Ultras Maccabi Ta
New member
קשה , קשה...
בזמן האחרון אני מתחיל לחשוב קצת על העתיד. דבר ראשון, אני מגמגם מאז שאני זוכר את עצמי, גיל 4\5 פחות או יותר. לא ייחסתי לזה חשיבות רבה מדי, והייתי די מקובל, ילד רגיל. כמובן שפה ושם היו כל מיני צחקוקים של ילדים, אבל הם היו מעטים מאוד. ביסודי, הגמגום לא השפיע עליי כלל, הייתי משתתף פעיל בשיעורים, מעורה חברתית והכל. לאט לאט, עם השנים, הביטחון ירד, לא יודע למה, ואט אט התחלתי להשתתף פחות ופחות בשיעורים, ליצור קשרים חדשים , והתחלתי מעין להסתגר בתוך עצמי, הפכתי למעין פסיבי שכזה, שיצירת הקשרים שלו תלויה באופן אבסולוטי באחר. בתיכון, לא היית מעז להוציא הגה מהפה בשיעורים, אם כי עם חברים הכל היה בסדר גמור. יש לציין שהיו רק מס' מועט של חברים קרובים, שידעו על הגמגום באופן שאני ידעתי שהם יודעים גם, והכל היה חופשי איתם. עם אחרים, מהפחד מ"מה יגידו" וכו', הייתי מדבר באופן מינימלי. היו חושבים אותי לסנוב. על התחום ה"רומנטי", אם אפשר לקרוא לזה ככה בגיל כזה, אין על מה לדבר, למעט התאהבות קצרה ,שכמעט ויצא ממנה משהו, אבל אני בספק אם היא הייתה מוכנה להמשיך עם זה לאורך זמן. עברו שנות התיכון, חוג החברים שלי היה די נורמאלי, כולל אחד או שניים שהיו מאוד קרובים, אחד במיוחד. לאחר התיכון, הגיעו שנות הלימוד באוניברסיטה, גם שם, כיום, אני לא מעז לדבר בהרצאות. אמנם הכרתי הרבה חברים חדשים, אבל הגמגום מונע ומנע ממני להתקרב אליהם עוד יותר,, וככה בעצם אני תלוי באוויר. בקשר לבנות וכו', נראה לי שאין מצב בזמן הקרוב שאעשה איזה שהוא צעד ראשון להתחיל עם מישהי. הרבה בנות(יחסית
)עושות עיניים, מחכות שאעשה משהו, אבל אני והביטחון העצמי שלי עוצרים מלעשות משהו. אני באופיי לא ביישן, יותר נכון להגיד שהגמגום הפך אותי לביישן. כמו כן, אני חושב תמיד לעצמי:"מה הסיכוי שגם אם התחלתי עם מישהי, היא תמשיך איתי עם הגמגום שלי?" כי אני רואה תגובות של אנשים, ואני מבין שישנו מיעוט קטן שיהיה מוכן לקבל אותי. שלא תבינו לא נכון, אלה שלא מוכנים לקבל אותי, אין לי רצון להיות בקשר איתם. גם בזמן האחרון,עם הלחץ והכל, הבטחון שלי ירד פלאים, והרבה פעולות פשוטות שהיייתי עושה, או שאני מוותר עליהן, או שאני מאוד מתקשה להוציא את המילים. זהו לבינתיים, זה היה ארוך, חפרתי יותר מדי, אבל מקווה שקראתם...
בזמן האחרון אני מתחיל לחשוב קצת על העתיד. דבר ראשון, אני מגמגם מאז שאני זוכר את עצמי, גיל 4\5 פחות או יותר. לא ייחסתי לזה חשיבות רבה מדי, והייתי די מקובל, ילד רגיל. כמובן שפה ושם היו כל מיני צחקוקים של ילדים, אבל הם היו מעטים מאוד. ביסודי, הגמגום לא השפיע עליי כלל, הייתי משתתף פעיל בשיעורים, מעורה חברתית והכל. לאט לאט, עם השנים, הביטחון ירד, לא יודע למה, ואט אט התחלתי להשתתף פחות ופחות בשיעורים, ליצור קשרים חדשים , והתחלתי מעין להסתגר בתוך עצמי, הפכתי למעין פסיבי שכזה, שיצירת הקשרים שלו תלויה באופן אבסולוטי באחר. בתיכון, לא היית מעז להוציא הגה מהפה בשיעורים, אם כי עם חברים הכל היה בסדר גמור. יש לציין שהיו רק מס' מועט של חברים קרובים, שידעו על הגמגום באופן שאני ידעתי שהם יודעים גם, והכל היה חופשי איתם. עם אחרים, מהפחד מ"מה יגידו" וכו', הייתי מדבר באופן מינימלי. היו חושבים אותי לסנוב. על התחום ה"רומנטי", אם אפשר לקרוא לזה ככה בגיל כזה, אין על מה לדבר, למעט התאהבות קצרה ,שכמעט ויצא ממנה משהו, אבל אני בספק אם היא הייתה מוכנה להמשיך עם זה לאורך זמן. עברו שנות התיכון, חוג החברים שלי היה די נורמאלי, כולל אחד או שניים שהיו מאוד קרובים, אחד במיוחד. לאחר התיכון, הגיעו שנות הלימוד באוניברסיטה, גם שם, כיום, אני לא מעז לדבר בהרצאות. אמנם הכרתי הרבה חברים חדשים, אבל הגמגום מונע ומנע ממני להתקרב אליהם עוד יותר,, וככה בעצם אני תלוי באוויר. בקשר לבנות וכו', נראה לי שאין מצב בזמן הקרוב שאעשה איזה שהוא צעד ראשון להתחיל עם מישהי. הרבה בנות(יחסית