קרוספיט

[יובל נחמקין]

בוקר טוב, שרון:

הפוסט הקודם שלי היה ציני אבל באמת שאני מתרשם כי האימונים בצבא (לפחות בנושאים הנדונים) לוקים (לקו) בחסר...
כשבן

מקבל הדרכות ממי שמבוגר ממנו בשנה עד שלוש: לרוב הרמה המקצועית לא תהיה ב" קאטינג אדג' " של הענף...

וטרם התייחסנו לחוסר זמן

... ולא פחות בעייתי הוא ניהול זמן אימונים בצה"ל שגם הוא - שנוי במחלוקות...
תוסיף לזה עוני תקציבי

ברמת הפרט, שאין לו אח ורע בשום צבא מערבי ששמעתי עליו - והא לך מצב שלא מסתדר לי עם מה שאתה מציין.

לחילופין ואם אתה בקי וקרוב לתחום: אשמח לתיקונים ולקבלת דוגמאות (ולא אקראיות) כיצד המצב אינו כפי שאני מתרשם...

בברכה, יובל

 

[ransuru]

שלום יובל

הצבא ושאר כוחות הביטחון עובדים לפי תורת לחימה והמפקד גם אם הוא שנה בשכבת הגיל מעל המתגייס מעביר את התו'ל לרוב לפי ההנחיה מלמעלה ולעיתים דוקא האיש שבשטח רואה את הדרך לשפר.
בשנים האחרונות האימונים מאוד ממצים ומרגע ההגעה יש קצב פעולה שתואם את העבודה בלבנון ויש מעבר על מתארים ופעולות שמבצעים בשטח.
עוני תקציבי לא נוגע לכח אדם בסדיר אלא רק לציוד ושינוע וגם בתחום זה יש שיפור ניכר.
דוגמאות מפורטות לא מקומן בפורום ציבורי.

שרון
סיסטמה ישראל

 

[יובל נחמקין]

על התשובה.

צר ופשטני יהיה (לטעמי) להתייחס "לצבא ושאר כוחות הבטחון" ובמשפט אחד.
ההתייחסות ל"הנחיות מלמעלה" או ל"פידבקים מהשטח" אינם יכולים לשמש כתירוץ או עלה תאנה

לבעיה שיש בגופים בהם כח האדם צעיר במיוחד - אך חמור מכך: מתחלף כל שלוש שנים.

זו אינה הדרך להשיג מקצועיות

. בטח לא בעולם מורכב ועתיר ידע (ולא רק היי טקי) .
מכאן, ניתן יהיה להבין מדוע ההשוואה בין צה"ל ויחידות בטחון אחרות (כאן

ובכלל

) אינו מדוייק.

הדרכה עולה כסף וגוזלת זמן . בכל תחום... והדרכה טובה - עולה כסף טוב וגוזלת זמן ממושך. לשם כך יש להשקיע באנשים טובים ולגרום להם לרצות להישאר. זה עולה כסף... זה מצריך חשיבה אחרת... ההשלכות של הדבר יבואו לכדי ביטוי בהכל - לרבות הדרכות.

יובל.

 

[Tonjin]

שלום שלום

1) תורי לנתח כתיבה...

ביטויים כמו "לא מאירות עליה באור חיובי", "סלט", "איני מוצא שיטה מלבד בלגן של תרגילים וחוסר איזון", " היכן ההיגיון והבריאות בה?" ו"לדעתי מדובר בקוריוז לא בריא או מועיל במיוחד אבל משוווק בצורה מעולה. " - גורמים לך להראות אעפס, קצת כועס...

1.5)קראתי את הלינק אליו קישרת, באופן די מוזר (או שלא..?) כתובים בו הדברים הבאים:
א. תוכניות האימונים משמשות הרבה צבאות וכוחות מיוחדים בעולם
ב. התוכניות בנויות כך שיהיו רלוונטיות לכל אדם, החל מחיילים ואתלטים מתחרים ועד חולי-לב ועקרות בית
ג. שמשנים את העומסים והמאמץ לפי צרכי המתאמן
או בקיצור, לא שום דבר ממה שטענת והרבה נקודות שדי סותרות את מה שטענת, אם הכוונה היתה לחזק את הטיעונים שלך - הרי שנראה לי שנכשלת בה...

2) הפילוסופיה של קרוס-פיט בין אם מסכימים איתה או לא, היא ברורה: כושר גופני הוא לא ספציפי, שיפור במרכיב אחד לא בהכרח יביא שיפור במרכיב שני, לכן כדאי לעבוד על כולם. לפי הטיעון הזה, בהחלט כדאי לעבוד על כמה דברים במקביל (ואגב, אין ויכוח על התוצאות - מתאמני קרוס פיט נכנסים לכושר אירובי טוב ומתחזקים מאד מהר), מה גם שלא צריך לעשות מהם מנתחי-לב או מדעני טילים, סה"כ מדובר בריצה, קפיצה, כמה תרגילים בסיסיים של הרמת משקולת, עליות מתח, שכיבות-סמיכה וסמוך-קום, נכון שעל כל תרגיל כזה אפשר לעשות דוקטורט, אבל מדובר בתרגילים נפוצים ומוכרים לרוב האנשים (כן, גם כאלו שלא מתאמנים בקביעות), שאינם מסובכים באופן מיוחד וכאלו שעקומת הלמידה שלהם סה"כ די תלולה...

3) גם אם לדעתך האימון בצבא הוא של "רוח מודעות וגוף", הטענה שהאימון הצבאי הוא הוליסטי ושסרגלי המאמצים בו בנויים ומתוחזקים נכון יותר מאשר במקומות אחרים מצריכה הוכחה - בעיקר לאור העובדה שבמדינת ישראל אי אפשר לירוק קליפה של פיסטוק חלבי בלי לפגוע בשלושה ארבעה אנשים שסוחבים איתם פציעות מהצבא...

 

[דוד כפרי]

הבדלים של פילוסופיה, להבנתי

לא ניסיתי קרוספיט או סיסטמה, אבל ממה שאני מבין הקרוספיט, ועוד לא מעט שיטות של אימון גופני, מדבר על הבאת הגוף ליכולת להתמודד עם עומס יותר גדול. סוג של "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר" - להעמיס על הגוף כמה שיותר (במגבלות הבטיחות של המתאמן, המדריך והשיטה) כדי לגרות את הגוף ליצור יותר שרירים ופחות שומן, לשפר את הלב והריאות וכו' וכו'.

מצד שני, עומדת גישה של "מקסימום תוצאה במינימום מאמץ" - או, כמו שהמורה שלי אומר, כמה שצריך להתאמץ יותר, ככה זה יותר רחוק מביצוע נכון של השיטה.

הראשון רואה בעומס בהגדלת האימון מטרה לעצמה, השני רואה בעומס מורה-דרך למה שלא צריך לעשות.

ברמה של גישה והבנה, אלה הפכים.

 

[boxing3]

קשה לי עם מה שאתה כותב

האם למי שמתאמן באומנות לחימה של מקסימום תוצאה במינימום מאמץ (גישה שלמיטב הבנתי נכונה לגבי ברבה אומנויות לחימה) אין מה להרוויח מאימון בשיטת כושר גופני של "מהר יותר חזק יותר"?

 

[דוד כפרי]

אלה כיווני חשיבה הפוכים. אחד מנסה להתאמץ כמה

שיותר, השני כמה שפחות.
היה לי תלמיד (טאי-צ'י) שהתחיל לרוץ כדי להוריד משקל.
היתה לי תלמידה אחרת, שבצעירותה עסקה באתלטיקה קלה.
מתישהו, בלי שום קשר, לימדתי בכיתה ריצת טאי-צ'י. בריצת טאי-צ'י הרעיון הוא להתאמץ כמה שפחות ולמצוא את הקצב בו אפשר לרוץ "כמה שרוצים" מבחינת קילומטרים וזמן. זה מלווה בטכניקת ריצה מסויימת, שחרור של הגוף ועוד כל מיני פרטים טכניים, אבל זה הרעיון הבסיסי: לא כמה שיותר מהר לכמה שיותר רחוק אלא כמה שפחות מאמץ ועדיין לרוץ. המרחק והמהירות הם תוצאה של אימון, לא מטרה.
התלמידה טענה שזה הפוך לכל מה שהיא למדה על איך לרוץ, כי אותה לימדו להתאמץ הכי הרבה שאפשר כדי להגיע לסוף הכי מהר שאפשר.
התלמיד חזר אחרי כמה זמן ואמר שהוא רץ אותו מרחק אבל מתאמץ פחות, עייף פחות אחרי ריצה, מוציא פחות קלוריות והירידה במשקל הואטה בצורה משמעותית למרות שלא שינה הרגלים אחרים. בשבילו זו היתה בעיה: שתי הגישות לריצה היו מנוגדות לגמרי.

כך שהשאלה היא לא אם יש מה להרוויח, אלא איך לשמור על שתי גישות סותרות בו זמנית, במיוחד כשאחת מהן (לפחות) מתיימרת להיות לא רק גישה לאימון גופני אלא גישה לחיים, דרך חיים.
אני לא יודע אם אפשר לקיים אותן יחד.

 

[Tonjin]

אני מניח שאין לאדם פרגמטי וחושב מניעה לעסוק

בשתי הגישות - יש מקרים בהם מינימום מאמץ מתבקש, ישנם מקרים בהם מקסימום מאמץ מתחייב...

לגבי התלמידה: זה הכל עניין של מטרות ונוסחת קצב (מהירותXזמן=הספק) פשוטה, בריצה תחרותית המטרה היא לסיים את המרחק מהר ככל האפשר, אסטרטגיית בחירת הקצב ושימור האנרגייה תגזר מהמרחק..

כבני אדם תוכננו בעיקרון לשני המקרים: גם ספרינט מטורף לעץ כשהקרנף רודף אחרינו (מקסימום מהירות ומאמץ במינימום זמן) וגם ריצה של יומיים אחרי טרף (מינימום מאמץ, מקסימום זמן) ואין סתירה בין הקצוות

גם התלמיד שרצה להרזות, הרי שיכל להמשיך מצד אחד להתאמן בטאי-צ'י וגם להמשיך לרוץ כרגיל (או מי יודע - אפילו לעשות קרוס-פיט) במקביל..

וכגישה לחיים, נראה לי הגיוני יותר לעשות תמיד את האופטימלי באותו רגע, ולא להגביל את עצמך לגישה אחת

 

[דוד כפרי]

הגיוני, בהחלט. רק שלא תמיד מעשי.

כי, שוב, אלה שתי גישות הפוכות. להכל.
ולמרות שמה שאתה אומר נשמע בהחלט הגיוני, מעשית כנראה שאנשים שיתמידו בטאי-צ'י לאורך זמן (לפחות הטאי-צ'י שאני מכיר) לא יתמידו באימון של עצימות גבוהה, ולהיפך. לא יודע אם זה עניין של אופי או הרגלים נרכשים, אבל זה הרושם שלי מ-18 שנים (לא כולל אלה שלא למדתי באופן סדיר) בצד אחד של התחום.

 

[Tonjin]

"שתי גישות הפוכות להכל" - אתה בדיוק מדגים למה

(אצלכם, לצורך הדיון) - אנשים לא מתמידים בשתיהן לאורך זמן...

אם היית מתייחס אליהן כשתי צדדים של אותו מטבע, או כ"גישות משלימות" אולי היית רואה יותר אצלכם מאמצים את שתיהן...

וזה בלי לשקלל החוצה את העובדה שאנשים מראש מגיעים לטאי-צ'י בגלל שיש לו תדמית מסויימת ולאגרוף תאילנדי בגלל שיש לו תדמית אחרת, כך ש"קו פרשת הזיעה" מבצע בהם מראש איזשהו סוג של מיון

הגישות אינן באמת הפוכות. יש מי שבוחר מיקום על באחד הקצוות של הסקאלה ומשם משדר שהקצה שלו הוא האמת ואנחנו הרי יודעים שהאמת לעיתים נדירות מאד נמצאת בקצוות...

 

[לירוןE]

 

[דוד כפרי]

על איזו אמת מדובר? אנשים עושים מה שמתאים להם

המיון הבסיסי עליו דיברנו קודם הוא באמת בסיסי: מי שרוצה אימון מסוג X, ימצא X - ומי שירצה אימון Y, ימצא Y.

ושוב, יש אצלנו כאלה שמתאמנים גם בדברים אחרים, ומהמורה שלי שמעתי פעם שנבחרת האיגרוף של הונג-קונג מתאמנת גם בטאי-צ'י (ולדבריו, אם הבנתי נכון, זה לא בהכרח עושה אותם מתאגרפים יותר טובים), אבל כנראה שפשוט אין הרבה שמעוניינים ללכת לקצה בשני הכיוונים. כנראה שהרוב מעדיפים לשים דגש על כיוון אחד, וזה לא רק במרכז הישראלי לטאי-צ'י.

 

[Tonjin]

אנשים עושים מה שהם חושבים שטוב להם, זה ברור

מצד שני, ברור שאם הם מגיעים למקום בו הגישה המוכתבת והמקובלת היא A, ובמיוחד אם הם נשארים שם לזמן רב, כפי שאתה מתאר - היא תחלחל אליהם בסוף...

ו'שני הכיוונים' זה לא כזה מופרך כמו שאתה מציג את זה, כל בן-אדם נורמטיבי בסופו של יום יודע להיות רגוע, רך וזורם בסיטואציה אחת, ולהניף את הפטיש-5 ולשבור בסיטואצייה אחרת...

אין סיבה להשתמש בעט כמו בפטיש-אויר ובפטיש כמו בעט...

 

[דוד כפרי]

אבל מי שמגיעה למקום בו הגישה היא A,

מחפש/ת גישה A; הרי אף אחד לא מגיע לקרוספיט בשביל רגיעה, הרפיה ונשימות, ומי שכן - מבין את הטעות בחמש דקות הראשונות. ולהיפך בטאי-צ'י, או יוגה, או אי-צ'ואן - מי שבא לשם בשביל להזיע ולהתנשף, יעזוב די מהר.

ושוב, יש אצלנו גם רצים למרחקים ארוכים, גם רקדנים מקצועיים, וגם כאלה שסתם עושים איזה 100 שמיכה על הבוקר. אף אחד לא אומר להם להפסיק, אבל המעניין הוא שאין, כנראה, כמעט אף מקום בעולם שמשלב את שני הקצוות לשיטה אחת. תמיד יש נטיה מובנית לאחד הכיוונים. או יין, או יאנג - אין כמעט מצב בו הם שווים. תמיד אחד מודגש יותר.

 

[Tonjin]

אבל בהודעה שפתחה את הדיון אתה אומר שלפי

נסיונך ב18 שנה "כנראה שאנשים שיתמידו בטאי-צ'י לאורך זמן (לפחות הטאי-צ'י שאני מכיר) לא יתמידו באימון של עצימות גבוהה, ולהיפך", זה לא בדיוק מה שאני מבין מזו האחרונה..

 

[דוד כפרי]

זה שסיפר לי על ה-100 סמיכה, דיבר כאילו זה

חימום. כנראה שבשבילו זה באמת היה כך. בריקוד יש גישות שונות, חלקן מדגישות שחרור ותנועה רפויה. בכל מקרה ברור שבלט, ג'אז ומודרני הם לא קרוס-פיט או משהו דומה. מדובר על סוג כושר אחר.

וגם אם אני עושה מדי פעם סטים של סמיכה, בטן ומתח, זה רחוק מלהיות בעצימות גבוהה - אני לא חושב שבגילי, ועם הפציעות שאני סוחב, יש טעם בכלל לדבר על משהו כזה.

"עצימות גבוהה" זה כנראה דבר יחסי.

אני רק זוכר, מאחד השיעורים האחרונים בהם השתתפתי, את המורה שלי עושה סדרה של סמיכה על יד אחת עם החלפה כל פעם, פשוט כדי להראות שמי שיודע להפעיל את הגוף נכון יכול לעשות גם את זה. לדבריו, הוא לא מתאמן על זה בכלל, פשוט יודע איך לעשות את זה.

 

[Tonjin]

מעניין, האם כל (או אפילו חלק) מהמתאמנים

הוותיקים/בכירים שלכם מסוגלים לתעלול, או שרק המורה שלך?

בקשר לבלט, ג'אז וקרוס-פיט, נכון - הם לא אותו הדבר (בדיוק דברנו על למעלה על כך שכושר גופני או ספציפי ושונה), אבל אני לא משוכנע כמה הם שונים מבחינת עומסים ודרישות..

לעשות תרגילי-כוח וכושר במשקל גוף (כן, גם לאנשים פצועים) זה תמיד רצוי, עוזר ולא קשור לגיל (תחפש באינטרנט, לא חסרים אנשים בני 60, 70, 80 שמבצעים וממליצים מאד על תרגילים כאלו), נכון שעצימות גבוהה של גיל 70 איזה עצימות גבוהה של גיל 25 - אבל כל מי שעושה אז זה בקביעות מדווח על שיפור פיזי ונפשי...

בינתיים אבל סטינו מן הנושא המקורי - והוא שאין שום סיבה עקרונית למה אדם לא יוכל להפיק את המירב משילוש של שתי הגישות במקום להגביל את עצמו לאחת מהן...

 

[דוד כפרי]

לא יודע על אחרים, אני לא יכול.

לגבי המלצות - הרי תמצא אצלנו (ובכל קבוצת טאי-צ'י בעולם, אני מניח) עשרות שימליצו דוקא על טאי-צ'י, וביוגה תמצא ממליצי-יוגה וכו' - ושוב, כל אחד מחפש מה שהוא בסוף מוצא.

וזו גם התשובה לשאלה המקורית. אין סיבה הגיונית, או מדעית או איך שלא תקרא לזה, שלא לשלב, אבל לרוב מי שמחפש יין לא מחפש יאנג. ולהיפך.

 

[Tonjin]

אז אנחנו מסכימים שזו בחירה אישית...?

 

[דוד כפרי]

מה, עד עכשיו לא הסכמנו?