אני הרחיב מנסיוני הצנוע... ../images/Emo18.gif
כמה דיוקים היסטוריים: *קפואירה ניחשבה כטקס/פולחן דתי ששילב ריקוד. (מה שהוא לא היה) *קפואיריסטים לא שיחררו את ברזיל משלטון זר. זה בא מסיבת גיאופוליטיות ~ שאני לא מתמצא בהן. *בנוגע לכלי נשק, אין. אבל - בקפואירת רחוב, היו שדחפו סכיני גילוח בין ~ אצבעות הרגליים, וחתכו באמצעותם בזמן בעיטה של קרב (או לפחות זה ~ סיפור שעליו שמעתי). בנוגע לקפואירה כאומנות לחימה. (פירוטים יותר טכניים בסוף) 1) זה מאד כיף. זה לא במקרה שאנשים (לא מהתחום) אוהבים לעשות את זה, יש בזה המון פעילות "קשה", מה שמעלה היסטרית את רמת האנדרופינים בגוף(מקבילה, שהגוף משחרר, למורפיום). 2) זה מאד לא בריא. הטכניקות מתורגלות במהירות גבוהה, ובלי שימת דגש על עקרונות בריאותיים, מה שגורר מרחב עצום לפציעות ותנועות ששוחקות הכול (בין השאר, פרקי ידיים ובירכיים). למרות שיש מודעות גדלה והולכת של השחיקה הגבוהה של הפעילות, אין שינוי מהותי בשיטות הפיתוח וההוראה. 3) זה לא מפתח יכולות לחימה בצורה שיטתית. ועל כן, כמעט לא בכלל. בד"כ מתחילים בלימוד של תנועה בסיסית שנקראת "ג´ינגה" שזוהי סוג של קפיצה על פני משולש דמיוני, מצד לצד. משם מראים תנועות פשוטות שאותם מתרגלים הרבה פעמים. בעיקר בעיטות ואקרובטיקה, דהיינו - גלגלונים וקפיצי ידיים למיניהים (קפיץ ידיים, פליק פלקים, "מקקו" וכו´). יש גם עבודת לב-ריאה סטנדרטית של מכוני כושר (ע"ע- כפיפות בטן, שכיבות שמיכה וכו´). על הבניה הזאת מבצעים משחק שניקרא "הודה" שזהו מעגל של אנשים שמתוחם חלקם מפיקים מוזיקה על כלי הקשה וחד מיתרים למיניהם (שכחתי שמות). באמצע המעגל, שני שחקני קפואירה נעים בתנועת הג´ינגה ועליה מלבישים בעיטות וגלגלונים בתיאום עם הבן זוג (או בלי...) כאשר אין מגע והכול נעשה במטרה לא לפגוע אלא לתרגל את הכושר ויכולת התנועה עם עבודה של בני זוג. עד כאן דיווח (לא לחלוטין נקי מביקורת), אבל הנה הביקורת: נעזוב את כמות הטכניקות, או את רמת הידע המתעמק בהם. מה שאני אגיד זה שסוג כזה של תירגול לא מפתח (בצורה יעילה) מודעות לתנועה של עצמך. לא מפתח מודעות לתנועתו של היריב. המחסור באיכות נובע מתוך מסגרת (אולי לא בכל המקומות), שהיא לא שיטתית או נוקשה. משפט שנישמע ברקע מהמדריך הוא של: "תגיע לקצה היכולת שלך ואז תעשה עוד קצת". שזוהי גישה הרסנית מאד בסוג התירגול הנ"ל. אחד הדברים שמעציבים, אותי אישית, זה שהמסגרת מאד מושכת. היא מעניקה הרבה אחווה וחבר´ה וכיף. ובחברה שלנו, זה חסר לאנשים ונערים בפרט (ובעיקר להם). וחבל לי שהמקום הטוב ביותר שקיים בשביל להעניק להם את זה האחד מהשני, היא מסגרת שבסופו של דבר תגרום להרבה מהם נזקים בריאותיים. נ.ב: הדברים שנאמרו פה הם מניסיוני האישי בלבד. ואם יש למי מכם נתונים סותרים, אני מקווה שתתקנו אותי. נ.נ.ב: אני כתבתי את ההודעה, היחסית מפורטת הזאת, על מנת שיגיבו לה. אני מקווה לקרוא מכולכם (טוב... לא כולם...). עד כאן, הדוב הלבן.