עכשיו גם אין לי חברים
מהבלוג כי אין מילים לכתוב את זה שוב בינונימי אני אף פעם לא אהיה במקום הראשון. כשנולדתי בהחלט לא הייתי במקום הראשון בשביל אבא שלי. לפעמים יוצא לי לחשוב אם הוא חושב עלי או על נדב, לפעמים, לפני שהוא נרדם בלילה. כשהוא לוקח את הבת הגדולה לבסיס או את אח שלה לחוג. הוא לא זוכר מתי נולדתי. כשגדלתי לא הייתי במקום הראשון במשפחה. לדודים שלי היו את הנכדים שלהם, ולבני דודים את הילדים שלהם, ואני לא הייתי נכדה של אף אחד ולי היה את אמא ולה היה אותי. ואז אח שלי נולד, והיה לי את כל העולם (מזל טוב אח קטן, יש לנו אחד את השני וזה תמיד יהיה ככה). וכשאני איתו אני הכי אמיצה שיש, ואני הכי אחות גדולה שאפשר. בבצפר לא הייתי במקום הראשון. הייתי מכוערת וחסרת אופי, ומי רוצה להסתובב עם יצור. אני מודה לאלוהים על האנשים שהכרתי אז ושמלווים אותי עד היום. אבל גם אז, הם היו המלאכים שלי ואני הייתי "וכרמל". ו- ו- ו- ו- כרמל. וכשעבר הזמן והסביבה השתנתה, והייתי בכיתה שונה עם המון אנשים שהכירו אחד את השני ואני, שאת עצמי בקושי הכרתי, ידעתי שככה זה תמיד יהיה- אני ברקע. והכרתי אנשים שלמדתי לאהוב וכל כך התמסרתי למונח הזה "חברים", ומה לא הייתי נותנת בשבילם. מה לא הייתי נותנת בשבילכן? אבל לאורך כל הדרך היו את הדברים הקטנים האלה שהזכירו לי טוב טוב איפה אני. אם זה ששוכחים להתקשר, להודיע או משהו. אם זה סתם, לא לחפש את הקירבה שלי. אם זה סתם לא לשים לב אם עובר עלי משהו או לא. אני שווה פחות. אבל קיוויתי שזה ישתנה, רציתי זה ישתנה. אלוהים כמה רציתי, שאנשים ידעו לאהוב כמו שאני אוהבת, עם כל הלב. והשלתי את עצמי, שאולי, אולי אולי, כמעט, עוד קצת וזה יהיה ככה. אבל אני עייפה מלקוות והשנים עוברות ואני בינונימי בינונימי ואבא לא זוכר את יום ההולדת שלי אפילו ולחברות בעצם, לא אכפת (ומתי גם אני אקבל מתנה או סתם, ברכה מהלב). ובטווח הארוך, זה רק שובר כל פעם מחדש. וכואב לי כבר כואב לי לאהוב כל כך וזה הזמו לוותר. So I'm letting you go. I'm letting you go dad, and I'm letting you go friends. ואת אח שלי, שכבר לא כל כך קטן היום, אני אלך לחבק ולא לעזוב לעולם