אין לי אוויר.
כל פעם שאני מנסה לנשום מאוויר קצת יותר חופשי מהמחשבות עליו, אני נחנקת. והכי נוראי, זה שאני יודעת שהמחשבות מזיקות ושזאת אני שעושה את זה לעצמי אבל אני לא מסוגלת לוותר עליו. היום גיליתי שיש עוד חודש בול ליומולדת שלו, והבנתי שגם אם אהיה מוזמנת (כנראה שכן) אני לא אבוא. אני לא אבוא כי אני לא יכולה תחת המעמד הזה, של... של כלום. שאולי בינינו לבין עצמנו אנחנו עדיין מתכרבלים בימי שישי בפוך אבל אני לא "יוצאת" איתו יותר. ואני לא מבינה את זה. אני לא מעכלת. שוב חזרתי למסלול האהבה החד צדדית? אני לא רוצה לחזור לhell hole הזה. רוצה לנשום אותו וכל הזמן, לא רק לכמה שעות. או לפחות שיהיה רלוונטי לשלוח SMS שקשה לי שהוא לא כאן. אף אחד לא מבין, אף אחד לא עוזר. אני לבד לגמרי ורק ככה אני מרגישה בטוחה לגמרי לבכות. אז הנה זה שוב מתחיל