"קשה להיות אני"

[בן טל-שחר]

"קשה להיות אני"

מכירים את האנשים האלה שאומרים "קשה להיות אני"?

האם אתם נמנים עליהם?

או שאולי קל וכיף לכם מאד להיות אתם?

עד כמה נתמזל מזלכם להיות אתם?

ומה בא לכם לשתף בהקשר זה?

ואיך זה בכלל קשור למדיטציה, באמא'שלכם?

 

[ינוקא1]

קשה וכיף.

כי "יוסיף דעת יוסיף מכאוב".
אבל זה כיף בכל זאת.

 

[בן טל-שחר]

יוסף המוסיף

 

[צחי שוחט]

קשה להיות...לאו דווקא אני

אולי להפך - קל להיות אני.
בעצם, אתה יודע כמה קשה עבדתי בשביל להיות אני?
ואם עכשיו קל לי להיות אני, אז אולי בעוד עשר שנים אגיד שבעצם היה לי קשה אז (היום) ועכשיו קל לי.

אולי קשה לנו להיות אנחנו ואנחנו לא מרגישים את זה.
אולי קל לנו להיות אנחנו ואנחנו בעצם כהים לקושי, או מרחפים על העננים הרכים.

ומי אמר שאנחנו אנחנו ? משאלתך עולה שאדם הוא הוא.

איזה מזל גדול שאני אני, מה עדיף? שהייתי אתה?

אני יודע מה יש לך?

בטח קשור למדיטציה - התבוננות פנימית, חשבון נפש, סך הכל רווח והפסד = איך אני.

ובאימש'ך....עזוב אותנו מהשאלות המקשות האלו, תן לחיות בסבבה.

בשביל שלא תהיינה אי הבנות

 

[בן טל-שחר]

לגמרי

(כולל בסוף ה"תן לחיות בסבבה"

)

 

[lightflake]

בגדול כן

זה לא קל להיות אדם, אבל זו חוויה מרתקת
אני חושב שהקושי הוא ממש מובנה בתוך המהות של מה זה בן אדם
בגלל שאדם זה כבר תוצר של אמונה, זיוף, וזה זיוף שמחויב המציאות, חיכוך שמתחייב כדי "ללטש את היהלום"
אז זה לא יכול להיות קל

 

[lightflake]

"ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה" קהלת

כשקל וטוב לך אז סבבה, תהנה, זה גם חשוב, אבל כשרע וקשה, אז אתה יכול להתחיל ללמוד...

ואני לא מדבר על המכורים להתקרבנות שכל היום אומרים "אוי, החיים קשים"... זה כבר התבכיינות שרק מושכת עוד סבל ולא תורמת כלום להתפתחות

 

[בן טל-שחר]

אין לאדם דבר מענג יותר מאשר...

להתעורר מעצמו... אל עצמו

 

[lightflake]

בהחלט

 

[neophile]

קשה לא להיות ככה

גם אם אני לא בהכרח מבטא את הרחמים העצמיים האלה באופן מילולי אני עדיין יכול להרגיש ככה וזה מבחינתי שלב יותר עמוק של עבודה - כי אני יכול לטעות ולחשוב שרחמים עצמיים זאת תכונה מיותרת ולא לבטא אותם אבל עדיין להרגיש ככה , יעני להדחיק את זה ולתת לזה להתבטא בצורה אחרת כמו עצבנות , חרדה , מתח וכו'

לכן כדאי מאוד להתבונן בהזדהות הזאת ולא להאמין באופן עיוור שאני לכאורה מעליה ,בגלל שזה רוחני יותר - לא להיות ברחמים עצמיים .

לפחות מהנסיון שלי התוצאה של ההתבוננות הזאת צריכה להיות לקיחת אחריות אבל לא באופן מאולץ אלה ככוח שמתעורר מבפנים .
להאמין שאני יכול לקחת אחריות זאת הרי עוד הזדהות ... צריך לאפשר ללקיחת האחריות להתרחש מתוך צלילות ובהירות .

 

[בן טל-שחר]

יאפ, מצליח לבטא דקויות במלים...

 

[neophile]

ולגבי איך זה קשור למדיטציה

ובכן אני לא חושב שאפשר להתחמק מרחמים עצמיים , זה אחד מהדפוסים האלה שמתוכנתים מאוד חזק ושנשמר במצב חזק כל הזמן - הפרסום מאוד תורם לזה - בלתת הרגשה שאם אין לי את המוצר הזה או המוצר הזה אז אני לא מוצלח או מגניב כמו האיש או האישה בפרסומת ...ואז כמובן אין כמו "שופינג" כביכול בשביל להפטר מההרגשה הזאת באופן זמני .

מעטים הם אלו שמעזים להכנס לעומק של הבעיה בזמן שהיא מתרחשת ובזה המדיטציה חשובה מאוד , היכולת להרפות , לעזוב , לשחרר .

מבחינתי ולנסיוני זאת עדיין לא התרופה אבל זה כן עוזר להתגבר על הסימפטומים כדי לאפשר את ההווכחות במה שגורדייף קורא לו
"The Terror of the Situation"

ואני מודה שלרוב אני מזניח את זה ולא מוכן שלא נדבר על יכול , לשלם את המחיר כי דרוש פה סבל אמיתי במקום הסבל המזוייף .

למשל עם מדיטציה של חמלה , אפשר להתאמן בתהליך הזה , בעיבוד של הסבל האמיתי שזאת חוויה אינטנסיבית אבל אפילו אם אני מאומן בתהליך הזה ומסוגל להתמודד עם האנרגיה הזאת (ויש בי את היכולת הזאת) עדיין בחיי היום יום הדיי מלאים ברחמים עצמיים ובאופן כללי בהתנהגות אוטומטית לחלוטין , דרוש איזה שהוא כוח בשביל לצאת מהשבלוניות שזה מה שגורדייף קורא לו להווכח ב terror of the situation

התחלת גם דיון כל כעס , אני מוצא שכעס זאת בהחלט תגובה ראוייה למצב הזה בייחוד בגלל שהוא נותן קונטרסט מאוד חזק למצב אבל כמובן שאני יגביל ויאמר שזה ככה במצב שלי .

 

[בן טל-שחר]

"להכנס לעומק של הבעיה בזמן שהיא מתרחשת"

"מעטים הם אלו שמעזים להכנס לעומק של הבעיה בזמן שהיא מתרחשת" - התנסחות מעוררת

ולכל הקוראים שכבר העזו ומעזים ברגע זה ממש:

מה קורה כאשר נכנסים עמוק עוד יותר?

ברגע זה ממש?

נסו וספרו לנו...

(האם יתכן שהסיטואציה הזאת ממש, כאן, עם המסך הפתוח הזה על ההודעה הזאת מפורום מדיטציה... ועם הנשימה הזאת... ועם הצלילים האלה... ועם הרגש הזה... ועם יתר המאפיינים הייחודיים שלה, שלעולם לא יחזרו על עצמם בדיוק כך, יכולה לחשוף את מאורת הארנב של אליס?)

 

[neophile]

להכנס עמוק יותר עכשיו

יכולה להיות סיטואציה בייחוד במהלך חיי היום יום שבה אני חש באופן מעורפל שאני ישן כלומר יכולות לעבור בי מחשבות של אני ישן" אבל לרוב הן לא תופסות .. הכוח של הארועים החיצוניים חזק יותר מהמחשבה .. אבל אם אני מתעלם מזרם המחשבות השטחי כולל זה שמציין שאני ישן וחש ... אז אני נוכח במצבי במידה מסויימת אבל עדיין החישה עצמה לא מספיקה - אני חושב שאני ישן ואני גם חש את מצבי שנכנה אותו "התדר הנמוך שאני נמצא בו" והתדר הנמוך הזה - לא מרשה לי להרגיש , אלה משאיר אותי במין עירפול אדיש נתון לעצבנות מכל דבר והמחשבה שאני ישן לא עושה רושם ... אני חושב שאני יעשה תרגול אחרכך ... ושעכשיו מגיע לי להיות אדיש ומעורפל אחרי יום עבודה ... ושאין שום רע ב"לנקות את הראש" בלי ללחוץ על עצמי להיות מודע וכו' ושאני יעשה מדיטציה אחרכך ....

אבל אם אני אמשיך בהתבוננות העצמית , ובייחוד במה שנראה כרגע שהוא בכלל לא פעיל .. ברגש .. אז יתחוור לי שאני לא יכול להרגיש !
שאני כלוא במעגל של אדישות מעורפלת ולכן אני חייב להרגיש ! ואני לא מדבר על חיבה או עויינות כלפי אנשים ודברים שזה חלק מהאדישות המעורפלת , אלה זה משהו אחר ... משהו שמשנה לי את התדר ..

זה יכול להתחיל בתור כעס על זה שאני נמצא במצב הזה , לא כעס על עצמי ולא כעס על אחרים ... אלה רק כעס ..

ולהכנס יותר ויותר לתדר הנמוך הזה , לחוות אותו במלואו , לחוות איך אני לא מסוגל להרגיש ..ולכעוס ! ולהתבונן .

ולא להכנע , לא לחשוב על זה שאחרכך כשיהיו לי את התנאים הנוחים שלי אני יעשה מדיטציה וגם לא להאמין שאני יכול אם אני רק ירצה ! לשנות את מצבי .

לא להאמין בדמיונות , אבל גם לא להיות בספק לגבי זה שעכשיו אני לא יכול וכו'

לנסות ... לנסות ..
ה"עלייה של התדר" היא לא פתאומית , היא הדרגתית
צעד ועוד צעד גם אם זה נראה כאילו אני מנסה לדחוף הר

 

[בן טל-שחר]

יפה

(גם העבודה וגם התיאור שלה)

ויש לזה הרבה ואריאציות וסגנונות.
החוויה "כאילו אני מנסה לדחוף הר", לדוגמה, מוכרת לכל מי שניסה; ויש עוד דרכים להחיות את הגוף והנפש ולאפשר להם להקשיב, להרגיש, להתעדן.

"יכולה להיות סיטואציה בייחוד במהלך חיי היום יום שבה אני חש באופן מעורפל שאני ישן" - תיאור יפה, מדוייק, של נקודה ידועה מאד במסע ההתעוררות.
במובן מסויים, זאת נחשבת לנקודת ההתחלה האמיתית של המסע; נקודה ממנה יוצאים אל הדרך שוב ושוב ושוב, עד שעוברים סף מסויים שממנו כבר לא חוזרים.

ברגע ההבחנה בשינה, משהו צריך לקרות על מנת שתתרחש התעוררות כלשהי... שכן ההבחנה לבדה איננה נוטה להמריא מעצמה... וסוג של "כעס" קצרצר, מסוג מסויים מאד, הינו בהחלט ביטוי אפשרי של הכרעה בין שינה לערות, במיוחד בשלבים הראשונים של החקירה הכמו-סיזיפית הזאת. יש עוד רבות אחרות. לדוגמה, כניעה לכאורה, שקטה וערמומית, המותירה על כנו צופה דומם, נחוש ובלתי מורגש.

 

[neophile]

מסכים מאוד

רציתי להוסיף בהודעה שלי שהכעס הזה זה מה שמתאים לי ולא בהכרח מתאים לכל אחד , שלכל אחד יש את החסרונות וההגזמות שלו וכו'
כל אחד עושה את העבודה בעצמו .

"יאור יפה, מדוייק, של נקודה ידועה מאד במסע ההתעוררות.
במובן מסויים, זאת נחשבת לנקודת ההתחלה האמיתית של המסע; נקודה ממנה יוצאים אל הדרך שוב ושוב ושוב, עד שעוברים סף מסויים שממנו כבר לא חוזרים."

אתה באמת חושב שיש סף שכזה שעוברים ושכבר לא חוזרים ?

אני מוצא שיש הבדל מאוד גדול בין מה שאפשרי בתנאים מסויימים ( של בית ספר ) וכל ההתכוונות שכרוכה בזה , כל האניים שכרוכים בזה וכל המהות שממוקדת בעבודה הזאת לבין חיי היום יום עם המיקוד באישיות.

כשהאישיות במוקד העניינים העירפול מאוד חזק , ישנה הזדהות חזקה ולא הרבה מעבר לזה מה שמוביל להרבה דמיון ורגש שלילי אבל מהסוג המעורפל , כלומר ההזדהות כלכך חזקה שאני אפילו לא מבחין בדמיונות שלי וברגשות השליליים שלי וכלוא בהם לחלוטין וברגעים כאלה שאני מתעורר לאימה של המצב שלי , זה דיי מגמד התעוררות שנעשית במסגרת בית ספר או לפחות שם אותה בפרספקטיבה אחרת לחלוטין.
לגמד זאת לא המילה הנכונה כי זה מקטין את החוויה של הבית הספר והרי בלי ההתעוררות שמתאפשרת בתנאי הבית ספר לא הייתי מגיע להתעוררות בתנאי חיי היום יום ואז גם הרבה מהגישה שלפעמים נדמת יותר מדי "משמעתית" בבית ספר שאני עלול להתייחס אליה בזילזול לפעמים ,נראית הרבה יותר מוצדקת .

"גע ההבחנה בשינה, משהו צריך לקרות על מנת שתתרחש התעוררות כלשהי... שכן ההבחנה לבדה איננה נוטה להמריא מעצמה... וסוג של "כעס" קצרצר, מסוג מסויים מאד, הינו בהחלט ביטוי אפשרי של הכרעה בין שינה לערות, במיוחד בשלבים הראשונים של החקירה הכמו-סיזיפית הזאת. יש עוד רבות אחרות. לדוגמה, כניעה לכאורה, שקטה וערמומית, המותירה על כנו צופה דומם, נחוש ובלתי מורגש."

אתה צודק , מבחינתי הכעס הזה , זה משהו שנועד לשבור את המסלול המכאני שאני נמצא בו , מפני שרק מחשבה ורק תחושה לא מספיקות אבל המטרה של זה , זה אכן מה שאתה מתאר ב"כניעה לכאורה, שקטה וערמומית, המותירה על כנו צופה דומם, נחוש ובלתי מורגש"

תחת תנאים של בית ספר יש לך חברים ומדריכים שעוזרים לך להגיע למצב הזה בין אם דרך התבוננות בהם ושיתוף איתם ושלהם ובין אם הדרכה ושוק ברגעים הנכונים .

למשל הערה של מדריך יכולה להכעיס אותי אבל זה בדיוק מה שאני זקוק לו ברגע מסויים כדי להגיע להבנה - ואז נדמה לי שהבנתי משהו !
וגם אם זה נכון , זה בכלל לא חשוב מה הבנתי ... מה שחשובה זאת ההבנה , וזה מה שניסיתי לתאר בפוסט הקודם וגם בפוסט הזה .

לפעמים אני נמצא בעירפול כלכך כבד שאני לא מבין ... לא מבין מה קורה לי בכלל לכן המחשבה על זה שאני ישן גם אם היא חשובה לפחות לשלב שאני נמצא בו לא מספיקה בפני עצמה וגם התחושה לא מספיק חזקה , אין לה מספיק אנרגיה , מצב ביש שכזה ...שאני מעדיף להתעלם ממנו לגמרי אבל אם אני מצליח לעורר את הרגש שלי למצב הזה אז יכולה להיות הבנה ואז מרגע ההבנה הזאת ישנו שינוי של המגמה , אז זה רגע מפתח בתהליך לנסיוני .

ונראה לי שהעיקר זאת לא להגיע להבנה , אלה להשאר בה

 

[בן טל-שחר]

ללא ספק.

"אתה באמת חושב שיש סף שכזה שעוברים ושכבר לא חוזרים?"

בהחלט יש "ספים" כאלה.
אחרי מאסה מסויימת של התעוררויות רצוניות, השונה מאדם לאדם, מתחיל להצטבר משהו קבוע.
משהו נותר ברקע.
זה מאפשר רמה חדשה של התעוררויות וחוזר חלילה.
קיים עומק מסויים שממנו לא ניתן להשיב את הגלגל לאחור.

בכל שלב ניתן לשתף פעולה עם ההתעוררות... או לא לשתף עימה פעולה, להתנגד לה.
כאשר מזוהים לגמרי עם צד כזה או אחר, החוויה היא של מאבק.
כאשר מרשים לצדדים להילחם ביניהם... ומתחילים להבחין בצלילים, בתחושות, בחוויית "העצמי" עכשיו, במציאות, ברגשות, במראות וכדומה, משהו מתחיל שוב להתעורר... ונוכחות מצטברת בהדרגה...

כתבת יפה.
תובנות מקסימות.
ניכר הלהט להתעורר.
הלהט הזה כל-כך יפה בעיני...

 

[neophile]

תודה שהזכרת לי

"
בכל שלב ניתן לשתף פעולה עם ההתעוררות... או לא לשתף עימה פעולה, להתנגד לה.
כאשר מזוהים לגמרי עם צד כזה או אחר, החוויה היא של מאבק.
כאשר מרשים לצדדים להילחם ביניהם... ומתחילים להבחין בצלילים, בתחושות, בחוויית "העצמי" עכשיו, במציאות, ברגשות, במראות וכדומה, משהו מתחיל שוב להתעורר... ונוכחות מצטברת בהדרגה...
"

 

[neophile]

למרות שאני מוצא את זה רלוונטי יותר

למצב של כן לשתף פעולה עם ההתעוררות , בעוד שמצב של לא לשתף פעולה עם ההתעוררות זה משהו שקורה .

אפשר בעצם לחלק את זה לכמה שלבים ..
כל מה שתיארתי פחות או יותר זה השלב הראשון , כלומר ההכרה בכך שאני ישן ושאני לא מסוגל להתעורר .

ואז באה ההתמרה שאתה מתאר , מתוך ההבנה שאני נמצא במאבק כשאני מנסה להתעורר ... ואז בא שחרור והרפייה ערה כשגם האי שיתוף פעולה עם ההתעוררות הופכת לאמצעי להתעוררות .

ומשהו מעניין שאני מתבונן בעצמי לגביו ... זה שגם כשהתמרה מופעלת בי תמיד יש את האניים והרחמים העצמיים וכו' שיחבלו פשוטו כמשמעו .

איך הופכים את ה"מלאכי חבלה" האלה מאויבים לבני ברית זה עניין חשוב מאוד שאני עדיין לא ממש הגעתי אליו .

אני חווה מחזורים של שכחה והתמרה וההתמרה הזאת כלכך מופלאה ... וברגעים כאלה של עלייה , לא פחות חשוב מזה , זה להתבונן בירידה שזה דורש כמובן עוד מאמץ ...ואיך אותו דבר מופלא הופך למשהו אחר , איך הפרספקטיבה משתנה כשפילטרים נוספים מתווספים מעליה ומעוותים את התמונה .

ואיך אפילו ההתבוננות הזאת עוברת חבלה בשחיטות הפנימית עם כל האניים הפוליטיקאים האלה שחייבים לשלוט בעניינים ..

ואיך הספקות והבילבול באים אחרי זה ..

אין לנו ברירה אלה לסמוך על זה שמשהו קבוע נוצר ...ולתת בו אמון .
כמובן שאלו יהיו אניים שיתנו בו אמון אז אולי עדיף לא לתת אמון ..או פשוט לשחרר ולהרפות את המחשבה הזאת שדרוש משהו קבוע כאשר כל מה שקבוע זאת השחיטות והבילבול .

 

[lightflake]

מי אתה ?

יש שם מישהו שמאמין שהוא הולך ומתעורר?
אמונה בסיפור הזה מחזקת את האשליה שבאמת יש מישהו אבל מעולם לא היה מישהו באמת, תוכיח לעצמך שיש מישהו, תתפוס אותו