קצת עצוב לי

cha ching

New member
../images/Emo26.gif ואיך היית רוצה שאמא שלך

תעזור לך....? קחי את הזמן אחורה. כשהיית ילדה קטנה. מה היית מצפה מאמא שלך (עכשיו כמבוגרת- כשאת מבינה), תעשה?
 

ליאת +

New member
כן ../images/Emo13.gif מאוד אהבתי את כיוון החשיבה

זה בעצם "להפוך את הדפקט לאפקט" - להשתמש בהזדהות ובדמיון שלה עם הבת לא כמשהו שבולם אלא כפתח לפתרון אפשרי.
 

יובאבא

New member
הגעתי מהעמוד הראשי

ויש לי משהו אולי קצת שונה לומר. אני לא מכירה את בתך, ולכן נסמכת אך ורק על מה שכתבת כאן, אבל במידה רבה, גם אני הייתי כזו כילדה. היו לי מעט חברות, לא הייתי חיה חברתית, ואהבתי לבלות זמן לבד. אמנם לא היה לי רצון כ"כ עז לקרבה אל אמי, אבל גם אני העדפתי את חברתם של יחידים על פני חבורה, ואת חברתם של מבוגרים יותר. אלו היו ההעדפות שלי, וזה היה אופיי. זה לא הפך אותי למתבודדת או לחריגה חברתית, וכנערה היו לי חברות וחברים, גם אם נשתמרה הנטייה להעדיף חברה מצומצמת על פני קבוצה הומה. דווקא לי אין צער על כך שאלו הן ההעדפות שלי. אמנם אני כנראה לעולם לא אמצא את מקומי במסיבת ריקודים הומה, אבל מצד שני, לעולם לא משעמם לי: מכיוון שמעולם לא נתפס אצלי המחסור בחברת אנשים כמחסור "חמור", מכיוון שהיה לי עניין בפעילויות בהן אני עוסקת לבדי, אני לא נזקקת לאנשים באופן תמידי כדי למלא את חיי בתוכן. יש לי חברים, וזוגיות מצויינת, אבל גם עולם פנימי שאינו תלוי בהם. כאמור, אני לא מכירה את בתך ולא יכולה לחוות דיעה באם יש או אין בעיה בהתנהלות החברתית שלה. לעומת זאת, אני כן יכולה לומר שבילדותי לעתים נדירות הייתי "כמו כולם", וזה אך ורק תרם לי. אני לא יודעת איך בתך מעבירה את הזמן כשהיא משחקת לבד אבל אני בספק אם היא בוהה בקיר בראש ריק ממחשבות: היא מתפתחת אחרת, וזה לא מלת גנאי. לדעתי אין טעם להתפס לחרדה בגין העניין ולנסות "לכפות" עליה שינוי, מה גם שבעתיד הלא רחוק היא תתחיל ללכת לבית הספר, ואז ממילא נוצרת דינמיקה חברתית חדשה.
 
היא מזכירה לי את עצמי.

עד היום אני כזאת. ולא לרעה, אני עד היום מופנמת שקטה סגורה כזאת שמעדיפה בילוי ביתי בחיק משפחה שם אני מוגנת ועם חברות קרובות (מעגל קטן) מה שרציתי להוסיף זה שאמא שלי כמוך נבהלה ונכנסה לפאניקה ולא קיבלה את זה שאני שונה אם כי אצלי זה נהיה מגיל מאוחר יותר (לא מגן אלא כיתה ד' לערך), בכל מקרה היא ניסתה לסדר את זה ודחפה בכל כוחה ניסתה להזמין חברים לומר למורה לבקש שיזמינו אותי. כל מה שחשתי זה כעס ועלבון כי לא סומכים עליי היא לא הצליחה להבין שאני לא רוצה. לטעמי בתור ילדה שהייתה שם קבלי את הילדה שלך כמו שהיא. תני לה זמן. היא תדע לפתח מרפקים וליצור קשרים לבד.
 

niritcat

New member
אויש, זה מוכר....

הבת שלי בת שנתיים וקצת, ונשמע שהיא דומה לנטע. אני בעצמי גם מעדיפה שקט ופינה על להיות במרכז ההמולה. מה שמטריד אותי זאת העובדה שאולי בגלל שאני כזאת, זאת אשמתי. היא בוודאי "נדבקה" ממני. זה נשמע לך מוכר?
 

kokopeli 1

New member
לא הגעתי כל כך רחוק

מה שכן, שמתי לב שכשאני בסביבה היא הרבה פחות משוחררת, כי היא נצמדת אלי. תמיד יש לי הרגשה שהיא יותר נהינת כשאני לא נמצאת.
 

לאה_מ

New member
א-פרופו "יותר נהנית כשאני לא נמצאת"

בשבוע שעבר הבת שלי הוזמנה למסיבת פיג'מות אצל חברה. למסיבה הוזמנו בסך הכל 7 ילדות. בתי הכירה רק את המארחת. למרות שלא הכירה את שאר הילדות, היא נענתה להזמנה בשמחה, ואף ציינה שתשאר לישון. כשהגענו לבניין, הוא אמרה שהיא מתביישת, וביקשה שאעלה איתה. נכנסתי איתה ונשארתי כ-10 דקות. כל עוד הייתי שם, היא מאד התביישה ונצמדה אלי. אמה של ילדת יום ההולדת סיפרה לי, שברגע שהלכתי היא הסתדרה מצויין, התחברה עם הבנות, השתתפה בפעילות, נהנתה, וסך הכל הקרינה הרבה בטחון.
 

kokopeli 1

New member
אז מה את אומרת?

הרבה פעמים אני חושבת שאולי זה משהו שאני עושה לא נכון שגורם לה להיצמד אלי בצורה כזו, שנוכחותי מפריעה לה להינות ולהיות חופשיה.
 

לאה_מ

New member
אני לא חושבת שאני עושה משהו לא נכון

זה עניין של סדר עדיפויות שלה. כשאני נמצאת היא מעדיפה "להדבק" אלי. לגיטימי. כשאני הולכת, היא יודעת יפה מאד להסתדר. מכיוון שאני יודעת את זה (לא הופתעתי לשמוע מהאמא שהיא היתה נהדרת, ולא הופתעתי שהיא לא התקשרה לבוא לקחת אותה באמצע הלילה), אני מסתדרת טוב גם עם ה"הדבקות" שלה. לדעתי זה צורך, וכשהיא תמצה אותו, זה יעבור. אם אני לא אספק לה אותו בהזדמנויות שנקרות בפנינו - זה פשוט יקח הרבה יותר זמן.
 

irisgh

New member
לנו זה קרה בכניסה לגן.

בעצם, זה אפילו טבעי. הרי כל ילד הולך לגן. ורוב הילדים, בגן, לא היו מעורבים במשחק במידה שהם מעורבים, אם ההורים היו 'יושבים להם על הראש', אפילו סתם בפינת החצר. באופן מודע, או לא מודע, להורה יש קצת צורך שהילד יצטרך אותו. קצת ציפיה לזה. אפילו אם, במודע, הוא אומר לעצמו שהוא 'מת' שהילד ישתחרר ויתעניין באחרים. הילד, חש משהו מהצורך הזה. בנוסף, הוא רוצה לשדר להורה שהוא לא יסתדר בלעדיו. למה? כי כשהוא מצליח, ההורה באמת נשאר. ובאמת, בהתחלה לפחות, הרבה פעמים קשה להשאר לבד. גם לנו קשה להכנס לסיטואציות חברתיות כל פעם מחדש, לבד. הרבה פעמים היינו רוצות שהחברה הכי טובה תבוא איתנו. אבל בסוף, כשהיא באה, לפעמים יוצא ש'פיספסנו'. שהיינו מאוד בברית איתה, ולא הכרנו ממש, ולא דיברנו ממש, עם החברים האחרים. אז גם לילד נוח שאמא באה איתו, כי יש מחסום כניסה לתוך החברה. והוא משדר לה שהוא זקוק לה, כדי שהיא לא תלך. אבל כשאמא הולכת, ברוב המקרים, אין לו ברירה, והוא עובר את מחסום הכניסה הזה, ומסתדר, ומתקרב לילדים אחרים, ונהנה. ואילו כשאמא בסביבה, היא משרתת את מנגנון ההמנעות מהכניסה לזה. והוא כל הזמן צריך להוכיח לה שהוא לא יכול בלעדיה (כי הרגעים הראשונים לבד מפחידים), ואז הוא מעצים את הרתיעה שלו, כדי להשאיר אותה בסביבה. אם הקשר הזה לא נורא חזק, ז"א אם ההורים הם מהסוג שיכולים שלא להיות מופעלים על ידי הילד, יש פתרון ביניים, שלפעמים עוזר. זה לבוא ולהיות בסביבה, אבל להיות עסוק בדברים שלך: לדבר בסלולרי, עם מבוגרים אחרים, וכד', כך שלמעשה 'משחררים' את הילד להתנסות בשלו. אם הקשר הזה (של להיות 'יותר מסכן' כדי שאמא תראה 'כמה אני צריך אותה', ושל אמא שבטוחה שהילד ממש ממש יהיה נורא מסכן) חזק מדי, אז זה לא יעבוד, וצריך לפעמים לחתוך. בדיוק כפי שבמקרה של קשיי פרידה בכניסה לגן, בתחילת השנה, צריך לפעמים לחתוך, כשרואים שהילד לא משתמש בפגישות בנוכחות אמא, על מנת להשתלב, אלא רק על מנת להנציח את המחויבות שלה כלפיו.
 

תּמר

New member
נתקלתי במקרה עם דמיון למה שתארת

אם באה לגינה, ושפכה את ליבה לפני שילדיה ממש לא חברותיים, ושהיא לא מבינה מאיפה זה בא להם. היא היתה מאוד נסערת מזה, כנראה בגלל שנסתה לשכנע את בתה לשחק עם חברות בגן המשחקים. בזמן ששפכה את ליבה לפני, בתה עמדה ליד עמוד בצד, הסתכלה בה מבויישת, אבל לא עשתה אף צעד ללכת לשחק עם חברותיה. לדעתי, אף על פי שלא שמעה את דברי אמה, היא קלטה את הלחץ שלה שתתחבר, והושפעה מזה. קשה לי להאמין שילדה ביישנית כזאת תרוץ לשחק עם חברות כדי לרצות את אמה, ומצד שני - היא רוצה לרצות את אמה, ולכן התביישה בכך שהיא מעדיפה את חברת אמה על פני ילדות בנות גילה. בסיטואציה הנ"ל, מאוד לא הזדהיתי עם האם, וניסיתי להסביר לה בעדינות שיש אנשים עם טבע כזה. אני אישית, לא הייתי אף פעם טיפוס חברותי, ונהניתי מאוד מחיי. עד היום אני לא אוהבת ארועים המוניים, לא אוהבת לעמוד על במה ולא נגשת להתחבר עם אנשים חדשים שאיני מכירה. לא רע לי עם זה. אבל אם היו מכריחים אותי לעשות זאת, או מראים לי שזה רע לא להתחבר, הייתי מרגישה רע - מכיוון שמבקשים ממני לעשות מעשים שלא נח לי ולא נעים לי לעשות, ושהייתי מעדיפה להמנע מהם. מה ניסיתי לומר בקטע המבולבל הזה? שהלחץ של האם בהחלט יכול לעבור לילדה, ולהשפיע עליה, ואולי לגרום לה להרגיש שהיא "לא בסדר". אולי צריך להרפות, לקבל את מעשיה - ולא משנה מה תעשה, אם תלך לחברות או תשאר עם האם. אני חושבת שבמצב כזה יהיה לה טוב עם עצמה, ואולי אפילו ייקח לה פחות זמן להפשיר.
 
למעלה