גקימופיגסי
New member
קשה לי לכתוב... שלא יהיה שחור על גבי לבן....
שלא אגיד לעצמי כמה שאני דפוקה!
כבר אין לי כוח.
אז הייתה פה הצעה לתת לי בית ומשפחה - במובן המטאפורי - מישהי מהעבר שלי,
ואני כולי כוכבים בעיניים ופצפוצי שמחה באוזניים וריחות נרקיסים בנחיריים
ומעודדת כי אומרת לעצמי - הנה, את רואה, את פתוחה היום לעולם ולאט לאט את מכירה והנה, אולי קרה פה נס קטן, והרשיתי לעצמי להתחמם כבר שבוע לאור האהבה הקטנה הזאת, ואז... היום... איזה שיחה.... כל כך פתלתל וסבוך ומעורפל ושום דבר היא לא עונה לעניין... שאני אכתוב רק את הסוף... והסוף היה שהיא אמרה ככה: "אני מדברת עם כולם ככה. אף אחד לא מגיב כמוך. טוב, זה בגלל שאת רגישה במיוחד... ואם אמרתי משהו שפגע בך אני מצטערת."
אם....
אם היא אמרה!!!
ועכשיו אני רוצה לדפוק את הראש בקיר!
מטומטמת שכמוני, שוב התפתיתי לחום מיידי ולהבטחת משפחה, ושוב מאשימים אותי ושוב אני אשמה ושוב לא רואים אותי ושוב עלי לשאת משאות כבדים מנשוא ואני משתדלת ונשארת ומתאמצת ומנסה להבין ועוד מאשימים אותי ועוד , ובסוף אומרים לי שאני פשוט רגישה מדי!!!!
זה מה שאבא שלי אמר עלי בבגרותי, כדי לנסות לחמוק מאשמה.
אז אני פשוט רגישה מדי.
והם צדיקים.
אני כל כך רותחת מזעם שבא לי לשבור משהו!!!!!
וכועסת על עצמי.
אבל עכשיו אין טעם לכעוס.
עכשיו כואב לי בלב והעיניים דמעות וכל כל נמאס לי!!!!!
כל כך נמאס לי להיות לבד . אני כל כך מתגעגעת כבר לחום ולשמחה.
והמקום הזה של להיות נאשמת הוא מקום התמכרותי בשבילי,זאת אומרת, נורא קשה לי לעזוב אותו.
ואני בוכה.
ואני כל כך רוצה כבר קשרים שיזינו אותי ולא אצטרך לשלם על כל טיפת חום מחירים כל כך יקרים.
ואני כל כך עצובה.
וזקוקה לנחמה.
וכל מילה טובה [ולא שיפוטית!!!!!! בבקשה!!!!! היה לי די והותר להיום] תתקבל ביותר מברכה.
תודה
שלא אגיד לעצמי כמה שאני דפוקה!
כבר אין לי כוח.
אז הייתה פה הצעה לתת לי בית ומשפחה - במובן המטאפורי - מישהי מהעבר שלי,
ואני כולי כוכבים בעיניים ופצפוצי שמחה באוזניים וריחות נרקיסים בנחיריים
ומעודדת כי אומרת לעצמי - הנה, את רואה, את פתוחה היום לעולם ולאט לאט את מכירה והנה, אולי קרה פה נס קטן, והרשיתי לעצמי להתחמם כבר שבוע לאור האהבה הקטנה הזאת, ואז... היום... איזה שיחה.... כל כך פתלתל וסבוך ומעורפל ושום דבר היא לא עונה לעניין... שאני אכתוב רק את הסוף... והסוף היה שהיא אמרה ככה: "אני מדברת עם כולם ככה. אף אחד לא מגיב כמוך. טוב, זה בגלל שאת רגישה במיוחד... ואם אמרתי משהו שפגע בך אני מצטערת."
אם....
אם היא אמרה!!!
ועכשיו אני רוצה לדפוק את הראש בקיר!
מטומטמת שכמוני, שוב התפתיתי לחום מיידי ולהבטחת משפחה, ושוב מאשימים אותי ושוב אני אשמה ושוב לא רואים אותי ושוב עלי לשאת משאות כבדים מנשוא ואני משתדלת ונשארת ומתאמצת ומנסה להבין ועוד מאשימים אותי ועוד , ובסוף אומרים לי שאני פשוט רגישה מדי!!!!
זה מה שאבא שלי אמר עלי בבגרותי, כדי לנסות לחמוק מאשמה.
אז אני פשוט רגישה מדי.
והם צדיקים.
אני כל כך רותחת מזעם שבא לי לשבור משהו!!!!!
וכועסת על עצמי.
אבל עכשיו אין טעם לכעוס.
עכשיו כואב לי בלב והעיניים דמעות וכל כל נמאס לי!!!!!
כל כך נמאס לי להיות לבד . אני כל כך מתגעגעת כבר לחום ולשמחה.
והמקום הזה של להיות נאשמת הוא מקום התמכרותי בשבילי,זאת אומרת, נורא קשה לי לעזוב אותו.
ואני בוכה.
ואני כל כך רוצה כבר קשרים שיזינו אותי ולא אצטרך לשלם על כל טיפת חום מחירים כל כך יקרים.
ואני כל כך עצובה.
וזקוקה לנחמה.
וכל מילה טובה [ולא שיפוטית!!!!!! בבקשה!!!!! היה לי די והותר להיום] תתקבל ביותר מברכה.
תודה