קשה לי.
מה אני אגיד, קשה לי לכתוב את ההודעה הזו. קשה לי להגיד שאחרי הכל - אני מאוכזב. אז כן, זו הייתה רק שמיעה ראשונה - אבל זה פשוט לא אותו הדבר. זו לא קרן. אני לא יכול להגיד שלא מדובר כאן בדיסק טוב, אולי אפילו מעולה, מפוצץ, להיט, כתוב טוב, עיבודים טובים. אני לא יכול להתווכח על אף אחד מהדברים הללו. כי כן, בשורה התחתונה, זה אחלה אלבום. אבל לא בתור אלבום שני. ב-2006 הוציאה בחורה בשם קרן פלס אלבום בכורה, שנקרא "אם אלה החיים". האלבום היה אוסף של שלושה-עשר שירים, עטופים כולם רגש ופסנתר. כל שיר וכל שורה קולעים בדיוק למקום. פשטות. "מבול", לעומת זאת, לא כל כך. אני מרגיש נבגד. האקסטראויגנטיות שלו, בעיני, מורידה מערכו. כפי שאמרתי, מדובר באלבום טוב; אך לאחר ששיחררה פלס אלבום כמו "אם אלה החיים", "מבול" פשוט לא נכנס לאותה קטגוריה. מדובר באותו השם, אבל זו לא אותה היוצרת. האלבום הזה גורם לי לחשוב שגם קרן, כמו אמנים רבים אחרים, רצתה לקבל קצת יותר במה וקצת יותר פרסום. לאמץ את הכינוי "מכונת להיטים", ולקחת אותו עד הסוף, 110%. זה קביל, זה בסדר גמור ואני לא הולך לשפוט אותה על זה. אני פשוט אומר שזו ההרגשה. האלבום מרגיש Over-מעובד. כאילו... נגעו בו. הקסם נעלם. כששמעתי את "במכונית ליד הים" עברה בי חלחלה. מה זה שיר המועדונים הזה? מה קרה פה? פיז'ו 92' הפתיע אותי. לרעה. קראתי את המילים לפני שהפעלתי את השיר, וכשהתנגן השיר... הלחן כל-כך לא במקום, כל-כך מחריב את מה שנכתב, עד כדי כך שנדרשו ממני כוחות נפשיים רבים לסיים להאזין לרצועה. אני ציפיתי למשהו אחר. למקבילה הישראלית של טורי איימוס, כפי שכונתה קרן לא פעם ולא פעמיים. ציפיתי לרגש. לכאב. לאושר. לאמת. אולי פשוט ציפיתי ליותר מדי. כמו שאמרתי - מדובר באלבום טוב. אין שום ספק לגבי זה. אך הוא שונה מדי מכדי שאוכל לקבל אותו בזרועות פתוחות ולקטלג אותו תחת השם "קרן פלס" ומה שהוא מייצג מבחינתי. וקשה לי עם זה.
מה אני אגיד, קשה לי לכתוב את ההודעה הזו. קשה לי להגיד שאחרי הכל - אני מאוכזב. אז כן, זו הייתה רק שמיעה ראשונה - אבל זה פשוט לא אותו הדבר. זו לא קרן. אני לא יכול להגיד שלא מדובר כאן בדיסק טוב, אולי אפילו מעולה, מפוצץ, להיט, כתוב טוב, עיבודים טובים. אני לא יכול להתווכח על אף אחד מהדברים הללו. כי כן, בשורה התחתונה, זה אחלה אלבום. אבל לא בתור אלבום שני. ב-2006 הוציאה בחורה בשם קרן פלס אלבום בכורה, שנקרא "אם אלה החיים". האלבום היה אוסף של שלושה-עשר שירים, עטופים כולם רגש ופסנתר. כל שיר וכל שורה קולעים בדיוק למקום. פשטות. "מבול", לעומת זאת, לא כל כך. אני מרגיש נבגד. האקסטראויגנטיות שלו, בעיני, מורידה מערכו. כפי שאמרתי, מדובר באלבום טוב; אך לאחר ששיחררה פלס אלבום כמו "אם אלה החיים", "מבול" פשוט לא נכנס לאותה קטגוריה. מדובר באותו השם, אבל זו לא אותה היוצרת. האלבום הזה גורם לי לחשוב שגם קרן, כמו אמנים רבים אחרים, רצתה לקבל קצת יותר במה וקצת יותר פרסום. לאמץ את הכינוי "מכונת להיטים", ולקחת אותו עד הסוף, 110%. זה קביל, זה בסדר גמור ואני לא הולך לשפוט אותה על זה. אני פשוט אומר שזו ההרגשה. האלבום מרגיש Over-מעובד. כאילו... נגעו בו. הקסם נעלם. כששמעתי את "במכונית ליד הים" עברה בי חלחלה. מה זה שיר המועדונים הזה? מה קרה פה? פיז'ו 92' הפתיע אותי. לרעה. קראתי את המילים לפני שהפעלתי את השיר, וכשהתנגן השיר... הלחן כל-כך לא במקום, כל-כך מחריב את מה שנכתב, עד כדי כך שנדרשו ממני כוחות נפשיים רבים לסיים להאזין לרצועה. אני ציפיתי למשהו אחר. למקבילה הישראלית של טורי איימוס, כפי שכונתה קרן לא פעם ולא פעמיים. ציפיתי לרגש. לכאב. לאושר. לאמת. אולי פשוט ציפיתי ליותר מדי. כמו שאמרתי - מדובר באלבום טוב. אין שום ספק לגבי זה. אך הוא שונה מדי מכדי שאוכל לקבל אותו בזרועות פתוחות ולקטלג אותו תחת השם "קרן פלס" ומה שהוא מייצג מבחינתי. וקשה לי עם זה.
