קשה להפרד בבוקר....

[ליאת של תומר וענבר]

קשה להפרד בבוקר....

שלום לכולם, אני ליאת, אמא של תומר בן 3 וענבר בת שנה, וצריכה עצה. תומר וענבר שניהם ילדים מקסימים, חכמים ומפותחים (בצניעות...

), כשענבר נולדה ציפיתי לתוהו ובוהו מתומר, ולהפתעתי הוא קיבל אותה בצורה מדהימה, וחוץ מלקרוא לי מדי פעם כשהיא מפריעה לו או לוקחת ממנו צעצוע, הם מסתדרים מצוין, היא ממש מעריצה אותו ורודפת אחריו לכל מקום, וגם הוא מראה כלפיה חיבה. בשבוע האחרון הילד התחיל לעשות קונצים. לא רוצה לקום בבוקר מהמיטה, אפילו שהתעורר (תסגרי לי את השמש...לא רוצה לראות הופ - מקדים כבר את ההצעות שלי), אחרי כמה דקות מתרצה וקם. ואז...לא רוצה נעליים, אני חוזר למיטה. לא רוצה ללכת לגן, אני נשאר בבית. צריך ממש בשכנועים, ולעתים עם דמעות, להוציא אותו מהבית לגן. דיברתי היום עם הגננת שלו, והיא אומרת שהכל כרגיל - הוא מקסים וחביב ומשחק עם החברים, קולט כל מה שמדברים איתו וחוץ מקצת קושי בפרידה בבוקר - הכל כרגיל. ואני גם מאמינה כי אני מבקרת במשך היום - לא נכנסת לגן, אבל בטיול עם ענבר אני מתבוננת דרך הגדר ורואה אותו משתולל בכיף. אני חושבת שהוא פשוט מבין שאני נשארת עם ענבר בבית וזה מפריע לו. לא ברמה של למה היא כן ואני לא, אלא עצם העובדה שקיימת האפשרות הזו מושכת אותו. איך אני יכולה להקל עליו בפרידה בבקרים? אני מבטיחה לו הפתעה כשהוא חוזר מהגן, ומביאה לו לפעמים משהו קטן, אבל זה לא עוזר. מה אני יכולה לעשות על מנת למנוע את הבכי הזה? תודה לכל מי שקרא ויוכל לעזור.

 

[אפרתש]

יש תקופות כאלה ...

ותרשי לי לייאש אותך - אחרי פסח יהיה יותר קשה. אחרי חופש קשה להתרגל מחדש לסדר היום הרגיל. עברנו את זה בגיל קצת לפני שלוש, וקשה לי להגיד שמשהו שעשינו עזר. זה בעיקר הזמן (אצלנו היה לתקופה של איזה שבועיים). מאחר ואת בבית, את יכולה לנסות לעשות את ההליכה לגן יותר כיפית, כי את לא לחוצה בזמן. אתם הולכים ברגל? אפשר לעשות משהו קבוע (לראות ערוגה מסוימת, להגיד שלום לאיזה כלב שתמיד שם). ואז יש עוד פיתוי לצאת מהבית. כמה שזה קשה - לעשות הכל עם חיוך. לשיר איזה שיר קימה בבוקר, למשל. אני הייתי שרה את שיר ההתלבשות. אפשר לקחת איזה צעצוע לגן? טקס בחירת הצעצוע יכול להיות נחמד. אפשר להציע בילוי אחרי הגן, נראה לי עדיף על מתנה. ללכת יחד לסופר או לגינה. ולהתחיל להתכונן כבר בבוקר ("איזה מכנסים מתאימים למשחק אחרכך בגינה? ").

 

[ליאת של תומר וענבר]

תודה אפרת ../images/Emo140.gif

עצות מועילות, אך חלקית לא רלוונטיות. ראשית - תומר מבקש לסוע באוטו. לפעמים אבא מצליח לשכנע אותו ללכת כשהוא על הכתפיים. ובכלל אני מעדיפה שבעלי יקח אותו, כי אם אני לוקחת אותו זו ממש טרגדיה יוונית להפרד ממנו, אפילו אם זה רק שנינו בלי ענבר. נתלה עלי, בוכה "אמא! אני רוצה אותך! רוצה ללכת הביתה!" ולכן אני מעדיפה להמנע מזה. תודה בכל אופן!

 

[אפרתש]

גם אוטו יכול להיות כיף ...

אם הוא מאד רוצה לנסוע באוטו, הרי שיש משהו שיכול לשכנע אותו לצאת מהבית. אולי אפילו להחליט שתמיד מקדישים איזה עשר דקות שהוא יישב על הכסא של הנהג וייהנה.

 

[irisgh]

מה זה שיר ההתלבשות?

 

[אפרתש]

המצאתי לגמרי בעצמי ../images/Emo6.gif

מתחיל בדקלום "כשנגה תגיע לאיילה, איילה תגיד.." (ועכשו במין מנגינה שהמצאתי לבד, תוך כדי התלבשות) "איזה חולצה יפה... איזה שרוולים ארוכים... איזה מכנסיים כתומים..." וכשהילדה לבושה "איזו ילדה יפה!" כשנחה עלי הרוח, הייתי גם מוסיפה איזה צחוקים. למשל, הילדה מסתבכת בשרוולים, אז שרתי נורא לאט, או חזרתי על השורה שוב ושוב. ולהיפך - אם היא התלבשה מהר, ניסיתי לשיר נורא מהר, וזה כמובן הצחיק אותה.

 

[irisgh]

מקסים ../images/Emo9.gif

 

[אפרתש]

תודה ../images/Emo99.gif

 

[She Dolphin]

אוי, גם אצלנו זה ככה... ../images/Emo4.gif

בימים האחרונים התחלנו לנסות משהו חדש: כשהוא הולך לישון בלילה אני משאירה שני חלונות שלו עם תריסים פתוחים! ככה השמש מעירה אותו בהדרגה בבוקר וזה קצת מקצר את העסק. זה קצת משפר את העניינים. מעבר זה, אני אשמח לשמוע עוד עצות, למרות שכבר אין לי כוח לרעיונות יצירתיים על הבוקר (כי גם אני בעצמי קמה מה זה עקום

).

 

[ימימה]

גם אצלנו קשה

ילד בן 4.5 עם אח קטן בן שנה (וגם אחות גדולה), שטוב לו מאד בגן, אבל המון פעמים מתחיל את הבוקר ב"לא רוצה ללכת לגן היום". גם אני בבית עם בן השנה, והחלטתי שיום בשבוע הוא נשאר איתי בבית. זה מסתדר לי נוח, כי ביום הזה הוא הולך איתי ממילא לריפוי בעיסוק, אבל הייתי עושה את זה בכל מקרה, ואני מקפידה על השארות בבית גם אם הטיפול מתבטל. חששתי קצת שהוא עלול להתבלבל מזה, ולרצות תמיד להשאר "גם היום" בבית, אבל כמו שהוא יודע שיש שבת שלא הולכים לגן, מהר מאד הוא הבין שגם ביום ד' נשארים בבית, והוא מאד מחכה לזה. וכשקשה לו, אני מזכירה לו - איזה יום היום? ומחר? אז מחר/עוד יומיים אתה נשאר איתי. זה קצת מחלק לו את השבוע לשני חלקים קצרים יותר, וביום הזה הוא מקבל קצת יותר ממני - אני מתחלקת רק בינו לבין הקטן, ובלי הבת. בימים רגילים אני מציעה לו לקחת כל מיני דברים לגן, להראות לגננות/לילדים: ספר/קלטת/צעצוע שהוא אוהב, משהו שהכנו או מצאנו יום קודם. לפעמים זה יוצר אצלו מספיק אנרגיה חיובית בשביל לקום (ולפעמים לא...)

 

[ליאת של תומר וענבר]

../images/Emo51.gif

אבל לא נראה לי להשאיר אותו איתי בבית יום אחד בשבוע. יש שגרה מסוימת והוא צריך ללכת לגן וצריך לדעת שהוא הולך לגן. גם כל כך טוב לו בגן, זה לא כאילו שהוא סובל, ואני לא רוצה שיתרגל לכך שמניפולציות רגשיות כאלה עובדות עלי, והוא יתחיל "לעבוד" עלי גם בקטעים אחרים.

 

[לאה_מ]

אני לא מבינה למה את תופסת את זה

כמניפולציה רגשית. העובדה שטוב לו בגן לא משנה את העובדה שאת מציינת בעצמך, שהוא רוצה להשאר איתך (ועם ענבר) בבית. הרי את לא חושבת שהרצון שלו להשאר בבית הוא מזוייף. אם כך - למה הנסיון שלו לממש את הרצון הזה הוא בגדר מניפולציה רגשית, ולא בגדר הבעה פשוטה של הרצון שלו, כפי שאת עצמך תופסת אותו? אני אישית גם לא אוהבת נימוקים של "צריך". כלומר, הייתי מקבלת זאת אם היית אומרת שתומר הוא ילד שמתקשה מאד עם חריגות מהשגרה, מסדר היום הקבוע, ולכן את חושבת ששבירת שגרה תהיה בעייתית (אף על פי שאני סבורה שהשגרה אינה בהכרח "בימים א' עד ו' הולכים לגן ובשבת נשארים בבית", אלא אפשרית גם שגרה, למשל, של "בימים א', ב', ד' ו-ה' הולכים לגן, ובימים ג', ו' ושבת נשארים בבית"). אבל מכיוון שאת לא מציינת נימוק שלא לשבור את השגרה, אני חושבת שעצם קיומה של שגרה אינו מהווה סיבה מספקת כדי לא לשבור אותה. תראי, אני בטוחה שמבחינות מסויימות נוח לך כשתומר בגן. זה ודאי מאפשר לך להתפנות יותר לענבר, ואולי גם לעצמך, ואלה נימוקים לגיטימיים לחלוטין, אלא שאני הייתי מנסה לחפור מתחת לפני השטח ולמצוא מהי הסיבה האמיתית שבגללה חשוב לך שתומר יבקר בגן מדי יום, ולא ישאר איתך בבית בימים מסויימים (על בסיס קבוע או על בסיס מזדמן). כי אם את לא יכולה למצוא סיבה כזו - אולי באמת אין סיבה, אולי באמת מתאים לכם דוקא סידור אחר מזה הקיים כרגע. ואני ממש לא חושבת שאם תעני לבקשתו להשאר בבית, הוא יתחיל "לעבוד" עליך גם בקטעים אחרים. כאמור, זה לא סוד בעינייך שתומר מעדיף להיות איתך בבית (אגב, אולי אחרי כמה ימים איתך בבית הוא יעדיף להיות בגן. גם זה יכול לקרות). אני חושבת שהוא עדיין צעיר מכדי לומר "אמא, אני מקנא בענבר שנשארת איתך בבית. אני מאד רוצה גם להשאר אתכן". אז הוא מביע את זה בצורת קושי בפרידה ממך. זו בכלל לא נראית לי התנהגות מניפולטיבית.

 

[maya100]

../images/Emo45.gif

 

[א אוהל]

אם את בבית למה הוא לא יכול להישאר

איתך קצת בבית? אולי אחרי יומיים-שלושה בבית הוא ירצה לחזור לגן ולחברים שלו? ואם לא, אולי תגידו שיש ימים שאפשר להישאר בבית ותסכימו עליהם וימים שתסבירי לו למה בהם הוא צריך ללכת לגן וזה יקל עליו כשהוא ידע שאולי היום הוא הולך לגן, אבל מחר הוא יכול להישאר בבית?

 

[ליאת של תומר וענבר]

תודה על הרעיון

אבל שוב, לא נראה לי. יש שגרה מסוימת ואני לא רוצה שיתחיל להתרגל לזה שכשלא מתחשק לו, לא הולכים לגן. חוץ מזה, גם ככה אני חוששת ממשבר אחרי פסח, אז לארגן עוד משבר כזה בעצמי - מיותר לשנינו לדעתי. אני משערת שזו אחת מהתקופות האלה שבהם הילד מנסה להיות עקשן כדי למתוח את הגבולות שלו ולכן אני לא מתכוונת "להכנע" לו. אבל תודה בכל אופן.

 

[irisgh]

ואולי גם קשה לך להשאר איתו?

 

[ליאת +]

כשלנו הייתה תקופה כזאתי

של "לא רוצה ללכת לגן" (בלי אח או אחות קטנים) אני ניסיתי לעשות הכל- אבל בלי להשאיר אותו בבית. כן פינינו יותר זמן כדי להיות איתו, כן וויתרנו על מספר ימי שישי בגן לטובת טיולים משפחתיים וכמובן שניסיתי לברר אם יש בעיה שמציקה בגן. אבל מסיבות מובנות- חששתי שאם אני אענה יום אחד לבקשתו - אז המו"מ כל בוקר יהיה קשה יותר, כי הוא ידע שיש את האפשרות הזאת. וכל עוד אנחנו צריכות להגיע לעבודה בבוקר- אז נראה לי שלפתוח אפשרות שלפעמים נשארים בבית זה מבלבל ובעיתי. אה, והתקופה עברה מעצמה אחרי זמן קצר (2-3 שבועות).

 

[לאה_מ]

אבל למה זה חייב להיות פרוץ?

למה בהכרח זה הכל או לא כלום? למה אי אפשר מראש לסכם עם ילד מתי הוא יכול להשאר בבית (אפילו, למשל, לקחת לוח שנה ולסמן עליו את הימים במשך החודש שהוא נשאר בבית). אני אתן לך דוגמא - אני תמיד אמרתי לילדים, שאם הם רוצים להשאר בבית הם יכולים לעשות זאת בכפוף לשיקולי נוחות שלי - אני לא אפסיד יום עבודה כדי שהם יוכלו להשאר בבית, אבל בימי שישי, שבהם אני לא עובדת - הם יכולים להשאר. היו תקופות שבהם הם ניצלו את האפשרות הזו בצורה תכופה יחסית, ולפי מה שראיתי, אלה תמיד היו תקופות שהיו קשות עבורם במסגרת שבה שהו (למשל, השנה של שירה בגן טרום חובה היתה לא פשוטה, ואכן היא ביקשה פעמים רבות - לא תמיד - להשאר בבית ביום שישי). רוב ימי השישי הם יודעים שאנחנו בבית, ובכל זאת הולכים לביה"ס ולגן.

 

[ליאת של תומר וענבר]

בני כמה הילדים שלך?

(ואני עונה לשתי תגובותיך) תומר בן 3. מבחינות רבות הוא עוד תינוק, ומבחינות רבות הוא בוגר ודעתן ויודע מה הוא רוצה ויודע על אילו כפתורים ללחוץ על מנת לקבל מה שהוא רוצה. אין לי בעיה להשאר איתו בבית. אני אוהבת את הנוכחות שלו, ולידיעתך ולידיעת איריס, כשהוא בבית יותר קל לי כי הוא וענבר משחקים זה עם זה ומעסיקים זה את זה וזה מאוד כיף להם ולי, וגם מתפנה לי קצת זמן לעצמי. אז אם הייתי חושבת על עצמי, דווקא כן הייתי משאירה אותו בבית. הוא לא מבין מה זה לוח שנה. הוא לא יודע מה זה יום ראשון ומה זה יום שבת. הוא מבין רק יום שישי, כי יש בגן מסיבת יום הולדת או קבלת שבת. השגרה ה"נוראית" הזו שאני מטילה עליו היא לא עונש, ועובדה שברגע שאנחנו נפרדים הוא מאושר להיות בגן, אני רואה אותו שם במשך היום, וזה חשוב לי לעבור ולראות אותו משחק צוחק ושמח. יותר מכך, אם הוא רואה אותי דרך הגדר, הוא שמח ומתרגש אבל בורח ממני, כי אני לא חלק מהעניין הזה של הגן. הוא לא מבקש אותי ולא רוצה לבוא איתי ולא מבקש שאשאר, ההפרדה הזו ברורה בעיניו. לעניין המניפולציה הרגשית: זו לחלוטין מניפולציה רגשית. כי הוא אוהב ללכת לגן. אבל הוא יודע שאם הוא יאמר דברים כאלו או יתנהג בצורה מסוימת, אני אוותר לו, ולכן חשוב לי לשמור על השגרה ולא לוותר לו, כי זו תהיה לחלוטין פריצת גבולות, שכמו שאני מכירה את הילד שלי - ינצל אותה טוב טוב. אני לא רוצה אפילו לפתוח פתח לאפשרות כזו, כי לא תהיה לי סיבה אמיתית לתת לו כשהוא יגיד "אבל למה אז כן והיום לא...." תודה על כל התשובות!

 

[לאה_מ]

אני מבינה מתשובתך, שהטון שלי עבר

לא נכון, ואני מתנצלת בפניך - ממש לא התכוונתי למתוח עליך ביקורת או לרמוז שאת מנסה להתחמק מזמן עם תומר. בפירוש לא. התכוונתי לומר, שלפעמים אנחנו כל כך מקובעים על רעיון מסויים רק בגלל ש"צריך", ולא עוצרים לרגע לחשוב למה בעצם זה צריך להיות כך, והאם ניתן לשנות את זה. אני בכל זאת הייתי מציעה לתומר יום מסויים להשאר איתך. זה לא חייב להיות קבוע, זה לא חייב לחזור על עצמו (ובטח לא בתדירות גבוהה), ואני בהחלט בעד להבהיר מראש שהמדובר באירוע מיוחד, ולא בהסדר חדש. מנסיוני עם ילדי, כאמור, אצלנו זה עבד טוב. ואגב, הילדים שלי בני 10.5, 5.7 ו3- (אבל בזמנים הרלוונטיים הם היו הרבה יותר צעירים). מובן שכל מה שאני כותבת הוא בגדר דעתי שלי, שנכתבת ללא כל היכרות איתך או עם תומר, ואני שוב מתנצלת אם נפגעת מדברי או מנימה כלשהי שעלתה מהם