"קשה כשאול קנאה"
היום אני נאלץ להודות בפה מלא שאני מקנא.
אני מקנא באחי התאום.
תראו,בדרך כלל איני טיפוס קנאי. ואני חושב שהמודעות העצמית שלי לנושא די גבוהה.
אבל היום הרגשתי שאני פשוט מקנא.
אז קצת רקע..
אני ואחי אוהבים בלב ונפש.
וכשהוא התחתן לפני כמה שנים והשאיר אותי לבד,שמחתי והתרגשתי כאילו אני עצמי התחתנתי.
אני יודע שרבים מסביבי ובעיקר מאחורי התלחשו ביניהם 'איך אני מקבל את זה' גם אמא שלי למרות שלא למדה מעולם עבודה סוציאלית,תהתה אחר תחושותי ומיששה את הדופק שלי כדי לידע איך אני מקבל את זה.
אבל אני הייתי מאושר עד הגג.
הסתובבתי בחתונה שלו כאילו אני עצמי החתן..מה שגרם לכמה מהמוזמנים להתבלבל עם המעטפות
אבל היום משהו נשבר בי.הנדיבות והעין הטובה שהיו בי עד כה התפוגגו מעט.
לאחי נולד בן.
תינוק קטנטנן מתוק ויפהיפה.
וזה גרם לי לקנאות בו.
לא כי לו יש.ממש לא.
אלא כי לי אין!!
הרהרתי לעצמי.תראה איך אחיך התמסד לו,נשוי באושר ועכשיו גם חובק לו אוצר מדהים.
ואתה,ואני.
עדיין רווק,מבוקש יותר או פחות,אבל עדיין רווק.
אז למה נגרע חלקי מחלקו??
מה אני דפוק?! חסר לי משהו?!
תאמיני לי שלא!!
הוא חי לו חיים נעימים ושקטים מלאים ביצירה ועשייה.
חיים של נתינה ואהבה.
ואני עדיין מתחכך עם המבוכות והפיתולים של הרווקות שלא נגמרת.
אז נכון אני גם עושה דברים גדולים ונשגבים מאוד.
אני מתריע על קולפי פירות הדר במרחב הציבורי ועל צרכנות חכמה בפני החברים בפורום.
אבל איך נאמר בעדינות?! יש דברים מעט יותר הירואיים בחיים שלנו.
ומה שהכי חשוב עכשיו,איך מצליחים למגר את תופעת הקנאה הגועלית הזו??
זה די מבאס לחשוב כל הזמן וגם שאחרים חושבים עליך,שאתה נדיב ומפרגן מאין כמוהו.
והנה בתוכי עמוק עמוק פנימה,מבצבץ לו קנאי קטן ועלוב.
איך מתמודדים עם זה??
איך??
היום אני נאלץ להודות בפה מלא שאני מקנא.
אני מקנא באחי התאום.
תראו,בדרך כלל איני טיפוס קנאי. ואני חושב שהמודעות העצמית שלי לנושא די גבוהה.
אבל היום הרגשתי שאני פשוט מקנא.
אז קצת רקע..
אני ואחי אוהבים בלב ונפש.
וכשהוא התחתן לפני כמה שנים והשאיר אותי לבד,שמחתי והתרגשתי כאילו אני עצמי התחתנתי.
אני יודע שרבים מסביבי ובעיקר מאחורי התלחשו ביניהם 'איך אני מקבל את זה' גם אמא שלי למרות שלא למדה מעולם עבודה סוציאלית,תהתה אחר תחושותי ומיששה את הדופק שלי כדי לידע איך אני מקבל את זה.
אבל אני הייתי מאושר עד הגג.
הסתובבתי בחתונה שלו כאילו אני עצמי החתן..מה שגרם לכמה מהמוזמנים להתבלבל עם המעטפות
אבל היום משהו נשבר בי.הנדיבות והעין הטובה שהיו בי עד כה התפוגגו מעט.
לאחי נולד בן.
תינוק קטנטנן מתוק ויפהיפה.
וזה גרם לי לקנאות בו.
לא כי לו יש.ממש לא.
אלא כי לי אין!!
הרהרתי לעצמי.תראה איך אחיך התמסד לו,נשוי באושר ועכשיו גם חובק לו אוצר מדהים.
ואתה,ואני.
עדיין רווק,מבוקש יותר או פחות,אבל עדיין רווק.
אז למה נגרע חלקי מחלקו??
מה אני דפוק?! חסר לי משהו?!
תאמיני לי שלא!!
הוא חי לו חיים נעימים ושקטים מלאים ביצירה ועשייה.
חיים של נתינה ואהבה.
ואני עדיין מתחכך עם המבוכות והפיתולים של הרווקות שלא נגמרת.
אז נכון אני גם עושה דברים גדולים ונשגבים מאוד.
אני מתריע על קולפי פירות הדר במרחב הציבורי ועל צרכנות חכמה בפני החברים בפורום.
אבל איך נאמר בעדינות?! יש דברים מעט יותר הירואיים בחיים שלנו.
ומה שהכי חשוב עכשיו,איך מצליחים למגר את תופעת הקנאה הגועלית הזו??
זה די מבאס לחשוב כל הזמן וגם שאחרים חושבים עליך,שאתה נדיב ומפרגן מאין כמוהו.
והנה בתוכי עמוק עמוק פנימה,מבצבץ לו קנאי קטן ועלוב.
איך מתמודדים עם זה??
איך??
