הכוונה יותר לכלכלה המולאמת 45-79 ופחות ל1984.
כן, חופשית למחצה זה כנראה נכון
הבנתי שבשביל להפגין בכיכר הפרלמנט צריך אישור מהמשטרה והתראה של שבועיים מראש...
 
שלא נדבר על זה שכל מערכת התחבורה הציבורית בלונדון מרושתת במצלמות.
יש כאלה שלהם זה לא מפריע (במיוחד כאלה שלא קראו את 1984 ובטוחים שאנשי השלטון הם מלאכים שאך ורק טובת הציבור עומדת לנגד עיניהם), אני רואה בזה הפרה בוטה של הזכות לפרטיות.
הכוונה יותר לכלכלה המולאמת 45-79 ופחות ל1984.
 
אחרי המלחמה ממשלת הלייבור הלאימה תעשיות רבות שכבר פעלו בצורה חצי-מולאמת בעת המלחמה עצמה. בריטיש רייל היתה הלאמה אחת מני רבות (לפני ההלאמה היו 4 חברות רכבת פרטיות, מונופולים ב4 אזורים שונים) והרשימה כוללת דברים כמו בריטיש קול (הלאמת מכרות הפחם, שלפני המלחמה היו במצב כלכלי בעייתי), בריטיש סטיל, ובריטיש ליילנד, ועוד הרשימה ממשיכה. בגלל ההיסטוריה הכלכלית העגומה של שנות ה20 וה30 המנטאליות של "תיכננו את (משק) המלחמה - נתכנן גם את השלום" ממשלות משני הגוונים הפוליטיים המשיכו את המדיניותהזו במשך 34 שנה, ובשנות ה50 וה60 נראה היה שמדובר בהצלחה. בשנות ה70 הקונספט כשל ורק בשנות ה80 מאגי ת'אצ'ר הפריטה מחדש נכסים מולאמים רבים, כאשר את הרכבות הפריטו בתקופה האפורה חסרת המנהיגות שבין ת'אצ'ר לבלייר, בשנות ה90 המוקדמות.
 
בקונטקסט הזה של כלכלה סוציאליסטית למעשה (מה שאולי מוכר גם מהעידן המקביל בארץ, הכלכלה ההסתדרותית) פורסם ב1966 דו"ח ד"ר ביצ'ינג שקרא לסגור קווי ענף וקווים משניים של בריטיש רייל. כאשר הקווים נסגרו בעקבות הדו"ח הם לא הוצעו לגורמים מסחריים למשל - כי במשק שבו ישנה חברה לאומית אחת לא נתנו ליזמים להתחרות. כשהתאפשר לחובבים להפעיל קווים סגורים חלקם היו צריכים לשקם את המסילות ואף להניח מחדש מסילות בתוואים. במקומות התחנה הראשונה על קו החובבים נמצאת תחנה אחת במורד הקו (קודם לסגירה) מהתחנה האחרונה של הקו שברשת הלאומית, מה שאומר שאי אפשר להגיע לקו החובבים ברכבת אלא רק ברכב או באוטובוס. זהו החופש-למחצה עליו אני מדבר, שבו נתנו לחובבים ליצור תחביב ותו לא. (כמו כן - יש הרבה מקומות בהם מסילה לשעבר הפכה תוואי לכביש, בשנות ה60 המכונית היתה העתיד והרכבת - העבר. כיום מדברים על מסילות סגורות רבות במונחים של בכייה לדורות, כאשר לעיתים מחדשים אותן - קו האוברגראונד למשל מצפון לשורדיץ' ועד לדאלסטון היה נטוש במשך עשרות שנים, ויש דוגמאות אחרות מרק"לות פרבריות ובערים ראשיות אחרות).
 
באשר לטלויזיה במעגל - זה חוסך בכוח אדם, ובניגוד ל 1984 מנסים להפוך את זה לנגיש לציבור למען השקיפות. בתחנות תחתית רבות מסכי ה CCTV בחדר המפעיל פונים לעבר חלון זכוכית גדול הפונה אל אולם הכרטיסים. המצלמות בצמתים הראשיים ניתנות לצפייה באתר TFL. אם במקום כל מצלמה או שתיים היו שמים עובד זה היה עולה הרבה כסף, וגם אז לא היתה לאדם אחת תמונה כוללת על המתרחש בתחנה. באסון השריפה של תחנת התחתית העמוקה בקינג'ס קרוס ב1987 לא היה למפעילי התחנה מושג שהשריפה במדרגות הנעות התחילה (בזמנו היו להן פסי עץ) ורכבות עדיין עצרו ופרקו נוסעים ברציפים התחתיים. תחנות התחתית הגדולות בלונדון כוללות מספר מנהרות-רציף בכל מני זוויות שונות ומשונות זו לזו (בתחנה של שני קווים זה בדרך כלל צולב, בתחנות מלפני שנות ה60 זה פלונטר שלם, ובתחנות משנות ה60 וה70 של קו הויקטוריה וקו היובל יש רציונליזציה לפיה 4 רציפים יהיו בשני צמדי מנהרות מקבילות, אך קו שלישי יכול לצלוב אותן) ומספר מעברים גדול ומסובך בין הרציפים לשטח והן בין רציפי הקווים עצמם מתחת לפני השטח. אי אפשר להבטיח את שלום הציבור במקום כזה שהדבר היחיד הדומה לו בארץ הן מסדרונות קומות 5-1 בתחנה המרכזית בתל-אביב אם הן היו פרוזדורי מנהרה ללא חנויות או אולמות ללא מצלמות במעגל סגור.
 
באשר להפגנות בכיכר הפרלמנט - האיש שנגד מאהל ההפגנה שלו הוציאו את החוקים האלו מת ב2011 אחרי שהמשיך להתגורר במאהל שלו כ 6 שנים אחרי החוק משום שהצליח לטעון בבית המשפט שהמאהל שלו קדם לחקיקה ולכן אינו אסור לפיו. הפגנות פוליטיות אינן מיינסטרים בבריטניה. יש גורמי שמאל כלכלי שמפגינים בחג הבנק הראשון של מאי (לא 1.5 כמקובל בעולם אלא יום ב' הראשון שחל בחודש מאי), היתה מחאה אלימה של סטודנטים נגד העלאת דמי הלימוד (שמשלמים אותם אחרי הלימודים), אך הפגנות בנושאי חוץ הן בדרך כלל של המעורבים בכך המתגוררים בלונדון - כך בהפגנות הפרו-פלשתיניות, וכך גם בהפגנות הטמילים בעת הכרעת המלחמה בסרי-לנקה. החוק על כיכר הפרלמנט ספציפי כי מדובר במיקום רגיש (אין כניסת רכב אחרת למבנה, אם כי ישנו מעבר סודי ממנו אל תוך תחנת הרכבת התחתית לחברי פרלמנט מינוריים ועובדי ארמון ווסטמינסטר שהוא בניין הפרלמנט).