יפה מאוד..../images/Emo28.gif
זה בדיוק מה שאמרתי לפסיכולוג שלי בשבוע שעבר, שאני מבינה את זה, אני מבינה שכולם מתעסקים בבעיות שלהם וככה העולם צריך לעבוד, כמו שאני מתעסקת בבעיות שלי. אבל בלי קשר לזה יש כל מיני דברים קטנים, כמו להיעלם לשלוש שעות כשאף אחד לא שם לב- שזה באמת די מוגזם כי אפילו מורה אמור לשים לב לדבר כזה- או למשל לנסות כל היום לדבר עם מישהי, שהציעה לי לבוא ולדבר איתה, ועד שהיא מתפנה אליי- אני כבר נרדמת. אז נכון, זה לא אשמתה של אף אחת, זה פשוט חבל כשזה קורה וכשיום אחרי זה אני במצב כל כך גבוה של ייאוש שכבר אין לי חשק בכלל לדבר על זה או שמישהו יהיה שם בשבילי. בקיצור, גם כשהולכים ומדברים עם מישהו, אם אתה באמת במצב חרא זה לא יעזור לך ובד"כ יעשה את המצב יותר גרוע... (ומלכת האופטימיות לשנת 2005 היא)