קשה לי!!

[חנה בי]

קשה לי!!

שלום. אני בחורה בת 18 וחצי, לומדת הוראה במכללה, מוכשרת, חכמה, יפה ואהובה בחברה ובמשפחה.
כלפי חוץ הכל כל כך טוב. אין לי תלונות. אבל בפנים! בפנים קשה לי.
יש לי פחדים, בלבול ביחס לעצמי ולדת והרבה מחשבות אובדניות. לפעמים אני ממש רוצה למות. מה שעוצר אותי זה הרחמים על הורי האהובים והפחד שמא אלוקים יעניש אותי אחרי שאני אמות בייסורים שיותר קשים מפה.
כבר כמה חודשים שאני ממש סובלת, ומשתדלת כלפי חוץ לא לשדר זאת. ממשיכה לתפקד, ובלב בוכה. הלימודים נהפכו לעול לא רצוי, שאני מוכרחה להמשיך אותם נגד רצוני. שיתפתי חברות יקרות, אני בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי וההורים גם הם יודעים ומשתדלים לעזור במה שרק אפשר. אבל מישהו מבין אותי באמת? נדמה לי שאין מי שלגמרי יכול להרגיש אותי. את הכאב העמוק, את הפחד האדיר ואת החוסר אונים... כמו במלכודת. בוכה במיטה המון. רוצה לברוח! מכל החיים הגדולים והלוחצים הללו. ואין לי אפשרות. אלוקים לא מסכים, השכל מחייב שזה לא צעד נכון. אבל אני כבר די מיואשת. העזרה שהסביבה מעניקה לי לא מספיקה. מה עוד יכולה לעשות? עשיתי כל מה שידעתי שיכול לעזור לי.
ולפעמים יש הקלה. לפעמים אני שוכחת ממשאלת המוות, ומרגישה שטוב לי. אבל רק לפעמים. וביתר הזמן אני לכודה בלי מוצא. בלי יכולת להחלץ. מרגישה לפעמים אשמה. למה אני כזו כפויית טובה? אלוקים עוזר לי ונותן לי כ''כ הרבה טוב... כולן מקנאות בי ויש על מה. אז למה אני מרגישה כזו ריקנות? כאילו הכל מטופש וחסר טעם? ומצד שני אני עוד צעירה. צריכה להתחתן וללדת ילדים, להיות מורה טובה, לעזור לאנשים, לנצל את היכולות המדהימות שיש לי! אסור לי לזלזל בזה! לא בסדר לרצות למות! ככה השכל אומר לי.
זו מצוקה פנימית ממש גדולה. כל יום מחדש - אני אומרת לעצמי: ''החבילות של כדורי השינה מחכות לך במגירה. לא בורחות לשום מקום. את תתאבדי, אבל לא היום. רק היום תמשיכי לחיות. מחר תראי מה הלאה'' וככה עוברת יום אחרי יום. עד מתי???? מחכה שהכדורים הפסיכיאטריים ישפיעו. קיבלתי בהתחלה תרופה שלא עזרה לי בכלל, ואח''כ החליפו לי לתרופה אחרת.
מרימה ידיים בבקשת עזרה... מישהו כאן מסוגל להבין אותי? לחוש באמת את המצוקה שלי?

 

[אופירA]

מסוגלת להבין, אבל קצת ממרחק

כי אני מכירה היטב מהעבר את ההרגשה הנוראה של ריקנות, ושל הכל גדול עלי בחיים, עול לא רצוי.
דיכאון.
אבל כעת אני לא מרגישה את החיים כעול, אני מרגישה מסוגלת, ומרגישה טעם ועניין. לכן ההבנה שלי קצת מרוחקת, לא הזדהות בתחושות שלי עם מה שאת מרגישה, אלא היכרות של התחושות האלה בעבר.

אם יש לך אפשרות להקל מעצמך את הלימודים, לדחות חלק מהקורסים, לחלק את השנה הזו לשנתיים - זה כדאי מאוד באופן זמני. עד שטיפול תרופתי ייתן לך כוח רצון ותחושת יכולת.
כשאת מעמיסה על עצמך משהו שהוא מעבר ליכולת שלך, זה רק מחמיר את הדיכאון והסבל.

את לא כפויית טובה בגלל מחשבותייך ורצונך למות, כי אלו לא הרגשותייך האמיתיות. אלו הרגשות של בעיה כימית במוח, של דיכאון, של חולי כימי. זה לא את באמת.
את באמת זו ההבנה שלך שאלוקים נותן לך הרבה טוב, וכל הדברים הטובים שכתבת על עצמך ועל חייך. ואת צריכה להרגיש כך, אבל חולי הדיכאון מונע ממך, והתרופות צריכות לעזור לך לקבל את ההרגשה הזו בחזרה, אבל לוקח זמן להתאים תרופה, לצערי.

תאמיני שהתחושות האלה יחלפו. אולי בתרופה הנוכחית, אולי רק בתרופה הבאה, אבל בסוף הן יחלפו. בינתיים - כמו שאמרת, לחיות יום אחרי יום (אגב, אל תבני על כדורי השינה, בד"כ לא מתים מכדורים...).
גם הטיפול הפסיכולוגי לא יכול הרבה להועיל כרגע, עד שתרופה תיטיב את מצבך. אז אל תאבדי תקווה, אל תתייאשי. עוד סבלנות ועוד סבלנות, ורק ליום אחד, עד מחר.

כמה שאת יכולה תנוחי. אל תיבהלי מעצמך. אל תפחדי ממחשבותייך ומהרגשותייך. ומהקושי שלך לקיים מצוות. זה דיכאון. פשוט תנסי להפריד בינך לבינן. אל תאמיני להן. זה לא את האמיתית. היזכרי בתקופה שהרגשת טוב, ובמחשבות וההרגשות שהיו לך אז, ותדעי שזו את האמיתית.

אם את יכולה לדבר עם אלוקים, דברי איתו. תצעקי עליו. תבואי בטענות, תדרשי ממנו. זה מאוד מאוד חשוב ונכון לעשות.

 

[חנה בי]

תודה ענקית

ב''ה
אופיר נשמה טהורה,
תודה לך יקירה על התגובה המעודדת.
תודה שאת מבינה. תודה על האהבה והחמלה שנושבות בין המילים.
ריגשת אותי והקלת מעלי.
העצות שלך חכמות וניכר שבאמת עברת ואת יודעת.
שאלוקים יברך אותך וייתן לך את כל הטוב שבעולם.
אוהבת ומכירה טובה, חנה

 

[DOCTOR W H O]

היי יקירה

סליחה על התגובה המאוחרת.
אני בהחלט מבינה אותך, ומרגישה את הכאב שלך, גם כי הכתיבה שלך שולחת לי צמרמורות וגם כי כמוך הייתי שם.
אבל גם יצאתי משם.
אז לכן כן אומר לך מילות של תקווה, אבל לא ריקות והבטחות באויר של פרפרים ורודים, אלא על ניסיון בייסיק.
הייתי במצבים נוראים עם מחשבות אובדניות, והמשימה הכי פשוטה לקום בבוקר להשתין היתה ניראת לי כמו יציאה למלחמה.
זה טבעי לגמרי מה שאת חשה, כמו שאופירה המהממת אמרה זה רק עיניין של חוסר איזון בכימקלים או הורמונים במוח.
ולכן כמו לסכרת או לחץ דם לוקחים כדורים שמאזנים.
גם אני ניסיתי המון אבל המון תרופות שחלק עזרו וחלק לא, אבל בסוף כן מצאתי את הכדור הנכון שמאוד עזר, ויחד עם טיפול בשיחות ( חוץ משיחות יש כול כך הרבה אופציות היום- כמו דמיון מודרך/ריברסינג/סדנאות משחק שמשחררות ועוד המון!) יצאתי מזה.
עד כדי כך שאני קמה חמסה חמסה עם חיוך כל בוקר.
אז את כן תצאי מזה, פשוט אל תרימי ידיים.
תני לכדור החדש צ'אנס, ואם הוא לא עוזר, ישר להתיעץ עם המטפל ולדרוש (לא לבקש-לדרוש כי מגיע לך!) כדור אחר.
ובסוף הם כן ישפיעו.
ואת תמיד מוזמנת לכתוב כאן מה מציק לך ולדבר
שלך כהנא