קמחא דפסחא.

[shellyland]

רק נשים.

אולי יש להן גם בעל או ילדים, אבל החלוקה היא במכוון רק להן.

 

[mucool2]

רק שלא ירמו אתכן/ם

ויעבירו חלק מהסיוע לאיזה גבר, לא עלינו.

 

[shellyland]

לא סביר שזה יקרה.

אבל תודה על הדאגה.

 

[יוסי ר1]

לצערי, הפעם אני נוטה להסכים עם

עמדתו של ירחמיאל פגע רע. למרות שאני נוהג לתרום, אני עדיין סבור שחובת המדינה לדאוג לכך שלכל אחד תהיה האפשרות להשתכר בכבוד, וארגון מצרכים לפני חגים על ידי אנשים טובים רק מנציח את הבעייה ונותן למדינה אפשרות להתעלם מהבעייה. אם ישנו מישהו שאין לו צרכי חג, הטוב ביותר הוא לתת לו חכה שידוג בה דגים, ולא להביא לו דג הביתה (מטפורי כמובן). חכה תיתן לו את היכולת והאחריות להשיג את מזונו, ולא לקבל אותו לעוס. האם אני מאמין שאכן המדינה תיזדעק ותיתן לכל אחד מקום פרנסה אם יפסיקו לתרום? אני משוכנע שלא. אבל מצד שני, פחות אנשים יתרגלו למצב של תלות בארגוני צדקה, כשרגש הבושה לקחת מתמחוי נעלם מזמן. נכון שיש באמת אנשיןם שאין להם, ויש אנשים שקשה להם, ויש המון אנשים ששמחים לתרום ולעזור. אבל יש למישהו מושג כמה אנשים בעלי יכולת נוטלים מהחבילות האילו, רק כי זה בחינם ואפשר? כפי שכתבתי בהתחלה, אני מאילו שכן תורמים, אבל זה מהחיוב של צדקה ועזרה, ולא מתוך שאני חושב שזה יקדם פיתרון נכון, צודק וארוך טווח.

 

[מנגינה סגולה]

עניין חיוב צדקה ועזרה

זה בדיוק כמו עניין מצוות ביקור חולים וניחום אבלים אם לא היתה מצווה מעניין כמה היו מקפידים ללכת לבקר אנשים חולים ולנחם אבלים. לפעמים יש לי הרגשה שאנשים לא עושים את זה מתוך רצון אמיתי אלא מתוך אמונה של איסוף מצוות. כשאני הולכת לנחם אבלים ולבקר חולים אני עושה את זה מתוך רצון אמיתי ולא מתוך איזו חרב מצוותית שמונחת על צווארי.

 

[אפרתקומי]

ביקור חולים וניחום אבלים

נעשה בזיקה למסורת היהודית שיצרה נורמה של התנהגות מסויימת. כלומר, העשייה שלך, שנובעת מרצונך האישי, בעצם נשענת על נוהג נפוץ, והנוהג הזה כ"כ נפוץ כי הוא מעוגן בהלכה= בחיוב. ניתן להשוות זאת לחברה הנוצרית, למרות שאין לי מידע אישי ואני ניזונה רק מסרטים, שם אחרי לוויה של אדם קרוב, האבל נאלץ לחזור לעבודה ולהתמודד עם האובדן לבד, בלי תמיכה, ובעיקר- בלי מנהג, הוא צריך "להמציא" לבד את ההנצחה, את ההתמודדות, למצוא לבד את החברים שיתמכו בו. איזה מזל יש לנו, שהיהדות עיגנה בחוק את התמיכה, ועכשיו- כל אחד יעשה כראות עיניו, האחד ינחם כי חייבים, ואחר ינחם כי ראוי. שניהם ינחמו כי כך עושים בחברה שלנו (וכאן, פתאום כולנו בחברה אחת...)

 

[מנגינה סגולה]

כן ולא

אני למשל נאלצתי להתמודד בעצמי עם האובדן של הורי ששניהם נפטרו כ-24 שעות לפני כניסת חג (סוכות ופסח) וכידוע חג מבטל שבעה כך ש"ישבתי" מעט מאוד שעות ועם האבל נאלצתי להתמודד בעצמי ללא התמיכה שאת מדברת עליה. וכן את צודקת,זה קשה,במיוחד כשמאבדים אם. שנזכה רק לשמחות

 

[ירחמיאל פגע רע]

למה לצערך? תתגאה בזה!!!

 

[ixmix]

לגבי הדג, החכה והחריימה.

שלושה מהמוסדות שאני מעביר להם תרומה השנה הם הוסטל לנוער, מעון לנשים במצוקה ומשפחות של בנות מהוסטל. האם הפתרון לאי לקיחת האחריות על ידי המדינה הוא לא לאפשר לאלה מזון, סעד, רווחה בסיסית, בריאות, חינוך? ממרומי הבטן השבעה שלנו קל לאמר ברשת כמה לא נכון לתת למסכנים, כמה נכון לתת להם לגווע ולחלות בשביל שהסדר החברתי ישתנה. אל דאגה, הרעבים לא ימחו, חלקם ימשיכו לעבוד כמיטב יכולתם, חלקם ימשיכו לגווע בשקט, ואנו נוכל לסגור את החלון לקבצן ברמזור, לסובב את הראש לצד השני ולהרגיש כמה אנחנו צודקים. אני כשלעצמי כועס על המדינה ומתוסכל מחוסר המשאבים, אבל מי שיבקר ויראה ילד מוכה שנמצא כמעט בתת תזונה כשמגיע למעון ויוצא משם במצב אחר, לא יהיו לו היסוסים. אולי הראש אומר שלא צריך לתת, כדי שהמדינה תיתן, אבל מה עם הלב? - לפי הראש ביבי צדק כשקיצץ לנכים, לקשישים, לחולים, לחד הוריות ונתן יותר ויותר לעשירים - הנה, המשק בהתאוששות... אני לא מאחל לאיש שייאלץ לאכול מהזבל, ולא מאחל לעצמי לאבד את הלב בגלל הראש. שאפשר לשלב ביניהם - לעזור למי שלא יכול להתמודד, ולמחות נגד החלטות המדינה בתחום (גם בזה אני מעורב). לגבי החכה - יש אנשים שלא יכולים לדוג. מכל מיני סיבות. ילדים בני שנתיים, אמהות מוכות במצב קשה, נשים וגברים עם פוסט טראומה, נכים. אני מנסה לפעמים לתת חכה, ולפעמים אני מבשל סיר חריימה. וזו לא מטאפורה, אני ממש הולך לבשל סיר חריימה לפסח לאחד מהמקומות. ואחרון - התקוממתי מכל נימי נפשי על שנאמר למישהו פה - "פעם בשנה מביא להם מצה ברוב טקס ובליווי מצלמות הטלויזיה ואז מלטף את הפופיק במשך שנה שלמה" - אני חושב שזהו עלבון לעוסקים במצוות התרומה באופן חד פעמי או קבוע, בלי מצלמות ובלי טובות. העלבון נתפס כעלבון אישי קשה, לא הגון ולא הוגן, לא פחות מזה.

 

[יוסי ר1]

לixmix , שכנעת אותי שהאוכלוסיה בה

אתה תומך ראויה לכל עזרה. על כך אני לא חולק, ולא חלקתי מלכתחילה. מה שמקומם אותי, הוא שהמדינה מסתלקת ב(חוסר) אלגנטיות מהמחוייבות הבסיסית שלה, בידיעה שתמיד יהיו אנשים כמוך שיסתמו חורים בסכר עם האצבע. כפי שכתבתי, אני באמת נותן, אבל עם תחושה מאד לא נוחה, כי הנתינה שלי מקילה על הממסד להתחמק מאחריות, ומקילה על הרבה טפילים לקבל בוכטות כשהם בכלל לא נזקקים. למנגינה סגולה, לענ"ד יש הבדל עקרוני בין צדקה, שנועדה להשלים חוסר פיזי , לבין תמיכה חברתית, נפשית, שבאמת כל אדם ראוי שיעשה מתוך אנושיות ורצון אמיתי, ולא מתוך חיוב גרידא. לבקר חולים ולנחם אבלים זה חסד אנושי בסיסי, ואוי לו לאדם שמתחמק ממנו בשעת הצורך, בתואנה שהוא עסוק וכדומה. זה באמת לא נסלח.

 

[ixmix]

מקומם? יש דרכים למחות.

הדרך הבסיסית לעשות זאת היא בקלפי. השמאל קורא לרווחה, הימין להפרטה. כל אחד יכול לבדוק למי הצביע, ולראות עד כמה הוא שלם עם מצפונו. עוד דרך לעשות זאת היא ברחוב, בהפגנה. זה קל, אני עושה זאת אחת לחודשיים בערך, וזה מפאת חוסר זמן. אני גם מקפיד לקחת להפגנות את ביתי, למען תלמד התנהגות אזרחית אחראית מהי. ממשלות צריכות לפחד מהעמים שלהם ולא להיפך, נאמר בסרט נפלא שראיתי השבוע.

 

[יוסי ר1]

שתי דרכים למחות

מהראשונה התייאשתי כבר. הצבעתי פתק לבן, כי אני לא מאמין עוד בשמאל וימין ואני לא מאמין שיש שם מישהו מהמועמדים שבאמת יפעל לביצוע המצע שהוא רץ בשמו. לגבי מחאה הפגנתית - נו באמת. ראית איך מיסמסו את ההפגנה הנהדרת של ויקי קנאפו לפני כמה שנים, ואיך השפילו את הנכים שהפגינו במשך חודשים. אטימות של המימסד היא משהו שהם כבר לא מתביישים בו. "תהיה גבר, תראה שאתה אטום, שלא אכפת לך" יכולה להיות סיסמת בחירות. לפני כ15 שנים הובלתי מאבק - שהצליח בזמנו - להשוואת נטל המילואים. אבל ההשיגים שהשגנו בשנה של מלחמה עקבית ומושקעת באטימות הצבא, התמסמסו במהלך האינטיפדה. צר לי אם אני נשמע פסימי משהו, אבל זו התחושה שלי כרגע מהמצב במדינה.

 

[אפרתקומי]

כמה הרהורים בנושא:

א. זה כבר נאמר כאן בעבר,ובכל זאת: רוב מוחץ של קבצני הצמתים בירושלים (להבדיל מהקבצנים-הנגנים ומ"עובדי" העיר העתיקה), משתמשים בכסף שניתן להם, לצרכי לסמים. אני יודעת שהם גם רעבים, וגם במצוקה קשה, אבל לתת להם כסף פירושו להיות שותף מלא בקניית הסם. ב. ילדים הסובלים מתת תזונה הם בד"כ ילדים ממשפחה מזניחה (וללא ספק ענייה). משפחה מזניחה פירושו הורים (בד"כ רק אמא) חסרי אונים מול התפקיד הזה שנקרא הורות. כשהילד מגיע למוסד הוא כבר בידיים טובות (בד"כ), ואת המוסד הזה המדינה חייבת לסבסד. המדינה גם חייבת להיות עירנית ולהגיע אל המשפחה הזו כשהילד קטן ולא אחרי שנים של הזנחה. ועכשיו לשאלה: למי יש לתרום: למוסדות שכבר מטפלים בילדים? למשפחות המטופלות? האם יש אפשרות בכלל להגיע למשפחות שאינן מטופלות? ג. לא רוצה להצטרף לעלבון בעניין המצלמות, אבל יש גם תופעה כזו, והיא מאוד לא בריאה. ד. כשעבדתי במוסד כל שהוא, של ילדים-במצוקה-קשה-מאוד (גם בהשוואה למוסדות אחרים...) היה לנו קשר עם מספרה מאוד יוקרתית שאירחה את הילדים בסבב, כך שכל שבוע שנים- שלושה ילדים הגיעו למספרה וקיבלו יחס של מלכים. זה ריגש אותי אז, ומרגש אותי עכשיו, כשאני נזכרת בזה. "צדקה בגופו", כלומר לא בכסף אלא ביחס, בזמן, בהשקעה, הבנאדם נותן משהו מעצמו.

 

[ירחמיאל פגע רע]

בזה שאתה עוזר לאלה אתה מונע

עזרה מאוכלוסיה גדולה פי כמה. עכשיו הולכים מהטלויזיה לצלם את הבודדים שקיבלו את החבילות של המצות וכולם שמחים. המדינה יכולה להרדם לעוד שנה. מה עם כל האלפים שעדיין לא נולדו לעוני? אם לא תתן עכשיו את המצות אז הדור הבא ייולד לפיתרון. אם הפיתרון ימשיך להיות חלוקה מדגמית לאלה שיכולים להידחף (ואני לא מאשים את אלה שלוקחים!), אז כל אותם שלא נולדו או שלא יכולים להידחף יגוועו בשקט. העיקר שמצלמים את האנשים הטובים שנותנים והעיקר שרואים בסופרמרקט את הקופסאות הגדולות של התורמים. אשליה יפה.

 

[ירחמיאל פגע רע]

סתם שאלה קטנה -

למה דווקא קמחא דפסחא? איך מבין שלל המצוקות של האנשים שאין להם בחרת דווקא את העניין הזה? לא שאני תוקף אותך, ואני לא עושה לא-את-זה, ולא-את-זה ולא-את-זה, אבל יש עוד המון מצוקות. מה עם אנשים שאין ידם משגת לקנות תרופה שלא נמצאת בסל? מה עם אנשים שגרים בשכונה שלא מתקנים בה את הביוב? מה עם אנשים שהעירייה שמה עליהם זין ולא לוכדת כלבים משוטטים בשכונה שלהם? איך בוחרים דווקא את המצווה של קמחא דפסחא?

 

[mucool2]

מהיכרותי השטחית עם ixmix

(דרך הפורום בלבד) אני זוכר שהוא עוסק בעזרה לנזקקים גם בימי חול.

 

[ixmix]

בקלות:

עושים כמה שאפשר וכל השנה. לא חשוב לי לפרט, אבל האמן לי שאני עושה די הרבה, ואיפה שאני יכול. למי שאין לו מה לאכול, למי שהוריו זרוקים ברחוב - הדיבור מהמקום השמן והשבע על כך שהמדינה תעזור לו, שהוא יעזור לעצמו או שצריך שינוי חברתי - הם לעג של ממש. איני מאחל לך להביט לעיניו הרעבות של בנך, לאחר שעבדת 10 שעות ב 110 שקל יומית בלי תלוש. איני מאחל לך להכיר את המצוקה מקרוב, ברי כי אינך מכירה, וממקום של שובע והתנשאות אתה שופט את אלה שהחברה לא הותירה להם סיכוי, ואת מי שמנסה לתת בכל זאת סיכוי.

 

[ירחמיאל פגע רע]

תגיד, אתה קורא בכלל מה שאני כותב?

איפה אתה רואה שאני מאשים את אלה שלא שפר עליהם גורלם? נראה לי שאתה כ"כ רגיל לארסנל הטיעונים שלך עד שאתה יורה אותו בלי אבחנה.

 

[ixmix]

אה, כן. אתה מצפה מהמדינה שתתעורר

בעצמה ותעזור להם. סליחה, אתה צודק. אין ספק שהמדינה כבר קופצת לעזור להם, ורק אני שמשקיע כמה שעות בכל יום בעשיה למען החלשים ממני אשם במצבם. בוודאי אשם יותר ממך, כי הרי עדיף "לגרד בפופיק" (זה הביטוי שהשתמשת בו, לא?) כל השנה, מאשר לעזור לאחרים כל השנה.

 

[ירחמיאל פגע רע]

מש"ל.