיק לריב כמובן בבית עם אמא שלי, איתי ועם אחיות שלי. בו זמנית הוא התחיל להתקרב לדת וכמובן ניסה לכפות אותה גם עליי. לפני שלוש שנים אבא שלי יצא לפנסיה ומאז המצב רק הלך והדרדר, הריבים בינו לבין אמא שלי הפכו תכופים יותר ויותר ומלאים באלימות מילולית מצדו ולעתים נדירות אפילו מדרדרים לאלימות פיזית. בצבא שמחתי על העובדה שאני משרת בבסיס סגור כי כך יכולתי לברוח מהבית לפחות לחמישה ימים. כשהוא מתפרץ, מה שקורה לעיתים קרובות, הוא ממש מתנהג כמו חולה נפש, והעניין הוא שמהר מאוד אחרי שהוא נרגע הוא מתנהג כאילו כלום לא קרה ומצפה שכולם יתנהגו בהתאם. עם הזמן שעבר הוא הפך להיות יותר "דתי" ואמא שלי (כנראה כהתרסה) יותר חילונית. אני שם את הדתי במרכאות מפני שלדעתי אדם כמו שהוא מתנהג לא יכול להחשב דתי. מאז שהשתחררתי מהצבא, כצפוי, המצב ממשיך להחמיר ב"אין יחסים" ביני לבינו. הוא מנסה לחקור כל דבר שאני עושה וממש עוקב אחרי על כל טלפון ומנסה להתערב לי בחיים. בפעמים הראשונות שהעזתי לסגור את הדלת בחדר שלי הוא עוד היה פותח ושואל "מה קרה שאתה סוגר את הדלת?!" כאילו שאין לי זכות לפרטיות בתור אדם בוגר בחדר שלי בבית שלי. הסיבה להידרדרות ביחסים לדעתי היא שלא כמו בעבר אני לא שותק ובולע את העלבונות שלו, אלא מעז לענות לו. בעבר לא העזתי מתוך כבוד אליו, היום גם את זה אין לי יותר. הוא לא עושה כלום בבית, ואני זה שעוזר לאמא שלי בכל עבודות הבית כי היא עדיין עובדת (ולא בפנסיה כמוהו) והוא רק מצפה שיכינו בשבילו הכל וגם על מה שיש מתלונן. הוא מתנהג ממש כמו איזה דיקטטור. מה שהכי מטריף אותי זה שעם כל ההתנהגות שלו הוא עדיין לא מבין למה מחזירים לו יחס מגעיל, כאילו שמה שהוא עושה זה בסדר ונסלח תוך שניות. שמעתי אותו כמה פעמים טוען בפני אחותי שההתפרצויות שלו נובעות מהכדורים שהוא לוקח (שזה תירוץ עלוב כי הוא סובל מבעיות רפואיות, לא נפשיות), והוא גם תמיד מאשים את כולם, חוץ מאת עצמו בכל בעיה שיש לו. אני לא יודע למה אמא שלי לא מתגרשת ממנו, לדעתי היא פשוט מרחמת עליו. אני כל הזמן מתפלל שזה יקרה, או מתפלל לגלות שהוא לא אבא שלי, מבחינתי הוא אף פעם לא היה כזה ולא ראוי להיקרא כזה. אחותי הגדולה, שגם סבלה מההתנהגות שלו במשך שנים, סוף סוף הצליחה לעזוב את הבית לפני לא הרבה זמן. היום אני בשנות ה-20 לחיי, ועדיין חי בבית עם ההורים אבל המצב בבית פגע בי ואני עדיין סובל ממנו, אבל משתדל לחיות כרגיל, להיות אופטימי ולהחזיק מעמד וכמה שיותר להימנע מלהיות בקרבת אבא שלי. אף פעם כילד לא זכיתי לראות משפחה רגילה, סבלתי במשך שנים מעודף משקל, ומבחינה חברתית עד הצבא לא יכלתי לסמוך על אנשים וכמעט ולא היו לי חברים, רק בזכות הצבא הדברים האלו קצת השתנו. לעזוב את הבית אני לא יכול, גם מבחינה כלכלית וגם כי אני לא רוצה להשאיר את אמא שלי לבד. אם יש מישהו שמזדהה או יש לו עצה או חיזוק בנושא אני אשמח לשמוע...
