וואי, זה כלכך לא במקום.
הבטחון העצמי בתחת שלי יצא מהמחבוא שלו. פתאום אני צריכה להתמודד עם מחשבות אינסופיות של "מה עשיתי לא טוב" או "למה בכלל עשיתי" ואולי אני לא בסדר, אולי אני מעצבנת, למה אני כזאת ילדה קטנה ולא זורמת, ולמה אני חייבת להיות ככה וככה ולמה אני לא כזאת וכזאת. וזה משגע אותי, וברגעים האלה אני הכי צריכה שהוא יפריך את הכל אבל פתאום הוא לא שולח לי הודעות. ופתאום שאני שולחת הודעה הוא קקה אלי. מה זה, זה לא פייר בכלל.
ואני תלותית בלי לשים לב, רק בשביל שחלילה הבטחון שלי לא ימות לי בידיים. ואני באמת מתחילה לקחת את הדברים קצת יותר רציני, כי אי אפשר בדרך אחרת, וככל שזה יותר רציני המחשבות יותר מכאיבות לי. אוף גאדאמט, אני שונאת בנים.