קצת על אלבר קאמי
קאמי אלבר 1913 – 1960 Camus Albert "...אני מחייך באומץ-לב אל הלילה, אני קורא לסערות, אהיה נאמן. ואכן שכחתי: מעתה אני פעיל וחירש. אבל יום אחד, כשנהיה מוכנים למות מאפיסת-כוחות ומבורות, יום אחד אולי אוכל לוותר על הקברים הצעקניים שלנו ואלך לי להשתרע בעמק, תחת אותו האור, ואלמד בפעם האחרונה את מה שאני יודע." (שיבה לטיפזה, תרגמה אילנה המרמן, הוצאת עם עובד) 10 בדצמבר 1957. שטוקהולם, שבדיה. אנדרס אוסטרלינג, מזכיר האקדמיה השוודית מקריא במיקרופון את נאום ההקדמה. יש להניח שקאמי מתרגש. אוסטרלינג מסיים: for his important literary production, which with clear-sighted earnestness illuminates the problems of the human conscience in our times קאמי עולה לבמה. הזוכה הצעיר ביותר בפרס נובל. בן 44 בלבד. מעמד קבלת פרס נובל אינו דומה לזכייה באוסקר למשל, וקאמי בעצמו מכין נאום ארוך בו הוא מנסה, בין התודות על הכבוד הגדול, להסביר את מקומה החשוב של הכתיבה בחייו: And since I cannot live up to it by merely resting on my achievement, I have found nothing to support me but what has supported me through all my life, even in the most contrary circumstances: the idea that I have of my art and of the role of the writer. שנתיים וקצת מאוחר יותר, ה-4 לינואר 1960. הכתיבה נקטעה באמצע "האדם הראשון", הספר בו בתוך ההגות שכל-כך מאפיינת את קאמי, שזורים זכרונות ממשפחתו ומילדותו שלו. כתב-היד נמצא במכונית בה הוא נהרג בתאונה בדרך לפריס. בשיא הקריירה הספרותית שלו, נקטעו גם חייו. מעט נשאר אחרי מותו. שני רעיו הקרובים – ז'אן פול סארטר וסימון דה-בובאר השאירו אחריהם יומנים אישיים, מכתבים, ביוגרפיות ארוכות ועשרות קרובים וחברים שיספרו על חייהם. לא כך עם קאמי. בנותיו התאומות – קאתרין וג'ין לא ידעו לספר הרבה. הוא השקיע והעביר את כל כולו לתוך היצירות שלו, שלא נדרש שום דבר אחר. אלבר נולד בנובמבר 1913 במונדובי שבאלג'יריה. שני הוריו היו אנאלפביתים בני מעמד הפועלים המועסקים בעבודת-כפיים. שנה לאחר לידתו אביו נהרג במלחמת העולם הראשונה. האם סבלה ממשבר עמוק שכלל אלם זמני, וכשהתאוששה הצליחה אך בקושי לפרנס את המשפחה בעבודתה כמנקה. אלבר גדל בתנאי עוני קשים אך בכל זאת זכה במלגה והתקבל לאוניברסיטה. ספורט ותיאטרון הם התחומים שהוא מצא בהם עניין, ותקופה מסוימת הוא עבד כשחקן כדורגל בקבוצה מקומית באלג'יר. לאלבר הייתה מגיל צעיר רגישות לשחפת, והוא נאלץ לוותר על הספורט ולהתרכז בפילוסופיה בה בסוף הוא מקבל תואר אקדמאי. ישנם חילוקי דעות באשר לתיארוך האירועים מנקודה זו ואילך. שנה לאחר מכן (1937) הוא מפרסם את הספר הראשון שלו "Betwixt and Between" שהוא קובץ מאמרים. בנסיון לשקם את בריאותו הוא עובר לפריס וכותב בשני עיתונים. בינתיים הוא מספיק להתחתן ולהתגרש מאישתו הראשונה בגלל התמכרותה למורפיום. הוא נישא בשנית ועם החלמתו עובר לאוראן שבאלג'יר. אותה אוראן החמה והסובלת המוכרת לנו מספרו "הדבר". בשנות ה-40' המוקדמות הוא פוגש לראשונה את ז'אן פול סארטר שהופך להיות חברו הטוב ביותר. יחד עם סארטר הוא מקים את "המאבק" (Combat), עיתון כמעט מחתרתי שמתנגד למלחמה ולנאצים שכבשו את צרפת. מופיעה היצירה המפורסמת והחזקה שלו – "הזר". בין הכותב לבין האנטי-גיבור שלו קיימת הזדהות מוחלטת. מרסו צועד ברחובות בהם צעד קאמי, מדבר ומביע בהתפרצות בסוף הספר את הפילוסופיה של יוצרו. בעקבותיו "המיתוס של סיזיפוס", מסה גדולה שהופכת ומשנה את פניו של האקזיסטנציאליזם. קאמי מציג פתרון לבעיית האבסורד והתסכול הקיומי. "עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר" (המיתוס של סיזיפוס, תרגם צבי ארד, הוצאת עם עובד). באותה שנה יצירתית, 1942 מופיע גם המחזה קליגולה. תמה מלחמת העולם השנייה. ל"מאבק" כבר אין כמעט למה או למי להתנגד. קאמי היה מזועזע מהמלחמה ובמיוחד משואת העם היהודי. ב-1946 יוצא "הדבר" ובו קונוטציות ברורות לשואה. שנה לאחר-מכן הוא אכן מתפטר מתפקידו כעורך העיתון. מריבה עם סארטר על דעות פוליטיות (סארטר היה סטאליניסט) משאירה אותו בודד בעולם האכזר. "הזר" ו"הדבר" מביעים בברור את סלידתו של קאמי מהאדם המודרני הממוצע. אחרי המלחמה והריב עם חברו נדמה שסלידה זו אפילו מתחזקת אצלו. הוא כותב את "המהפכה" (The Rebel), אוסף של תיאוריות על התמרדות כנגד משטר, ולאחר מכן את "הנפילה" (The Fall). כפי שעלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר, עלינו לתאר לעצמנו את אלבר קאמי מאושר. הרבה מחשבות, הרבה קשיים, הרבה אבסורד. אבל בסופו של דבר, היצירה שלו היא שהעניקה לו משמעות. היא אותו סלע שעל סיזיפוס נגזר לגלגל במעלה ההר. כעונש המיתולוגי, גם ספרות היא נצחית והמחשבות של קאמי נקראות ומשפיעות עד היום הזה, תמיד. ביבליוגרפיה: http://www.nobel.se/literature/laureates/1957/index.html http://www.kirjasto.sci.fi/acamus.htm http://www.levity.com/corduroy/camus.htm http://en2.wikipedia.org/wiki/Albert_Camus המיתוס של סיזיפוס, תרגם צבי ארד, הוצאת עם עובד. הזר, תרגמה אילנה המרמן, הוצאת עם עובד. הדבר, תרגם יונתן רטוש, הוצאת עם עובד.
קאמי אלבר 1913 – 1960 Camus Albert "...אני מחייך באומץ-לב אל הלילה, אני קורא לסערות, אהיה נאמן. ואכן שכחתי: מעתה אני פעיל וחירש. אבל יום אחד, כשנהיה מוכנים למות מאפיסת-כוחות ומבורות, יום אחד אולי אוכל לוותר על הקברים הצעקניים שלנו ואלך לי להשתרע בעמק, תחת אותו האור, ואלמד בפעם האחרונה את מה שאני יודע." (שיבה לטיפזה, תרגמה אילנה המרמן, הוצאת עם עובד) 10 בדצמבר 1957. שטוקהולם, שבדיה. אנדרס אוסטרלינג, מזכיר האקדמיה השוודית מקריא במיקרופון את נאום ההקדמה. יש להניח שקאמי מתרגש. אוסטרלינג מסיים: for his important literary production, which with clear-sighted earnestness illuminates the problems of the human conscience in our times קאמי עולה לבמה. הזוכה הצעיר ביותר בפרס נובל. בן 44 בלבד. מעמד קבלת פרס נובל אינו דומה לזכייה באוסקר למשל, וקאמי בעצמו מכין נאום ארוך בו הוא מנסה, בין התודות על הכבוד הגדול, להסביר את מקומה החשוב של הכתיבה בחייו: And since I cannot live up to it by merely resting on my achievement, I have found nothing to support me but what has supported me through all my life, even in the most contrary circumstances: the idea that I have of my art and of the role of the writer. שנתיים וקצת מאוחר יותר, ה-4 לינואר 1960. הכתיבה נקטעה באמצע "האדם הראשון", הספר בו בתוך ההגות שכל-כך מאפיינת את קאמי, שזורים זכרונות ממשפחתו ומילדותו שלו. כתב-היד נמצא במכונית בה הוא נהרג בתאונה בדרך לפריס. בשיא הקריירה הספרותית שלו, נקטעו גם חייו. מעט נשאר אחרי מותו. שני רעיו הקרובים – ז'אן פול סארטר וסימון דה-בובאר השאירו אחריהם יומנים אישיים, מכתבים, ביוגרפיות ארוכות ועשרות קרובים וחברים שיספרו על חייהם. לא כך עם קאמי. בנותיו התאומות – קאתרין וג'ין לא ידעו לספר הרבה. הוא השקיע והעביר את כל כולו לתוך היצירות שלו, שלא נדרש שום דבר אחר. אלבר נולד בנובמבר 1913 במונדובי שבאלג'יריה. שני הוריו היו אנאלפביתים בני מעמד הפועלים המועסקים בעבודת-כפיים. שנה לאחר לידתו אביו נהרג במלחמת העולם הראשונה. האם סבלה ממשבר עמוק שכלל אלם זמני, וכשהתאוששה הצליחה אך בקושי לפרנס את המשפחה בעבודתה כמנקה. אלבר גדל בתנאי עוני קשים אך בכל זאת זכה במלגה והתקבל לאוניברסיטה. ספורט ותיאטרון הם התחומים שהוא מצא בהם עניין, ותקופה מסוימת הוא עבד כשחקן כדורגל בקבוצה מקומית באלג'יר. לאלבר הייתה מגיל צעיר רגישות לשחפת, והוא נאלץ לוותר על הספורט ולהתרכז בפילוסופיה בה בסוף הוא מקבל תואר אקדמאי. ישנם חילוקי דעות באשר לתיארוך האירועים מנקודה זו ואילך. שנה לאחר מכן (1937) הוא מפרסם את הספר הראשון שלו "Betwixt and Between" שהוא קובץ מאמרים. בנסיון לשקם את בריאותו הוא עובר לפריס וכותב בשני עיתונים. בינתיים הוא מספיק להתחתן ולהתגרש מאישתו הראשונה בגלל התמכרותה למורפיום. הוא נישא בשנית ועם החלמתו עובר לאוראן שבאלג'יר. אותה אוראן החמה והסובלת המוכרת לנו מספרו "הדבר". בשנות ה-40' המוקדמות הוא פוגש לראשונה את ז'אן פול סארטר שהופך להיות חברו הטוב ביותר. יחד עם סארטר הוא מקים את "המאבק" (Combat), עיתון כמעט מחתרתי שמתנגד למלחמה ולנאצים שכבשו את צרפת. מופיעה היצירה המפורסמת והחזקה שלו – "הזר". בין הכותב לבין האנטי-גיבור שלו קיימת הזדהות מוחלטת. מרסו צועד ברחובות בהם צעד קאמי, מדבר ומביע בהתפרצות בסוף הספר את הפילוסופיה של יוצרו. בעקבותיו "המיתוס של סיזיפוס", מסה גדולה שהופכת ומשנה את פניו של האקזיסטנציאליזם. קאמי מציג פתרון לבעיית האבסורד והתסכול הקיומי. "עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר" (המיתוס של סיזיפוס, תרגם צבי ארד, הוצאת עם עובד). באותה שנה יצירתית, 1942 מופיע גם המחזה קליגולה. תמה מלחמת העולם השנייה. ל"מאבק" כבר אין כמעט למה או למי להתנגד. קאמי היה מזועזע מהמלחמה ובמיוחד משואת העם היהודי. ב-1946 יוצא "הדבר" ובו קונוטציות ברורות לשואה. שנה לאחר-מכן הוא אכן מתפטר מתפקידו כעורך העיתון. מריבה עם סארטר על דעות פוליטיות (סארטר היה סטאליניסט) משאירה אותו בודד בעולם האכזר. "הזר" ו"הדבר" מביעים בברור את סלידתו של קאמי מהאדם המודרני הממוצע. אחרי המלחמה והריב עם חברו נדמה שסלידה זו אפילו מתחזקת אצלו. הוא כותב את "המהפכה" (The Rebel), אוסף של תיאוריות על התמרדות כנגד משטר, ולאחר מכן את "הנפילה" (The Fall). כפי שעלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר, עלינו לתאר לעצמנו את אלבר קאמי מאושר. הרבה מחשבות, הרבה קשיים, הרבה אבסורד. אבל בסופו של דבר, היצירה שלו היא שהעניקה לו משמעות. היא אותו סלע שעל סיזיפוס נגזר לגלגל במעלה ההר. כעונש המיתולוגי, גם ספרות היא נצחית והמחשבות של קאמי נקראות ומשפיעות עד היום הזה, תמיד. ביבליוגרפיה: http://www.nobel.se/literature/laureates/1957/index.html http://www.kirjasto.sci.fi/acamus.htm http://www.levity.com/corduroy/camus.htm http://en2.wikipedia.org/wiki/Albert_Camus המיתוס של סיזיפוס, תרגם צבי ארד, הוצאת עם עובד. הזר, תרגמה אילנה המרמן, הוצאת עם עובד. הדבר, תרגם יונתן רטוש, הוצאת עם עובד.