Shinai and Fukuru Shinai
הפרטים שאלון הוסיף נכונים כמובן, אלא שרפרפתי על הנושא וכמו תמיד מדלגים על פרטים. חלק מהכיף של הפורום הוא התיבולים וההשלמות מחברים אחרים. יש הבדל נוסף (אם כבר הזכרנו) בין הפוקורו-שיניי לשיניי הרגילה. השיניי המודרנית בנויה מארבעה סיגמנטים של במבוק המותאמים זה לזה ליצירת החתך העגול, ואלו מאוגדים עם שרוול עור המהווה את הידית (tsuka) מצד אחד, ושרוול עור קצר בקצה (kisaki), הנקרא sakigawa. השיניי העתיקה, פוקורו-שיניי, הייתה עשויה 16 סיגמנטים צרים מאד של במבוק, ולכן היה הכרח לעטוף אותם בעור לכל אורכם, אחרת יישברו. פוקורו-שיניי היא גמישה יותר, וכאילו רכה יותר. מיד תבינו למה "כאילו". לאחר מלחה"ע, כשארה"ב הנהיגה שלטון צבאי ביפן הכבושה, נאסר על היפנים להתאמן באומנויות החרב (ואולי נוספות, לא יודע). היפנים טענו כי הקנדו הוא מורשת תרבותית ולא אומנות לחימה שאמורה "לאיים" על האמריקאים, ולבסוף הותר להתאמן בקנדו, אך רק עם פוקורו שיניי. זוהי פיסת הסטוריה שסיפרו לי ביפן, לא זכור לי שנתקלתי בנושא בספרות (טוב, לא אוהבים לכתוב על התקופה הזו. אף אחד מהצדדים). וכמו לכל דוגמא, אנקדוטה על פוקורו שיניי. ערב אחד, שני ישראלים (ואנוכי חצי מהם), אוסטרלי ובחורה צ'כית יושבים לשתות אל תוך הלילה עם הקאנצ'ו. מאחורינו על הקיר אוסף בוקנים ושיניי, ביניהם פוקורו-שיניי בוהקת בלבן של עור נקי. האוסטרלי שאל "מה זאת", אז שמענו את הסיפור הנ"ל, והמורה אמר (בחיוך, שהובן בדיעבד), "היא רכה וגמישה יותר, ומכאיבה הרבה פחות. בא, תראה...". אמר ולקח את השיניי ביד, האוסטרלי (חצי שתוי) התכופף קלות כדי לנדב את גבו החסון, וצליל המכה שהגיעה מיד נבלע ביבבות הכאב של האוסטרלי, כשהוא מתפתל על הרצפה. "רואים. רכה מאד". סיכם המורה בחיוך.