לגבי הדג, החכה והחריימה.
שלושה מהמוסדות שאני מעביר להם תרומה השנה הם הוסטל לנוער, מעון לנשים במצוקה ומשפחות של בנות מהוסטל. האם הפתרון לאי לקיחת האחריות על ידי המדינה הוא לא לאפשר לאלה מזון, סעד, רווחה בסיסית, בריאות, חינוך? ממרומי הבטן השבעה שלנו קל לאמר ברשת כמה לא נכון לתת למסכנים, כמה נכון לתת להם לגווע ולחלות בשביל שהסדר החברתי ישתנה. אל דאגה, הרעבים לא ימחו, חלקם ימשיכו לעבוד כמיטב יכולתם, חלקם ימשיכו לגווע בשקט, ואנו נוכל לסגור את החלון לקבצן ברמזור, לסובב את הראש לצד השני ולהרגיש כמה אנחנו צודקים. אני כשלעצמי כועס על המדינה ומתוסכל מחוסר המשאבים, אבל מי שיבקר ויראה ילד מוכה שנמצא כמעט בתת תזונה כשמגיע למעון ויוצא משם במצב אחר, לא יהיו לו היסוסים. אולי הראש אומר שלא צריך לתת, כדי שהמדינה תיתן, אבל מה עם הלב? - לפי הראש ביבי צדק כשקיצץ לנכים, לקשישים, לחולים, לחד הוריות ונתן יותר ויותר לעשירים - הנה, המשק בהתאוששות... אני לא מאחל לאיש שייאלץ לאכול מהזבל, ולא מאחל לעצמי לאבד את הלב בגלל הראש. שאפשר לשלב ביניהם - לעזור למי שלא יכול להתמודד, ולמחות נגד החלטות המדינה בתחום (גם בזה אני מעורב). לגבי החכה - יש אנשים שלא יכולים לדוג. מכל מיני סיבות. ילדים בני שנתיים, אמהות מוכות במצב קשה, נשים וגברים עם פוסט טראומה, נכים. אני מנסה לפעמים לתת חכה, ולפעמים אני מבשל סיר חריימה. וזו לא מטאפורה, אני ממש הולך לבשל סיר חריימה לפסח לאחד מהמקומות. ואחרון - התקוממתי מכל נימי נפשי על שנאמר למישהו פה - "פעם בשנה מביא להם מצה ברוב טקס ובליווי מצלמות הטלויזיה ואז מלטף את הפופיק במשך שנה שלמה" - אני חושב שזהו עלבון לעוסקים במצוות התרומה באופן חד פעמי או קבוע, בלי מצלמות ובלי טובות. העלבון נתפס כעלבון אישי קשה, לא הגון ולא הוגן, לא פחות מזה.