נהדר... אז מה קורה עכשיו?
כל מחשבה על שחרור או הרפיה ממחשבה אחרת, היא לכשעצמה מחשבה.
כל נסיון לשחרר או להרפות ממחשבה אחרת, הוא בעצמו מחשבה או רגש או משהו מכני אחר.
בזמן שקוראים מלים אלה ומזהים את מה שהן מצביעות עליו, נוצרת או מתחזקת התייחסות פנימית המבקשת לשנות זאת. זוהי תגובה מכנית.
לחשוב "מכני זה רע" זה מכני.
המנגנון הקורא מלים אלה עושה בהן ככל העולה על רוחו.
זה בסדר.
המודעות היא משהו אחר לגמרי.
היא מצטרפת אל הקיים.
היא לא מנסה לשנות את הקיים.
היא לא מנסה להגדיר את הקיים או לקבוע מה טוב, מה רע ולאן הולכים.
היא בעצם... מודעות, התבוננות, ערות.
ולכן, מחשבות האומרות, לדוגמה, "טוב, אז צריך להביא מודעות אל הרגע", מופיעות בתוך המודעות כמו כל יתר המחשבות, הרגשות והתחושות.
מוכלות בדממה... ומקבלות רשות להיות, להדהד, "לעשות את הקטע שלהן" וגם לחלוף ולהיעלם.
הן מקבלות רשות.
ומחשבות האומרות "אוקיי, אז להיות מודע! להיות מודע עכשיו! נו!!! קדימה!!!" מקבלות רשות.
וכל מחשבה וכל רגש מקבלים רשות.
גם מחשבה הזועקת "אוקיי, אז להפסיק להילחם במחשבות! צריך לעצור את זה! זאת לא מודעות!!" מקבלת רשות.
וגם מחשבה האומרת, נניח, "אני המודעות! ואני צריכה להפסיק את זה!"
מקבלת רשות.
כל דבר המופיע בשדה המודעות, מקבל רשות. אין אפשרות אחרת. הזמני חולף כביכול מבעד לנצחי.
המודעות מרשה למחשבות להיאבק אלה באלה.
המודעות מרשה לתגובה מכנית אחת לעלות... ולאחרת להיאבק בה.
המודעות מרשה להן להיאבק, להביע את דעותיהן, להכריז "זה טוב וזה רע", להגדיר "זה מכני וזה לא", להתחזות ל"אני" וכולי.
המודעות היא רק מודעות; התבוננות על כל מה שקורה.
היא איננה מאבק ואין בה שום מאבק.
והיא לא נמצאת בשום מאבק. אין לה במה.
היא לא מנסה לגדול או להישאר או כל דבר אחר. היא לא יכולה, היא לא צריכה, היא אפילו לא באמת קיימת, אך בהופעתה היא משנה את הכל, למרות שהיא לעולם לא באה ולעולם לא הולכת, היא תמיד כאן, נצחית, עמוקה באופן בלתי ניתן לתפישה.
המודעות היא מודעות למה שקורה... וגם למרחב שבתוכו זה קורה.
המודעות היא גם מודעות לעצמה.
המלים בשפתנו לא נועדו לשימוש במרחב שמחוץ לזמן, אך בכל זאת מלים אלה מנסות להצביע על מה שנמצא מחוץ לזמן.
כל מחשבה על שחרור או הרפיה ממחשבה אחרת, היא לכשעצמה מחשבה.
כל נסיון לשחרר או להרפות ממחשבה אחרת, הוא בעצמו מחשבה או רגש או משהו מכני אחר.
בזמן שקוראים מלים אלה ומזהים את מה שהן מצביעות עליו, נוצרת או מתחזקת התייחסות פנימית המבקשת לשנות זאת. זוהי תגובה מכנית.
לחשוב "מכני זה רע" זה מכני.
המנגנון הקורא מלים אלה עושה בהן ככל העולה על רוחו.
זה בסדר.
המודעות היא משהו אחר לגמרי.
היא מצטרפת אל הקיים.
היא לא מנסה לשנות את הקיים.
היא לא מנסה להגדיר את הקיים או לקבוע מה טוב, מה רע ולאן הולכים.
היא בעצם... מודעות, התבוננות, ערות.
ולכן, מחשבות האומרות, לדוגמה, "טוב, אז צריך להביא מודעות אל הרגע", מופיעות בתוך המודעות כמו כל יתר המחשבות, הרגשות והתחושות.
מוכלות בדממה... ומקבלות רשות להיות, להדהד, "לעשות את הקטע שלהן" וגם לחלוף ולהיעלם.
הן מקבלות רשות.
ומחשבות האומרות "אוקיי, אז להיות מודע! להיות מודע עכשיו! נו!!! קדימה!!!" מקבלות רשות.
וכל מחשבה וכל רגש מקבלים רשות.
גם מחשבה הזועקת "אוקיי, אז להפסיק להילחם במחשבות! צריך לעצור את זה! זאת לא מודעות!!" מקבלת רשות.
וגם מחשבה האומרת, נניח, "אני המודעות! ואני צריכה להפסיק את זה!"
כל דבר המופיע בשדה המודעות, מקבל רשות. אין אפשרות אחרת. הזמני חולף כביכול מבעד לנצחי.
המודעות מרשה למחשבות להיאבק אלה באלה.
המודעות מרשה לתגובה מכנית אחת לעלות... ולאחרת להיאבק בה.
המודעות מרשה להן להיאבק, להביע את דעותיהן, להכריז "זה טוב וזה רע", להגדיר "זה מכני וזה לא", להתחזות ל"אני" וכולי.
המודעות היא רק מודעות; התבוננות על כל מה שקורה.
היא איננה מאבק ואין בה שום מאבק.
והיא לא נמצאת בשום מאבק. אין לה במה.
היא לא מנסה לגדול או להישאר או כל דבר אחר. היא לא יכולה, היא לא צריכה, היא אפילו לא באמת קיימת, אך בהופעתה היא משנה את הכל, למרות שהיא לעולם לא באה ולעולם לא הולכת, היא תמיד כאן, נצחית, עמוקה באופן בלתי ניתן לתפישה.
המודעות היא מודעות למה שקורה... וגם למרחב שבתוכו זה קורה.
המודעות היא גם מודעות לעצמה.
המלים בשפתנו לא נועדו לשימוש במרחב שמחוץ לזמן, אך בכל זאת מלים אלה מנסות להצביע על מה שנמצא מחוץ לזמן.
