לא הייתי ממהר להסיק מסקנה כזאת
אני חושב שזה פשוט תהליך שהרבה עוברים בשלב מסויים. גם לי זה קרה. יש אלבומים שעם הזמן פשוט מאבדים מערכם בעיניי, כאלה שכבר לא עובדים עלי. כמו מסטיק שלועסים, שבהתחלה הוא טעים, אבל אחרי כמה זמן הטעם נעלם. זה לא קשור לכמה פעמים שמעתי אותו, יש אלבומים שאני יכול לשמוע כל שבוע והם לא יימאסו עלי, כמו יין שלא נס לחו (בגרות בלשון 2006!). החומה הוא פשוט אלבום שמתאים לשלב מסויים בחיים שלך- המילים נשמעות לך מתאימות ונכונות, המוזיקה הבועטת. יש פגם אחד בחומה שמונע ממנו לשמר את האיכות שלו- הרדידות והשטחיות(כן כן שמעתם את זה בטח הרבה פעמים ונמאס לכם לשמוע את זה). עד לצד האפל של הירח (וגם קצת WYWH) פינק פלויד היו להקה מעניינת שתמיד היה לה מה להציע בכל אלבום. הם לא נטו לקיטש כמו הרבה להקות, וגם מה שאולי נשמע כמו קיטש אצלם, תמיד היה נמצא כמה רמות מעל, והיה יוצא דופן מהאחרים. החומה, לדעתי, זה שיא הקיטשיות, בלי שום חידוש, שום דבר להציע לעולם חוץ מהבכיינות של רוג'ר ווטרס (למרות שבהרבה מקרים היא נשמעת מצוין ומשכנעת). ככל שמתעמקים בתקופה המוקדמת של פינק פלויד, מבינים איזו להקה מעניינת, חדשנית ורב גונית היא הייתה. ורק שמסתכלים על התמונה בגדול, אפשר לראות את ההשוואה ביותר ברור. אולי אני בעצמי נשמעתי פלצן, אבל זה מה שקרה לי. אני לא אומר לאף אחד לא לשמוע החומה. להפך, אני חייב לאלבום הזה הרבה מאוד- זה האלבום הראשון שקניתי בכלל, והצעד הראשון שלי בהכרות עם פינק פלויד. אבל..אני מדבר עכשיו מנקודת מבט שלא מישהו שמכיר את פינק פלויד שנתיים וחצי (לא הרבה זמן) שהספיק לשמוע את החומה הרבה מאוד מאוד פעמים, יחד עם שאר האלבומים שלהם (שאותם דווקא לא הפסקתי לשמוע).