מה שחשוב בעיני זה לא המעשה אלא הכוונה
אני לא אדם דתי (אני די רחוק מכך), ובכל מקרה מה שאני כותב כאן הוא דעתי האישית בלבד: מה שחשוב הוא לא המעשה אלא הכוונה שמאחורי הדברים. אתה יכול לקרא את טקסט התפילה עם כל הטעמים והתנודדויות הגוף בלי לפספס פסיק, ובכל זאת לא להתכוון לשום דבר, כלומר לקרא את זה "על ריק". מצד שני אתה יכול הרבה פחות לדקדק אבל להתכוון בכל מאודך כשאתה מברך את אלוהיך, מודה לו (וכל שאר הדברים שכתובים בטקסט), וזה בעיני ייחשב הרבה יותר. כך גם לעניין הקידה: אם בקידה אתה מתכוון לומר שלום לזה שאתה קד לו, זה מה שיעמוד מאחורי הקידה (וזה בסדר ומותר עפ"י הרבה דתיים שעושים זאת). אם בקידה אתה מתכוון לומר שזה שאתה קד לו הוא אדם (או פסל או תמונה) שאתה סוגד לו, מייחס לו כוחות עליונים על טבעיים, ושכל מה שאותו אחד יגיד לך (או תחשוב שאותו אחד רוצה) תעשה, אז זה כבר מצד אחר לגמרי. איך אמרו חז"ל? "הכל בראש".