קיטורים.

[סיכותנעוצות על הלב]

../images/Emo6.gif../images/Emo71.gif

גמאני אמרתי לה D: היא לא מאמינה לי >: יעלי

נעלמת.

 

[Shusho]

דני? המורה לשל"ח מרשיש?!

 

[The Bitter End]

הוא ולא אחר!../images/Emo47.gif

 

[Shusho]

חחחחחחחחחחחחחחחחחחח הסטלן הזה

ניסה לשכנע אותי לעזוב ת'תיכון וללכת לעשות בטן גב בים

 

[The Bitter End]

הוא האליל שלי=]

אני מתה עליו, חוץ מאותם ימי שואה בהם הוא פורץ לכיתה בסערה ומכנה אותנו מכחישי שואה... ממ

 

[Moreiro]

../images/Emo6.gif../images/Emo6.gif../images/Emo6.gif!! דני../images/Emo99.gif

 

[Deadly friendship]

אני מפחדת שיפתרו אותי

כי אני איטית ומעופפת והורסת דברים. אני ייקח אישי אם זה יעשה.. כל העבודות העובדה שלא טוב לי עם עצמי להת'.

 

[Deadly friendship]

וגם מוגבלת הא, יפטרו..

 

[svety]

אין לי שניה אחת לנשום.../images/Emo190.gif

 

[EROTOMANIA]

המחזור הקדים לי!

למה?!!??!?!

 

[ThE uVa]

לפעמים../images/Emo60.gif

לא כלכך קל לי. [ומה עם המצבי רוח האלה כבר.]

 

[EROTOMANIA]

אף אחת לא רוצה להפגש איתי!;[

ביקשתי מג'וזי לא יכולה ביקשתי מקייטלין, אמרה שתתקשר לא התקשרה כאילו עם מי אני אתמסטל עכשיו?! ויותר חשוב, מאיפה יהיה לי עכשיו?! פיכס. משעמם לי.

 

[Small talk]

בא לי להרוג מישהו בבית ספר

יש לנו מין תוכנה כזאת שנקראת 'משוב', שבעיקרון המורים מכנסים עליה את החיסורים/איחורים/השתתפות פעילה/ציונים שלי, ואני מהבית מהמחשב יכולה לראות את הציונים שלי ולראות כמה חיסורים יש לי וכאלה... והמרה למתמתטיקה אמרה שהיא תכניס את הציונים של המתכונות במתמטיקה גג גג עד יום ראשון בערב, בדקתי ב8 ולא היה כלום, בדקתי שוב פעם ב11 וגיליתי שחודש לפני התעודות (את מי זה מעניין בתיכון?!) בית ספר החליט להוציא את הכפתור של הציונים מהמשוב ואני לא יכולה לראות את הציונים שלי. אחחחחחחחחחחחחחחחחחחח ואני לא רואה אותה עכשיו עד לבגרות, אז או שאני אתקשר עליה (שונאת להתקשר למורים) או שאני אצטרך לחכות עד שבוע הבא שיפרסמו ציוני מגן באתר בית ספר.

 

[Tin Doll]

כמההההההההההה אני אוכלת.

 

[טרופית סגלגלה]

וואי גם אני

 

[paperdoll16]

מכתב שלא נשלח..../images/Emo54.gif

(וגם לא ישלח...) "האמת היא שבכלל לא התכוונתי לכתוב לך עכשיו. הבאתי איתי דפים כדיי לנסות לכתוב לעצמי. אולי זה בעצם מה שאני עושה, כותבת לעצמי- דרכך. זה הרבה יותר קל לכתוב כשזה מיועד למישהו.. אחרת אני מרגישה מטופשת שאני כותבת לעצמי. ובכלל- אולי אני אפילו לא אתן לך את המכתב. אולי הוא לא באמת אלייך. אני פשוט מרגישה שאני חייבת לכתוב, הרבה זמן לא עשיתי את זה. זה קשה. היום קרה דבר מוזר. ישבתי בחדרי משמר וניסיתי להרדם. פתאום שמעתי צעקות מבחוץ. "תסתמי כבר! למה מי את בכלל? תפסייק לצעוק! או שאת סותמת או שאני לא יודע מה אני עושה לך!" וכל מיני דברים בסגנון. הוא בסך הכל רב עם החברה שלו בטלפון אבל אני התחלתי לרעוד בטירוף. מזל שהייתי לבד בחדר. זה עשה לי כל כך רע. מוזר לי לכתוב לך על זה אחרי כל כך הרבה זמן שלא דיברנו על זה. בטח גם לך זה מוזר. התרגלת לזה שלא מדברים על זה ופתאום אני מנחיתה את זה עלייך ככה. את יודעת למה אני שומאת לדבר על זה? כי זה מפחיד אנשים וגורם להם לברוח. כל מי שסיפרתי לו- נעלם לי באיזושהי צורה. את נעלמת לי, **** נעלמה לי, **** נעלמה לי, ** נעלם כמעט ו**** בתהליכים... וכן, אולי זה נורא קל להאשים את זה ואולי זו בכלל לא הסיבה אבל עובדה שזה נכון. את יודעת איך זה עובד. הם שואלים אותך מה קורה איתך, אומרים שאת יכולה לספר להם הכל, שהם שם ושהם לא הולכים, שהם יחבקו אותך ויהיו שם בשבילך.. ואז את מאמינה להם ונפתחת, מספרת הכל, בוכה, רועדת ולא מסוגלת להפסיק כי כבר פתחת את הפצע וכל המוגלה חייב לצאת החוצה.. ואת שופכת הכל, כמעט ללא מעצורים, ואז פתאום הם לא יודעים איך להגיב. פתאום הם רולטים שאולי הם עשו טעות, אולי זה באמת כבד עליהם. אולי היה עדיף לא ללחוץ עלייך כשביקשת לא לדבר על זה. ואז, במקרה הטוב, הם שולחים חיבוק רחוק כזה, לא אמיתי, ואומרים שיהיה בסדר. ואז נלעמים ומאותו רגע הם מעמידים פנים שמעולם לא סיפרת להם בכלל, שהכל בסדר. והם לא יעזו בכלל להעלות את זה שוב כי זה היה קשה להתמודד עם זה בפעם הקודמת. זה היה המקרה הטוב. במקרה הרע הם יגידו לך שאת מטומטמת, שאת בכלל אשמה בכל זה, שיכולת למנוע את זה או לפחות לגרום לזה להיפסק. והם מטיחים לך את זה בפרצוף כמו גשם חזק שפוגע בפנים בשיתוף פעולה עם רוח פרצים מטורפת שביחד גורמים לחתכים קטנים בעור. הם לא מבינים שאת כבר יודעת את כל זה. שהפנוכו שלך הוא חלקיקים קטנים של מה שנשאר ממך, שברים של האושר שלך שאת יודעת שלא תוכלי לחבר כי איבדת כמה חלקים חשובים. אבל יש עוד מקרה. שאותו אני אפילו לא יודעת איפה למקם בסקאלה של הטוב והרע. כשאת מכירה מישהי חדשה, והכל ביניכן זורם באופן מושלם והיא מקסימה ובאמת אכפת לה ממך. אז את מספרת לה, כי אין לך הרבה ברירות- היא ראתה אותך עוברת התקף חרדה ולא הפסיקה לשאול. ואז היא חיבקה אותך, חיבוק אמיתי, קרוב, ארוך, מרגיע.. אז את שוכבת איתה. את חושבת שאולי זה זהף אולי זה מה שיציל אותך.. ואתן שוכבות והכל מושלם והיא אפילו נשארת לישון. אפילו הכרת לה את החברים שלך כבר. ואז היא צריכה לחזור הבייתה, אז אתן מתחבקות ומתנשקות, ואת כל כך קרובה ללהגיד "אני אוהבת אותך" אבל יוצא לך "אני אתגעגע" במקום. ואז היא הולכת. ולא חוזרת. וכבר לא רוצה שום קשר אלייך. וחבל, כי את באמת מתגעגעת. וזה כואב אבל את לא תבכי, הרי ידעת שזה מה שיקרה. הפחדת אותה. הברחת אותה בעצמך! איזו עוד ברירה הייתה לה? היא הייתה חייבת ללכת. אז את מבינה? איך אפשר לדבר על זה עם אנשים כשאלו התגובות שלהם? אפילו את הלכת לתקופה מסויימת. אני לא יודעת למה אבל לא אתפלא אם בגלל זה. את יודעת? א' היא היחידה שלא ברחה. את יודעת מתי סיפרתי לה את זה? היה איזה לילה אחד, בסביבות 22:30, הייתי באייסיקיו עם א' כשפתאום ש' התחברה. היא החליטה שבגלל שלילה- זה זמן טוב לנסות ללחוץ עליי ולהוציא ממני מידע בעניין כי בלילה אני פגיעה יותר. אז היא שאלה מה עם זה, אם זה עוד קורה, אמרתי לה שאני לא רוצה לדבר על זה. אמרתי לה שלילה עכשיו והיא בטח עייפה ותרצה ללכת לישון כי היא צריכה לקום מוקדם, שלא נראה לי שזה זמן מתאים לפתוח את זה. אבל היא לחצה ולחצה עד שבסוף נשברתי.. בכיתי והתחננתי אלייה שלא נדבר על זה, אמרתי לה שאני לא מסוגלת, שאני לא רוצה, שזה זמן ממש גרוע. בסופו של דבר דיברתי. דיברתי ובכיתי ונכנסתי להתקף חרדה ולא הצלחתי לנשום. ואז פתאום, באמצע החיים (או אולי המוות) היא אמרה "את שומעת, אני צריכה לקום מחר מוקדם וכבר 12. אני הולכת לישון. אוהבת אותך." באותה שנייה רציתי למות. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הייתי בסערת רגשות מטורפת, בכיתי, רעדתי, לא הצלחתי לנשום. העדפתי למות מאשר לעבור את זה לבד. לא האמנתי בכלל שזה באמת קרה, שהיא לחצה ולחצה עד שהכל יצא, למרות שהתחננתי אלייה שלא, ואז היא השאירה אותי שם להתמודד עם זה לבד.פשוט ככה. אבל א' הייתה מחוברת. והיא אף פעם לא הולכת לישון מוקדם. אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי באותו רגע כי זו הייתה הפעם השנייה שאי פעם דיברנו, אבל אמרתי לה "אני לא מצליחה לנשום" ואז סיפרתי לה הכל. היא לא ברחה, היא לא התעלמה. היא הייתה שם והקשיבה לי עד 3 לפנות בוקר. דיברנו על זה שעות, עד שהוצאתי הכל, עד שנרגעתי. ואז היא נפתחה אליי גם וסיפרה לי על **** ועל מה שהיא עוברת בעקבות מה שקרה. היא שאלה "כמה זמן לא ישנת?" "4 שנים. ואת?" "8 חודשים. עיגולים שחורים במקום עיניים, הא?" "לגמרי. וזה מצטבר." "עד שנשברים" "אני מצטערת שהפלתי עלייך ככה." "שטויות. אם הייתי רוצה שתפסיקי- הייתי אומרת. אני לא ידועה בטאקט או בנימוס." "תודה" היא באמת רצתה לשמוע, לא כמו ש' שרק רצתה תשובות כדיי לספק את הסקרנות שלה בעניין. לא' באמת היה אכפת, והיא בקושי הכירה אותי. ונחשי מה? היא עדיין פה, והיא לא הולכת, היא לא נרתעת מזה. היא כאן. אבל אני לא מסוגלת לדבר איתה על זה עוד. אולי בגלל שהיא לא מדברת איתי יותר על **** ואני צריכה לקרוא את הכאב שלה דרך הבלוג, שגורם לי לבכות ולרצות לחבק אותה עד שכל הכאב יברח החוצה. אולי בגלל שאני מפחדת להעמיס עלייה. אולי בגלל שהציניות שלה מרחיקה אותי. אולי בגלל שהיא אף פעם לא אמרה שאכפת לה ממני או שהיא אפילו מחבבת אותי. למורת שאני יודעת שהיא כן. טוב, גלשתי מהנושא. ובכלל, אני לא מבינה למה אני כותבת. אני לא יודעת אם באמת תקבלי את המכתב הזה או שפשוט הייתי צריכה לפרוק קצת. אבל אם תקבלי אותו, אני רוצה לבקש ממך רק דבר אחד. אל תעלמי לי שוב. אני לא יכולה יותר שיעזבו.האני צריכה שמישהו ישאר. אם את מתכוונת להעלם- תעשי את זה עכשיו ותעשי את זה כמו פלסטר. במכה אחת. ואם את נשארת, תתקשרי עכשיו ותגידי שאת אוהבת אותי ושאת נשארת. אני בטח יושבת ומחכה לטלפון ממך. אני אוהבת אותך."

 

[JuSt A GiRl 94]

וואו. ממש מדהים.

יהיה טוב, באמת

 

[paperdoll16]

כן.. יהיה טוב.../images/Emo54.gif

 

[באגBAGבאג]

../images/Emo201.gif

בסוף יהיה בסדר, ויהיה את מי שישאר איתך, בדיוק כו אותה א'. ומי שלא יודע מה לומר זה לא כי הוא רע- זה כי זה קשה. כל כך קשה. גם אני לא ידעתי מה לומר לחברה שלי, גם לי לקח זמן. אין לך מושג כמה זה קשה להבנה. ברור לי שהקטע של להבין לא משתווה למה שעובר עלייך, אבל...לא יודעת,נסי לחשוב מה עובר אדם שאת מספרת לו, שלא חווה את זה,וצריך להיות כל כך מתחשב וכל כך מבין ומחבק,וזה קשה.זה מטורף. זו לא הטפת מוסר...רק... נקודה למחשבה... עוד

, והפעם מחוייך, כי יהיה בסדר,אני מאמינה בזה.

 

[paperdoll16]

אבל זה העניין../images/Emo54.gif

שאני יודעת שזה קשה להם להתמודד עם זה. ואני אומרת להם מראש שאני לא רוצה לדבר על זה, כי אני יודעת שהם לא יודעים איך להתמודד. אבל הם מתעקשים ולוחצים ואז פתאום הם הממוים מזה שהם לא יודעים מה לעשות. אבל זהו. למדתי לקח. בפעם הבאה שמישהו ילחץ עליי זה ישר ניתוק בפרצוף/התעלמות באייסיקיו/פשוט לקום וללכת. כי באמת שכבר אין לי כוחות להתמודד עם זה. באמת. ותודה על התגובה. זה חשוב לי.