קצת עצוב לי

[kokopeli 1]

קצת עצוב לי../images/Emo7.gif

היינו בסוף השבוע האחרון בטיול משפחות (שלושה ימים). חלק מהילדים הם מהגן של נטע (בת חמש אוטוטו), וחלק גדול אחר הם בסביבות הגיל שלה, והיא מכירה את רובם. הילדים שיחקו כולם יחד, גדולים כקטנים, והיו חופשים לגמרי. כולם חוץ מנטע. היא היתה צמודה אלי רוב הזמן. מעטים היו הזמנים שבהן היא השתחררה ושיחקה והשתוללה עם כולם. היא העדיפה להיות בחדר, לבד, וכמובן גם ציפתה ממני להיות איתה שם, דבר שלא הסכמתי לו. הייתה בה מין עצבות כזו, רוב הזמן, שחלפה ברגע שחזרנו הביתה. אז נשארה אצלינו בבית אחת הילדות (גדולה ממנה בשנתיים) והן שיחקו מקסים, כמו שהיא לא שיחקה כל שלושת ימי הטיול. אני יודעת שהיא ילדה שמעדיפה שקט ושלוה על פני המולה, מעדיפה מקומות "מוגנים" ומתוחמים על פני מקומות פתוחים, מעדיפה חברת ילד אחד, מקסימות שנים על פני חברת הרבה ילדים, מאוד רגישה ופגיעה, מעדיפה הרבה פעמים חברת מבוגרים על פני חברת ילדים, שוקעת לרחמים עצמיים. אני כותבת עליה ובעצם מרגישה שאני כותבת על עצמי - ולכן עצוב לי. כי אני הייתי בדיוק ילדה כזו, ובדיעבת אני יודעת כמה הפסדתי. ואני לא יודעת איך לעזור לה. וחוץ מזה (וכן, זה לא נראה לי פחות חשוב) גם לי כאמא אין את החופש הזה לנוח, כי כל הזמן היא צמודה אלי, ממש פיזית (כאילו חייבת שיהיה בינינו מגע תמידי), וזה מאוד מאוד קשה. אשמח לקרוא מה יש לכן לומר

 

[irisgh]

../images/Emo24.gif

זה באמת קשה. גם לנו הייתה תקופה כזו, ואני יודעת כמה זה קשה לנו בשם הילד. גם כי הוא דבוק אלינו. אבל גם כי היינו רוצות לראות אותו/ה (את נטע אצלך) מלא בטחון, במרכז, מתנסה, משתתף. את מספרת על משהו שיש בו רמה מסוימת של דכאון, ושל חרדה. אז אני אציע משהו שנראה שהולך מאוד רחוק, כי הרי סה"כ, הילדה מתפתחת בסדר. אבל בכל זאת, בתחום החברתי, שבגיל הזה הוא לעיתים העיסוק העיקרי של ילדים, יש לה קושי. וכנראה גם בתחום הרגשי. אפשר ללכת לטיפול פסיכולוגי. הילדה, לפעמים, עצובה. אולי בעיקר בחברה. היא רגישה ופגיעה. למה? (הסתכלתי בכרטיס האישי שלך. הדבר הכמעט יחיד שכתבת על עצמך - מצב משפחתי.) זה קשור לדעתך? משהו אחר עשוי לגרום לחרדה? באופן פרדוקסלי, לפעמים דווקא כשההורים הולכים מדי עם הילד, ומאפשרים לו כמעט הכל, זה מביא לחרדה. איך זה אצלכם? או שאת בטבעיות 'מציבה גבולות'? [נדמה לי שהאחרון מהתכתובת בפורום, אבל הזכרון שלי אחורה ממש לא משהו]. למה היא נצמדת אלייך כל כך? יניבי נצמד אלי מאוד לאחר שארעו שינויים רבים ובסיסיים בחיים שלו. אבל זה חלף. אמנם, כתינוק, היה בעל ביטחון. לכן כאב לי מאוד לראות שהוא איבד אותו. איך היא הייתה כתינוקת? האם תמיד העדיפה שקט ושלווה, או שזה השתנה מתישהו? ולמה רחמים עצמיים.

 

[kokopeli 1]

שאלת המון שאלות

אנסה לענות וגם להרחיב מעט את התמונה. האבחנה שלי היא שהקושי שלה נובע בעיקר רגישות היתר שלה. היא מאוד מאוד רגישה ופגיעה, נעלבת בקלות, ונראה לי שהיא מעדיפה להיות לבד מאשר להתמודד על מקומה בחברה, או "להסתכן" בכך שהיא תעלב, תיפגע... הרגישות הו היא, לדעתי, גנטית. גם אני הייתי כזו. יש לה חברים. כמובן שהחברים שלה הם אלה שהיותר שקטים בגן. יש לה גם שני חברים גדולים ממנה, אחד בשנה ואחת בשנתיים, וגם חברה קטנה ממנה בשנה, שאיתם היא משחקת מידי פעם. לדברי הגננת, וגם לפי מה שהיא מספרת, היא משחקת בגן, בחבורות קטנות, אבל לוקח לה זמן "להיכנס לעיניינים", היא לא מיד משתלבת פנימה. אחה"צ היא תמיד תעדיף להזמין חברים מאשר ללכת אליהם, למרות שאני מקפידה שהיא תלמד גם להתארח ולא רק לארח, וכשהיא הולכת לחבר, היא לרוב נהינת. אני חושבת שהיא עצובה כי היא מבינה מה היא מפסידה, אבל לא מצליחה לעבור את מחסות הקושי. בעיניין הגבולות - זה משהו שהיא מאוד זקוקה לו, ואנחנו מאוד מודעים לנושא הזה. אי לא מבינה מה הקשר בין מה שאני מתארת כאן לבין הרצון שלי לא להיחשף יתר על המידה ולא לנדב פרטים על עמצי בכרטיס האישי - אולי את זה תסבירי לי. כתינוקת, וגם כיום - היא חביבת הקהל, אבל קהל המבוגרים. תמיד היתה שובת לב. אבל עם בני גילה היה לה קשה מהרגע שהיא נכנסה לפעוטון (בגיל שנה וחודשיים) - היתה מאוד רכושנית (דוקא זה מאוד התמתן), וכמובן, תמיד היתה זקוקה למרחב האישי שלה, שמן הסתם, קשה לשמור עליו בחברת ילדים הייתי רוצה למצוא דרכים לחזק אותה, לתת לה כוחות שהורי לא השכילו לתת לי.

 

[irisgh]

בעיני את צודקת ברצונך.

לא התכוונתי לאמר שהיא לא חברותית, או שאינה מסתדרת היטב עם אנשים או ילדים. אלא, שיש לה קושי בקבוצה. גם קושי בקבוצה הוא סוג של קושי חברתי. את אומרת שהיא רגישה ופגיעה. ושגם את היית ככה. אפשר, כמו שחלק מהאנשים פה אומרים, פשוט לקבל אותה. היא כזו. אבל את רוצה לתת לה יותר. לתת לה כלים שיעזרו לה להשתלב בקבוצה. לקבל כח. ואני בטוחה שגם זה אפשרי. ודרך אחת לזה הצעתי למעלה. דווקא מכיוון שהיא פגיעה ורגישה, צריך להשקיע יותר מחשבה באיך לעשות את זה, ואני לא בטוחה שתשובה כללית באינטרנט תתאים. להבדיל, גם על ילד שמעט מגושם, אפשר פשוט לקבל אותו. אבל אפשר גם לעזור לו עם חוג התעמלות מתאים לרמתו, ריפוי בעיסוק, וכיוב', לשפר את יכולותיו. הרעיונות הכלליים היחידים שאני יכולה לחשוב עליהם הם סוג של התנסות מבוקרת יחסית. את מקפידה על דברים כאלה כבר עכשיו - שהיא תתארח אצל חברים, וכיוב. עוד אפשרויות: אולי תתאים לה חברה של ילדים מעט יותר צעירים? כדי שתאפשר לעצמה להיות בקבוצה, אבל תרגיש מלכתחילה שיש לה יתרונות יחסיים? אולי תנסי להזמין אליכם קבוצה של ילדים? כך שבבית, כשהיא בטריטוריה שלה, היא תלמד להסתדר עם יותר ילדים. ואיך היא בקבוצה שמעורבת גילאית? [משפחה מורחבת למשל. שכנים]. האם זה יותר קל לה בקבוצה כזו, או שקבוצה היא קבוצה היא קבוצה?

 

[לורליי43]

בתחום הרגשי לא תמיד אפשר לשנות

בניגוד לדוגמא של קושי מוטורי. ולדעתי קבלת הבעיה עוזרת יותר מאשר ניסיונות "לפתוח" אותה. אפשרות טובה לעזרה לא מתערבת- היא עם תמציות פרחי באך. זה יכול לתת לילדה כלים להתמודדות.

 

[irisgh]

גם קושי מוטורי לא תמיד אפשר ../images/Emo13.gif

אבל אפשר לנסות, ולפעמים זה מצליח. כנ"ל גם בתחום הרגשי והחברתי. לא משנים לחלוטין תכונות של אדם או ילד. גם לא תהפכי ילד מגושם למתעמל מצטיין. אבל אפשר לפתח אותו מספיק כך שיוכל להמתמודד פיזית עם המשימות שבני גילו נדרשים להם. כך גם ניתן לעבוד, עם הרגישות, ולעזור לה לקבל ביטחון. היא אולי לא תהפוך למלכת כיתה, אבל היא תפסיק להמנע מפעילויות שיש בהן מצבים רבי משתתפים, או מקשרים עם ילדים יותר גסים. זה, לכשעצמו, יאפשר לה להשתתף יותר בפעילויות בני גילה. כשהדינמיקה של ההמנעות תמנע, היא תתנסה, ותמשיך לפתח בעצמה את היכולות להשתתף בקבוצה. במילים אחרות, יש לא מעט ילדים רגישים ופגיעים. מלכתחילה, יותר קשה להם בחברה, ובחלק מהסיטואציות. חלקם נמצאים בדינמיקה סביבתית, משפחתית, אישית, כזו שאיכשהו תצליח להכיל את הקושי וגם לחזק את הילד, ומשתלבים בפעילות בכיתה למרות זאת. ובחלקם, הדינמיקה הסביבתית היא כזו שהולכת עם הקשיים של הילד, ולכן, הקשיים הללו מתבטאים יותר ומגבירים את עצמם. [ככלל, המנעות היא מדיניות שמגבירה את עצמה]. אמא של נטע יכולה לחפש דרכים איך להגיע לדינמיקה שדווקא תאפשר לה יותר. אבל, כל אחד מאיתנו עיוור לדברים שמתחת לאף שלו: לדברים שבתוך המשפחה שלנו. לכן לפעמים, עין חיצונית יכולה לעזור, וטיפול פסיכולוגי במצבים כאלה יכול לעזור. זו הצעה מוזרה לכאורה, כי הרי אין פה שום בעיה חמורה, רק תכונה של ילדה, שלא משרתת אותה היטב. אבל טיפול הוא אחד הדרכים כן לאפשר לילדה להפיק מעט יותר, ממה שיש בה ממילא.

 

[לורליי43]

דרכים לחזק אותה

הנה קישור לדף בנושא. פרחי באך. את יכולה גם להכנס לפורומים שעוסקים בנושא ולשאול (למשל פורום 24 בתפוז-רפואה משלימה).

 

[neleven]

כמה מילים על חינוך

קראתי את הדיון ויש לי מספר הערות: יש בנו נטיה לראות את עצמנו בילד, להניח שהעולם הפנימי של הילד מוכר לנו, להסביר את ההתנהגות הנראית של הילד על ידי מצבים נפשיים שאנחנו מכירים בעצמנו. אני חושב שלמען האיזון כדאי להכיר בנטיה האנושית הזאת, ולנסות להמנע ממנה. הסיבה שיש לנסות להימנע ממנה היא שבעצם יש לילד שלנו הרבה יותר אפשרויות מאשר לנו כאנשים בוגרים, הילד הוא יצור מתהווה, ואנחנו משמשים מודל שהוא מתפתח על פיו. זאת אחריות לא פשוטה. עבור בני אני מזהה את הרצון שלי שיהיה כמוני בשאיפותיו, אני רוצה שירצה בדברים שאני רוצה בהם, כי באופן טיבעי אני חושב שאני רוצה בטוב. באופן מעשי אני בוחן את עצמי עם חברי כדי לשמור על הכיוון הטוב. לכן אני מדגיש מול בני את הדברים שאני רואה בהם כטובים, ושומר על עיירנות להיות עיקבי יותר ממה שהייתי עיקבי כאשר רק אני ועצמי הסתובבו העולם ורדפו שמלות. זה טוב עבור עצמי, אבל המאמץ הזה הוא המתנה שאני יכול להעניק לבני, ואין איש אחר שנימצא כרגע בפוזיציה הזאת, כנראה לעולם לא יהיה. אני מכיר בזה שתמיד אהיה אביו, אני תמיד אשמש לו נקודת ייחוס, אני מחוייב לזה. הדבר המתפתח והמשתנה זה הוא במידה רבה, ואני במידה ואני מצליח לעשות את המופלא ולהתגבר על עצמי ולהיות טוב יותר. למעשה באבהותי ויתרתי על חלק מסויים מהחירות שלי לפעול בעולם בחוסר אחריות. לכן אני נימנע מהלך המחשבה ש"מקבל" את עצמי כמו שאני, ואני מקבל את זה שאני אינני מושלם - אני רוצה שבני יהיה עם כישורים טובים יותר והזדמנויות טובות יותר לממש את עצמו. אני רוצה להעניק לו את מה שאני למדתי ב40 שנה. בנוסף לזה, ביני לבין עצמי אני משלים עם מצבי, ואשלים עם הבחירות של בני, אבל בכל זמן, ובייחוד ב25 השנים הראשונות אני רוצה להימצא איתו בשיחה ולהיות אחד המורים שלו בדרכי עולם. אני מניח שרובנו מכירים את הטוב. גם אלו עם הקשיים האישיותיים המסובכים, יודעים להכיר את המגבלה של עצמם (גם אם חלקם בוחרים לא להודות במגבלות). כהורים אנחנו מחוייבים לשני דברים - הקניית כישורים, הקנית אישיות. כל אדם בכל תנאי מפתח אישיות וכישורים. אנחנו ההורים הגורם הראשון, מעבר לגנום שמשפיע על האישיות של הילד - האישיות היא סך כל תכונות ההתנהגות של האדם. חינוך הוא למען חיים טובים לילד. בתהליך החינוכי אנחנו באופן מבוקר ואחראי יכולים לשפר את סביבת הגידול של הילד ולהביא אותו להיות במקום שיתאים לו ושהו יוכל לממש את עצמו. אם אנסה לתמצת את הרעיון - אנחנו מחוייבים לחינוך במשמעות של התנגדות לנטיה של הגנום במידה שיש אפשרות אחרת שיכולה להיות מקובלת על הילד. דוגמאות: 1) ביישנות/חוצפה - התנהגות קיצונית מבחינה חברתית כדאי שתהיה ממותנת כדי לאפשר התחברות תקינה עם הסובבים. המשתנה הגנטי אמור להיות זניח 2) מיניות - בגיל בוגר יותר מקבלת את ראשית הנטיה שלנו מתוך היחס שלנו לילד, תנו לבנים להיות בנים ולבנות להיות בנות- לא להתנגד לנטיה הגנטית. 3) אוריינות/תרבות - האישיות מורכבת ממרחב תודעה פנימים אינטימי, שכל אחד מאיתנו מכיר אותו כ"קול פנימי" או "אני חושב משמע אני קיים" חלק משמעותי הוא החלק התרבותי בו קהילת האדם משתתפת בתרבות שלנו. הרובד הראשון זה שפה ומוסיקה, רובד שני הוא ספרות והיסטוריה, והרובד העמוק הוא "תפיסת שיתוף הקיום". החלק התרבותי חברתי של האישיות הפרטית שלנו משמעותי ליכולת שלנו להגיע לאיזון. 4) החינוך הוא שיחה - בין האישיו של הילד ואישיות ההורה יש דינמיקה של שליטה, מטרת השליטה שלך בילדך היא שהם יהיו חופשיים בסוף התהליך. הגבולות של השליטה הזאת נבנים בשיחה. עד כאן מספר מחשבו, אני אולי אמשיך בזמן אחר, אנ אשמח עם זה עורר מחשבה של מישהו. נחום.

 

[kokopeli 1]

WOW

 

[לורליי43]

היא לא את

ולמרות שזה חבל, זו עדיין הבחירה שלה. לדעתי, את כאמא שלה, צריכה לקבל את הבחירה שלה ולמרות הקושי, לא להשליך את הרגשות שלך על הרגשות שלה. יכול להיות שכדאי שתלכי להתייעץ עם מישהו לגבי המצב שלך בתוך הסיטואציה, ואז תוכלי לעזור לה הכי טוב. הבן שלי, למשל, לא אוהב קהל. חתנונות- הוא עלינו, מסיבה עם הורים בגן- הוא לא זז לי מהרגל. זה יכול היה לבאס אותי, אבל אני מקבלת את העובדה שהוא כזה וזהו.

 

[לאה_מ]

אני מסכימה עם לורליי בדיון הזה.

גם לדעתי עדיף לקבל אותה כמו שהיא. לא משום ש"אין מה לעשות", אלא בראש ובראשונה, משום שהקבלה שלה - הקבלה האמיתית והמלאה, לא כזו "מעל פני השטח" - היא הצעד הראשון והמשמעותי ביותר שאת יכולה לעשות כדי לחזק אותה. אני חושבת שקבלה כזו מצידך, בלי רגשות הצער שנלווים לקושי שלך עם צורת ההתמודדות שלה בחברה, בלי השוואה מתמדת אליך כילדה, בלי חרטה על דברים שהיא כביכול מפסידה, ואפילו בלי כעס על ה"עול" הנוסף שנופל עליך - היא זו שתחזק אותה, שתתן לה את האפשרות האמיתית למצוא בתוכה את הדברים שיאפשרו לה להיות מאושרת. לא כל הילדים הם חיות חברתיות. יש כאלה שאוהבים תמיד להיות במרכז העניינים, ויש המעדיפים חבר או שניים, יש כאלה שמתאקלמים מיד בחברה חדשה, ויש כאלה שלוקח להם הרבה זמן "להפשיר" - זה כמובן אינו אומר שמי שאינו מהסוג הראשון מאושר פחות. את כותבת שאת מרגישה שהיא עצובה ושוקעת לרחמים עצמיים משום שהיא יודעת שהיא מפסידה משהו, אבל לא יודעת מה לעשות כדי להתגבר על זה. אני חושבת שזו הפרשנות שלך, על סמך הראיה שלך את עצמך כילדה, אבל זו לא הפרשנות היחידה - אולי היא עצובה משום שהיא תופסת את עצמה (דרך העיניים שלך ושל אחרים) כמי שמפסידה משהו, אף על פי שלמעשה היא יכולה היתה למצוא את השלמות העצמית שלה בתוך המסגרת החברתית שמתאימה לה היום (ושאולי תתאים לה תמיד - את אומרת שאת היום שונה מאשר היית כילדה, אבל יש אנשים שכל החיים שלהם הם לא אנשים של קהל, שתמיד מעדיפים להיות לבד או עם חבר או שניים, והם לא פחות מאושרים מאלה שמוקפים תמיד בחברים רבים). אגב, לגבי הצמידות הפיזית - יש לי בת כזו. גם לי זה מאד קשה לפעמים. לפעמים אני ממש מרגישה שהיא "נדבקת" אלי, "נמרחת" עלי. הפתרון שלי הוא לנסות לתת לה כמה שיותר מגע פיזי בזמן שזה נוח לי. אני בוחרת זמן ומזמינה אותה להתחבק איתי, להתנשק איתי או סתם לשבת עלי. אז לא שהנזקקות שלה למגע חולפת, אבל איכשהו לי יש הרגשה, שאם אני יודעת שהיא מקבלת הרבה מגע, זה גם בסדר שכשזה לא נוח לי אני אומר לה. ואני גם משתדלת לזכור שהיא פשוט זקוקה ליותר מגע. או בעצם - אולי לא ליותר מגע משני הבנים שלי, אלא ליותר מגע מהסוג שקשה לי לתת. זה גם שעור בשבילי.

 

[רניה]

מסכימה עם לאה ועוד

כתבו לך הרבה דברים חכמים. כדי שנוכל לקבל את ילדינו אנחנו צריכים קודם לקבל את עצמנו. אנחנו לא יכולים לתת להם משהו כשאנחנו נמצאים באוורדרפט ריגשי בתחום כלשהו. אם את חווה את עברך כמשהו שיכול היה להיות יותר טוב, כמשהו מפוספס, יהיה לך קשה לקבל את בתך, שדומה לך, בלי לרצות שהיא תשתנה. אני מצטרפת למי שיעצה לך לפנות לסיוע מקצועי. נראה לי שכדאי לך קודם לפנות בעצמך, לעזרה לעצמך ולא לילדה, ואח"כ לראות לאן הלאה. בתור התחלה הייתי שואלת את רות כהן בפורום שלה בתפוז מה דעתה (פורום יעוץ להורים בתפוז. מכירה?). נראה שהתחום החברתי הוא תמיד זה שמוציא מאיתנו את הרגישות הכי גדולה בתור הורים..

 

[שרון שני גונן]

לקבל או לשנות

בוקר טוב, בויכוח שבין "לקבל" ו"לשנות", אני עומדת באמצע. דעתי היא שמצד אחד אנו אוהבים ומקבלים את הילד, ומצד שני אנו רוצים להעניק לו את מירב האפשרויות ויכולת הבחירה המקסימלית. כלומר, שביתך תוכל לבחור, בחירה מלאה ושלמה, אם להיות בחברת אנשים או לא, אם לצאת למקום פתוח או לא, ולא תהייה מחוייבת לבחור כך או אחרת בשל פחד או חוסר אונים. רגישות רבה ללא מודעות ויכולת ויסות מתאימות, אינה בהכרח ברכה, לעיתים קרובות היא מביאה לאנשים וילדים שניחנים בה סבל ומוגבלות. ניתן לשנות! אפשר, בתהליך התערבות קצר מועד, להביא למודעותה של בתך ולמודעותכם את האופן שבו רגישות יתר זו משפיעה על חייה וחייכם, לגבש אסטרטגיות התמודדות יעילות יותר, שישרתו אותה היטב, ואף להגביר מאוד את יכולת הויסות שלה. כלומר, להפוך את היוצרות. במקום שרגישות היתר תשלוט בכם, תשלטו אתם בה... תוכלו לפנות למרפאה בעיסוק מומחית לבעיות תחושה, ולקבל טיפול. לעיתים, טוב ללוות טיפול זה בהתערבות "רגשית" כמו אצל פסיכולוג, מרפאה באומנות או בתרפיה מסוג אחר (בע"ח, משחק וכו'), כדי להתגבר על הדפוסים שנוצרו, הפחדים והחרדות. בברכה שרון שני גונן מרפאה בעיסוק

 

[אפרתש]

לקבל ../images/Emo24.gif

כותרת ההודעה שלפני היא "לקבל או לשנות". אני חושבת שיש תכונות שאי אפשר לשנות. צריך לקבל, ולראות את היופי שבהן. יש ילדים ואנשים שמאד אוהבים חברה והמולה, יש כאלה שאוהבים את השקט והשלווה. משום מה, רובנו רוצים ילדים סופר חברתיים, כאלה שהם במוקד תשומת הלב, אבל רבים מהם לא כאלה. כתבת שאת לא יודעת איך לעזור לה, ואני לא חושבת שיש מה לעזור לה. טוב לה כמו שהיא. הדבר היחיד שהיא צריכה הוא שאת תספקי לה את הדברים שהיא צריכה. למשל - תזמיני הביתה בכל פעם חברה אחת, ולא את כל הגן. גם אני בסך הכל כזאת. תמיד היו לי מעט חברים טובים, והרבה עיסוקים שלי עם עצמי. כמוך, גם אני הפסדתי דברים מסוימים, אבל הרווחתי דברים אחרים. למשל, "הפסדתי" מסיבות חשק אל תוך הלילה ששמעתי שיש אנשים שנורא נהנים מזה. אבל בעצם לא הפסדתי כלום, כי אני באמת מעדיפה לקרוא לי לבדי ולא להיות במסיבה הכי תוססת והכי כיפית. לגבי זה שהיא צמודה אליך - זה יפחת עם הזמן, אבל לא ייעלם. אני מנחשת שבסיטואציות יותר קלות לה (כשיש רק אורחת אחת) היא לא צמודה אליך.

 

[mom of Ophrie]

accept or not

I have some points for thought here: It all sounds very much like my duaghter Ophrie who is 2 years and 9 months and behaves exactly the same. Happy with adults or with one or two friends. Very unhappy and stays with us when there are more children around. The question here about acceptance is: is it her personality and she is happy with her choice? or is it lack of confidence or skills and she is unhappy? In our case I think it is the second option, many times I see that Ophrie would like to join in, but can't or too afraid to do it. She seems to be unhappy about not playing with the others. That's is why I try to change things and we are working on her confidence (with good results, but slowly). It's not that I don't accept her personality. I am aware she will always be on the gentle side. she is wonderful, I would never replace her. It is just that she needs some help to get confident instead of giving up, saying "it's her personality" and let her keep this problem for ever. mom of Ophroe​

 

[kokopeli 1]

איך אתם מחזקים לה את הביטחון העצמי?

יש לך טיפים שאת יכולה לתת, לאור העובדה שאת מדווחת על שינויים לטובה.

 

[mom of Ophrie]

it's different

it's a different age, Ophrie is 2 and a half and we encourage her confidence, by showing all her good sides (each little good "brave" behaviour is phrased) and ignoring her shy/scared behaviour. We look for positive experiences and try to avoid crowded places and wild children. I choose her friends and in situations I can't avoid I let her stick to us and never show her I am not happy or try to push her to play with them. We saw a psychologist once and we are going to meet her again this week (after 6 months). it's too long to write but this is the basics, quite common sense. mom of Ophrie​

 

[Shellylove]

../images/Emo24.gif אני נוטה להסכים עם לאה

לגבי הקבלה ואני מניחה שזה לא קל כי זה מעמת אותך עם "שדים" שלך. והדבר היחיד שאפשר "לעשות" הוא אם את אומרת שהיא דומה לך אז מי כמוך תדע מה היא צריכה. תנסי לחשוב עם עצמך מה את חושבת שהורייך היו צריכים לתת לך, מה היה עוזר לך ותנסי לראות אם זה יעזור גם לנטע (כי זה לא בהכרח ככה ושוב לזכור זאת!).

 

[POOH*]

חלק ממה שכתבת כאילו תיארת אותי...

לא בגיל 5 אלא בגילאים מבוגרים יותץר אבל בכל זאת... לדעתי קודם כל את צריכה להפסיק לעשות את ההשוואה אלייך. כי ככה יהיה לך יותר קשה לעזור לה. חוץ מזה נסי קודם ללמד אותה להעסיק את עצמה. לחזק לה את הביטחון העצמי. שקודם היא תרגיש בטוחה לבד. ואז היא גם תהיה פחות צמודה אלייך וגם בשלב הבא היא תרגיש יותר בטוח עם אחרים. לדעתי כדאי לך לפנות לעזרה מקצועית. שתיתן לך כלים לחיזוק הבטחון שלה, להפרדה ממך ולכל השאר. אני חושבת שכדאי לפנות לעזרה כבר - כי כמה שתתחילו יותר מוקדם הבעיה תיפתר יותר מהר. ואם גם את היית ילדה כזו - את יודעת כמה קשה ככה בגיל ההתבגרות - אני לפחות זוכרת את זה מאז... הרבה בהצלחה לה... ולך... POOH

 

[dana3111]

נשמע כמו משהו שהוא באופי, ובדיוק

דיברנו בעלי ואני על עצמנו, והוא קצת הצטער שאין לנו הרבה חברים, אמרתי לו שאנחנו כאלו ולכן הבית שלנו לא הומה אדם, וזו בירה שלנו, וזה מה שמתאים הכי הרבה לאופי שלנו, גם אם התוצאות הן שבימי הולדת הטלפון לא מצלצל כל הזמן (אני ממש מרוצה מזה אגב),את יכולה הלגיד לעצמך מה הפסדת בגל האישיות שלך? האם זה דברים בגדר הפנטזיה "אך, אם הייית כזו אז הייתי עושה ככה וככה?", כי אני חושבת שבאמת עלינו לקבל את עצמנו כמה שאפשר כמו שאנחנו, ולא להצטער על כך כי בגלל מה שהייתי את מה שאת, זה רע כ"כ? אני בטוחה שלא. או שתנסי לכוון אותה לא ליפול למלכודות שהיו לך בחיים, לפחות תנסי, כדי שהיא תחשף לדברים אחרים או שתקבלי את זה שהיא ילדה כזו עדינה ורגישה, ועם זה תעשו קסמים....ותטפחו את זה.