קיטורים.

[Mardy Bum]

היה לי את היום הכי מזעזע בעולם בערך

ואני כונפה וחסרת מכנסיים אבל תראוווווווו, הנה תמונה מהוידאו ארט שעבדתי עליו שנים, איימ סואו פראוד! >

 

[RainbowL]

היי זה מוכר לי ../images/Emo3.gif

 

[The Bitter End]

יום מכוער אש]:

ואין לי מה ללבוש בכלל ואני צריכה שופינג]: ואני מרגישה זוועה]: וגם יש לי תחושה סופר גרועה לגבי העבודה בהיסטוריה שדווקא השקעתי בה. Oh, my soul.

 

[The Bitter End]

אה ו

מתמטיקה זה הדבר הכי גרוע שיש בעולם ואני מרגישה לא נעים.

 

[THE ronch]

אין לי כוח אפילו לחפור על זה.

איבדתי את הפלאפון, אסף שוב קצת נעלם לי פה ושם, הקיום שלה עושה לי רע, המצב עם אמא ממש נוראי, אין לי מספיק כסף לכלום, ואני בקרייב מטורף למשהו שלא יהיה לי עד שישי לפחות, וזהו

 

[אפרשקסית]

בע

"אולי יום אחד ימצאו אותי מתה ואז כבר יפסיקו לשאול." למה אמא כלכך מעצבנת למה. כלכך קטנוני מצידי. אבל. אני רעבה. אכלתי היום רק מרק :[ סעמק.

 

[אפרשקסית]

אוף

כאילו. היא מתעקשת לעצבן "את מתכוונת ללכת לישון בלי לאכול כלום" אבל פאקינג אין מה לאכווווווווווווווול וממש נמאס לי מה"מה אני אעשה איתך, את לא אוכלת כל היום" אה. תאשפזי אותי. אולי באמת יהיה לי טוב יותר מחוץ לבית. כוסעמק. אעלק תחתכי לעצמך ירקות וקחי בולגרית לא רוצה. אין לי כוח. נאי רוצה לאכול. למה בעיר המזדיינת הזו אין מקום לצאת לאכול בו. כוסעמק. הלוואי שאלך לישון ולא אתעורר. יש דברים שממש יכולים להוציא אותי מדעתי.

 

[Fragile rose]

בלאט

תראו מה השעה. וכן אני ערה ולא, לא ישנתי בכלל לא מצליחה לישון כואב לי הגב ברמות מטורפות. אתמול עשיתי אפצ'י ונתפס לי הגב

אבא שלי הדביל הזה הכין צוואה ועכשיו אני מתחילה להבין כמה ה"קשר" הזה בעייתי. מה הוא מתגייס לי באמצע החיים מה

 

[אפרשקסית]

../images/Emo6.gif../images/Emo23.gif

בטח עכשיו תשני כל היום ותסנני אותי אובר אנד אובר אגאין :[ צוואה? הוא מודע לזה שזה ניתוח של איזה עשרים דקות או משו

כזה ליצן. מה משאיר לך?

אני מקווה שאת הבית והאוטו [נסתדר עם זה שאין לך רשיון..] אנה. די. הוא לא יתגייס.!

 

[adiss90]

מותר לקטר

הפכתי להיות גרועה. -כואבת לי הבטן עד כדי בחילה -אני בכלל לא משקיעה בלימודים. אפילו היה בוחן שלא ידעתי עליו ונכשלתי בו. והוא היה בדיחה! -אני מפתחת תקוות שווא ואומרת שיהיה טוב על כ-ל דבר. -קר לי בטירוף. כפות הידיים שלי כבר יומיים ברצף על סף הכחלה. -אני לא עושה כלום. אני אדישה ובטטה ועייפה. -החדר שלי אף פעם לא היה כ"כ מבולגן. -נגמר לי השוקולד של מקס ברנר. -יש לי מלאאא מה לעשות ואני לא עושה כלום ובגלל זה אני מתבאסת אחרכך . בווווו. -אני כ"כ שונאת את בצפר. לא את הספציפי שלי....כל בצפר הייתי שונאת. הוא גוזל ממני את כל זמני(או לפחות חצי ממנו, שזה מספיק בשביל להתבאס), הוא אפרורי ומבאס (כי אם אני לא אלמד מצאת החמה עד צאת הנשמה אני לא אהיה תלמידה טובה, הבנתם?)

 

[עדיב4]

אני שונאת אותךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך../images/Emo10.gif

ביצ', מטומטמת, מפגרת תפסיקי כבר

מפגרת גורמת לי לבכות עכשיו ויהי.

 

[עדיב4]

אה ואני שמנה

ומחר יש לי פגישה שניה עם דיאטנית וכנראה שעליתי איזה שני קילו כי בכלל לא שמרתי על כלום ולא רשמתי כלום והיא תהרוג אותי או משהו ויש לי טונות שיעורים ואני לחוצה מהריקודים

 

[The Bitter End]

אוף]:

עד שהייתי שמחה ואוף, למה? זה היה כ"כ אידיאלי ונמאס לי מזה, כמה אפשר?

 

[כרית סוריאליסטית]

דיברתי היום בפלאפון עם עם השותפה ההיפית.

לשעבר. זו שממוצבת עכשיו ב...אנאערף, איזו עיר ספר בארה"ב, ומוכרת פרטי קוסמטיקה חסרי חשיבות בקניונים. זו שתחזור, כך הבנתי, עוד שבועיים וחצי. יחד עם השותפה-לשעבר השנייה, הגרמניה, שנוסעת עכשיו לגרמניה ואז לפגוש אותה באמסטרדם. ו...אעע...זה באמת לא עוד הרבה זמן. ובאמא'שלי שאני הכי מפרגנת להן בעולם. אבל... טוב. כבר די שכחתי כמה אני מתגעגעת. אין ספק שההיפית הזו...האדיוטית...שלגמרי חיה בעולם אופטימי ובהיר ומקביל לשלנו שאין לו שום נגיעה להלך הרוח הכללי בעולם- היא החברה הכי טובה שלי. או הייתה, לפחות. ולעזאזל, פתאום קלטתי שאני מתגעגעת אליה כ"כ. ורק רוצה שתחזור כבר, המעפנה, ותביא איתה את פיג'מת הסנטה והאולסטאר השקופות [!] ומארז כל עונות "בנות גילמור" שקנתה לי שם. בינתיים. ואפילו גם בלעדיהם, בעצם. רק שתבוא לכאן כבר, יימח שמה וזכרה. ותשב איתי בבביתקפה-באר החביב עליה, ואני אשתה חצי טובורג והיא סיידר חם או מרטיני-ביאנקו, ותפלרטט עם הברמנים שמתים עליה, בזמן שאני אבהה בתקרה ואתהה מה עושים עכשיו. ואז נשב ביחד בגן מאיר, על הדשא הרטוב עם הקקי של הכלבים, ועם קבוקים ושוקו בשקית. או בגינה הקטנה ורוויית ההומלסים שמתחת לבית, שוב עם בירה וקבוקים ושוב עם יריעת בד ענקית וצבעי גואש, שנשפריץ מהם ונצחק ונדמיין שאנחנו ג'ייסון פולוק. ואז היא תגרור אותי לחנות ספרים או בגדים יד שניה ותשכנע אותי שאני לא בלתי-ראויה לזה. ושגם לי מגיע. ושאני מגניבה שם יותר מכולם. ואז נלך לסושייה הקרובה ונטחן את כל קומבינציות השרימפס האפשריות. או נקנח בבית הקפה האהוב עם האקס הפאנקיסט שלה, באיזה פאי נוטלה מטורף שגורם לי להרגיש כ"כ רע וכ"כ טוב. ואני אעזור לה בשיעורי הבית. והיא לי. ונשב שתינו עם לפ-טופ וקפה/שוקו עם קצפת בכוס פלסטיק ונדמיין לרגע שאנחנו בניו יורק. ונעריץ ביחד את המינגוויי. ובוקובסקי. ואני אצליח לשכנע אותה לבוא איתי לכל מיני פתיחות של תערוכות שכ"כ רציתי לראות, וברגע שאשתפן בכניסה היא תגרור אותי פנימה ותגרום לזה להרגיש כ"כ מתאים. כ"כ נכון. הטיפוס היחיד בעולם שאני גם מעריצה וגם מסוגלת להרגיש שאני שווה לו. שאוהבת אותי באותה מידה שאני אוהבת אותה. שאכפת לה ממני. אכפת לה ממני כ"כ. ולי אכפת ממנה באותה מידה. ולא אכפת לי שהיא רוצה לעזוב שוב אחרי שתגיע, ולא להישאר איתי ושנהיה שתינו סטודנטיות תלאביביות מגניבות- אחת לכתיבה ואחת לארטדיירקטינג, ונשב בבתי קפה ובים עם לפטופ ונרגיש כאילו אנחנו מחזיקות את העולם ביד אחת. היא רוצה לעזוב? שתעזוב, לעזאזל. אבל לפחות שתבוא קצת. לרגע. כי אוף. אני כ"כ מתגעגעת. ואוף. נדמה לי שחוץ ממנה אין לי אף אחד...

 

[In Dreams]

../images/Emo201.gif../images/Emo29.gif

 

[כרית סוריאליסטית]

../images/Emo32.gifהודעה ישנה על היומולדת של ההיפית...

[נו, נכנסתי למצברוח סנטימנטלי. מתחשק לי להזכיר נשכחות.

] פרק ראשון [ובו יסופר על: שעונים מעוררים, חשיש אפגני וגמישותה של השעה 12 בבוקר] אחרי שכיביתי את כל שלושת השעונים המעוררים אחד אחרי השני במחשבה ש: "זה בסדר, אני במילא עוד שנייה קמה, כן כן", חברה שלי העירה אותי באלימות בצווחות: "אנהההה!! כבר רבע לשבעעעע! אנחנו מאחרותתתת! איך לא שמענו את השעון?!?!" באמת, איך לא שמענו את...אעע, שלושת השעונים?! ומי המטומטם שכיבה אותם? :| אז התלבשנו והתארגנו מהר מהר מהר, ורצנו החוצה, גוררות אחרינו 2 תיקי קמפינג ענקיים, תיק גב למתנות ותיק גב לחפצים שימושיים [נו, אתן יודעות- ספרים, פלאפונים, ארנקים, חשיש אפגני. דברים שתמיד צריך בהישג יד], בדרך לבית של ילדת היומולדת. ההיפית, אני אקרא לה, כי אני חושבת שקראתי לה כאן ככה פעם. ולשנייה הגרמנייה [ג'יז, אני מרגישה בבלוג]. כשהגענו אליה, מה שהיה אמור להיות הפתעה כייפית וחיננית של "קומי, סאנשיין!" וחלוקת שוקו בשקית, הפך ל: "מהר, מהר, יא פדלאה! האוטובוס נוסע!!". והיא, שחזרה ממסיבה סוערת ב-4 לפנות בוקר ולא לגמרי הבינה מה אנחנו עושות אצלה בבית 3 שעות אחרי וצורחות על אוטובוס ותיקים ושתקח את התחתונים שלה כבר, רק מלמלה בלי הפסקה: "אבל אמרתן שתבואו ב-12...יום כיף רגוע בהרצליה...אמרתן 12..." ככה זה עם קמפינג בהפתעה. אפשר לסמוך על הכל שילך בדיוק לפי התכנית. למזלנו, אומנם הגענו 3 דקות אחרי השעה שבה אמור היה האוטובוס להגיע, אבל גם הוא איחר קצת והגיע אחרינו. לכו תדעו, אולי גם הוא בנה על יום כיף בהרצליה... פרק שני [ובו יופיעו: רמז מטרים להמשך הסיפור (אקדח שהופיע במערכה הראשונה, וגו'), סבאים מעופפים וחזירי בר] אחרי שההיפית הצליחה להתגבר על השוק סוף סוף, אי שם לקראת קריית שמונה ואחרי אי אלו שקיות שוקו בהן האבסנו אותה כפיצוי על עוגמת הנפש, הגענו כעבור כ-3 שעות לצומת גומא, בה חיכה לנו בית שימוש מסודר, ולא פחות חשוב מזה [אם כי לא הרבה יותר]- הדוד של הגרמניה, שתפקידו להסיע אותנו לבניאס. הנסיעה עברה בשלום יחסי, ומהר משציפינו מצאנו עצמנו מקימות אוהל על גדות הבניאס, בדיוק ליד שלט ענק של: "חל איסור להקים אוהלים ולהבעיר אש בכל שטח השמורה!! איסורררר!!!11" [וזכרו- שלט שמופיע בפרק השני בוודאי יתקוף בפרק ה...אלוהים יודע איזה. פחות מעשירי, אני מקווה בשבילכן] ותוהות מה לעשות בהמשך היום. כי בחייאת, כמה זמן כבר אפשר להתפעל מהנוף?... "וואו, כמה ירוק!" , "וואו, מים מנצנצים!", "ווהו, הסבאים [נו, איך קוראים לצמח הלבנבן המעופף?] הקטנים נראים כמו שלג! איץ כריסטמס!", "קיביניאמו, איפה השירותים?! :|". אז קראנו קצת, ונחנו קצת, והסתובבנו קצת, ואכלנו הרבה יותר מדי, ובאופן כללי נענו בין שלווה חסרת דאגות לשעמום מוחץ. וכך, לא כולל הג'וינט של הגרמניה שהוביל אותה להתקף פראנויות מחזירי בר והדכאונות הבלתי צפויים של נערת היומולדת, חלף לו ברוגע היום הראשון. פרק שלישי [ובו יסופר על: סדינים קרועים, מתנות יומולדת וערבים עם חרמשים] אחרי לילה סוער בו גיליתי איך זה להרגיש שאתה נוחר [די מוזר, למען האמת] וחלמתי חלום הזוי וארוך במיוחד על זה שההיפית נחצית לשניים ומסתובבת בעולם כשרגליה נפרדות מהבטן, ושפסיכולוגים רוחניים טוענים שזה קשור לסדינים קרועים, ושמתחיל איתי ג'ינג'י בן 30 שחושב שהוא סטנדאפיסט ומצטט בדיחות מערוץ ביפ, ושילד מהיסודי שלי הורג נער ערבי ומחליף אותו בקרב משפחתו- התעוררנו לבסוף ליום שהיה אמור להיות סימפטי ורגוע ומשעמם עד מוות כקודמו. אבל רגע...היה אמור להיות איזה משהו מיוחד היום, לא?... "מתנות, מתנות!!" בעטה בנו ההיפית אחרי שנזכרנו לבסוף וקפצנו עליה בחיבוקי מזל טוב נרגשים, וטקס ה"חבילה עוברת+שאלות סנטימנטליות+מתנות חסרות כל קשר למציאות" החל בתרועות חזירי בר. התשובות על השאלות שהודבקו על עיתוני החבילה המקומטים, ונעו בין "מה עשינו בפעם הראשונה בה נפגשנו?" ל"מה שם אשתו (הזמנית! זמנית, איים טלינג יו!) של שלומי סנדק ממקימי עלה ירוק?", זיכו אותה בפרסים עטופים היטב, החל מ'סוכריה', 'שתי סוכריות' ו'מטבע שוקולד' וכלה בשמלה מגניבה, סנדלים תנ"כיות, מצית של גראס ובובה של ג'וק- כי בכל זאת אי אפשר לשאול שאלה על הפירסט קיס של אנה בלי לצאת מזה עם עונש הולם. :| אחרי שתם הטקס ונתקענו שוב בלי בידור, הלכה הגרמניה לעשן ג'וינט נוסף והותירה אותי ואת ההיפית צופות בצחקוקים שלה בחוסר מעש מלבב [ההיפית עדיין בתהליכי חקירה ולכן אסור לה להתקרב לחומרים לא חוקיים, מה שממלא אותה בעצב אינסופי ומשאיר אותי לנסות להסיח את דעתה מהחשיש בצעקות: "יו, תראי! ציפוררר!" נרגשות]. "נלך לטיול!" הצעתי לבסוף, אחרי ניסיון כושל למקלחת קפואה ומאיימת במימי הנחל הגועשים, ויצאנו לנו לדרך לאורך הבניאס, בהתלהבות של זוג צופיפניקיות חסרות דאגות בכיתה ד'. אז חיפשנו קיצורי דרך, טיפסנו על הררי חול וקוצים, קיפלנו מכנסינו בסטייל נפתלי הרפתן מהקיבוץ, זללנו אשכוליות אדומות מרוססות בדי.די.טי הישר מן העץ וברחנו מחבורת ערבים עם חרמשים. כשעה אחרי שיצאנו לדרך, כשידינו דביקות מריר אשכוליות ופיותינו מזמרים לקט שוטי הנבואה, התקבלה שיחה בהולה מהגרמניה שהותרנו מאחור: "תחזרו מהררר!" היא בכתה "נתקעתי באוהלללל!!" נטשנו את הכל ורצנו חזרה רק כדי להגיע ולראות אותה מתפננת לה בשמש ומכרסמת את מה שנשאר מכדורי השוקולד שהכנו במיוחד לאירוע. "אה, כן" היא חייכה אלינו בפה מלא סוכריות צבעוניות "הריצ'רץ הסכים בסוף" פרק רביעי [ובו יורה סוף סוף האקדח, ומתגלה למה משתלם לא להוציא תעודת זהות] את שאר היום בילינו באיסוף קדחתני של עצים למדורה, כדי שלא יקרה מצב שניתקע בלי אש ב-9 וחצי בלילה כמו אתמול, ונאלץ ללכת לישון מוקדם מפחד שלחזירי הבר הרצחניים יתחשק לנשנש משהו לעת ערב. את כל שמורת הבניאס סרקנו בחיפושינו, ולבסוף מצאנו עצמנו עומדות מול הר קטן ומהונדס היטב של מאות במבוקים שבורים וגזעי עץ מאסיביים. "הוריי!" החלנו לקפצץ "עכשיו נראה לחזירים מה זה!" כה התלהבנו מהמאורע עד שכבר הפכנו את כל העניין לקבלת שבת בגן טובה, ופצחנו בשירי: "וקצבבבב, וקצבבבב" ו"דג אחד, שתי עיניים [שלושה זנבות...אעע, רגע!]!", כאילו לא פרשתי מהצופים מעולם רק כדי להתחמק מזה. מהר מאוד לקחנו את ההתרגשות העצומה צעד קדימה, והתחלנו לשיר ולרקוד בקולי קולות את מוש בן ארי ושוטי הנבואה ובוב מארלי, כאילו לא היה זה כלל מקום ציבורי ומפוקח. בדיוק כשהגרמניה, שהתרוצצה לה באיזור כאיילה מחוסרת דאגות כשסימני פיס באצבעותיה וחיוך מסטול על פניה, החלה לשיר את "רדמפשן סונג"- עצר לידינו ריינג'ר קטן ומתוכו יצא בחור צעיר בבגדים ירוקים מדי. "וונ'ט יו הלפ טו סינג ד'יז סונגז אוף פרידום?" הספקנו עוד לזעוק לעולם, רגע לפני שהוא הודיע לנו שהירוק הוא לא הצהרה אופנתית אלא אות לכך שהוא פקח של השמורה, ושאם לא אכפת לנו אנחנו צריכות לעוף משם מיד וגם לשלם קנס של 660 ש"ח, אם זה בסדר. הרבה פרצופים חמודים ומתחנחנים ביטלו את הקנס והוציאו את נושאות תעודות הזהות שבינינו [הגרמניה וההיפית] עם אזהרה בלבד ואת אלו שהתעצלו להוציא אחת [רק אני, בעצם] עם צעקת: "אעע, ושהאנה הזאת תזרוק את העצים למים!". וכך יצא שכל הגזעים שאספנו במהלך היום בעמל כה רב מצאו עצמם משייטים להם לעבר האופק במים המנצנצים, כשעשרות סבאים קטנים חגים מעליהם בשלווה. "אחח" נאנחנו בתוגה כשצפינו בהם נעלמים "ממש כמו כריסטמס"...

 

[כרית סוריאליסטית]

זה ארוך. אבל תגיבו. ../images/Emo7.gif

פרק חמישי [ובו יתברר שיודעים מה עשינו בקיץ האחרון...] ב-8 בערב, בחשיכה די מוחלטת, מצאנו עצמנו צועדות לאורך הכביש הראשי, כשעל גבינו תיקי הקמפינג המפוצצים, האוהל ושקי השינה, ובראשינו תהייה גדולה וקיומית: לעזאזל, לאן הולכים מכאן?! אחרי שחורשת טל ירדה מעל הפרק מסיבות כלכליות ותפיסת טרמפים עד קריית שמונה נדחתה על סעיף: "מי תופס טרמפים ליד כפרים ערביים באמצע הלילה, יא מטורפת?!", הוחלט שנחנה ללילה בחלק אחר של הבניאס שקרוב לאיזור, ובו דווח לנו שהפיקוח הרבה יותר ליברלי. כשהגענו בירכו התנים את בואנו ביללות: "מממ, בואו חבר'ה, יש אוכל", וגם החשיכה המאיימת לא שיפרה את מצב רוחנו המדוכדך גם ככה. באימה רבה החלנו פורקות את מיטלטלנו ואוספות עלים [כי יותר מזה היה בלתי אפשרי למצוא] למדורה מאולתרת, ומקוות שרק נצליח לעבור את הלילה הזה בשלום ובלי נשיכות מיותרות. "נו טוב" נאנחה ההיפית בהשלמה "כנראה שזה מין מבחן שהייתי אמורה לעבור לקראת גיל 17". כולנו הנהנו בגאווה רבה. האידיליה הופרה ע"י טנדר לבן שדהר בסערה לאיזור, ולבסוף נעצר בחריקת בלמים במרחק של כמה מטרים מאיתנו. "מי זה?!" קראנו לעברו בחשש "מי שם?..." התנים המשיכו לקרוא לחבריהם, אך לא הייתה זו בדיוק התשובה שציפינו לה. חיכינו בדריכות שדלת הטנדר תיפתח והתעלומה תיפתר- אך זו סירבה לשתף פעולה. במקום זאת, החלו האורות בטנדר להיפתח ולהיסגר חליפות, ומלמולים מקוטעים בלחש נשמעו מתוכו. "אני רואה את החיוך שלו במראה..." עדכנה הגרמניה בחשש. "ואני שומעת לחשושים- אלה בן ובת..." המשיכה אותה ההיפית. "ואני חושבת שבאמת נורא נוח ונעים פה!" צעקתי אני, מכורבלת רועדת מתחת לשלושה שקי שינה בתוך האוהל הסגור. הן גררו אותי משם והמשכנו בהכנת המדורה, כשמדי פעם אנו שולחות מבטים מודאגים לעבר הטנדר, שכאילו כדי לעצבן המשיכו האורות בו להיפתח ולהיסגר, והדלתות להיטרק בחוזקה. "אולי זה אחד החוקרים הפרטיים של אמא של ההיפית?" הציעה הגרמניה. "ואולי זוג רוצחים סדרתיים סימפטי שבדיוק נורא מתחשק לו ספגטי?" ערבבתי את האוכל על הגזייה והוספתי קצת יותר מדי מלח. אבל ההצעה שלי לא התקבלה באהדה רבה, כי מתברר שזה לא בדיוק המשפט הנכון להגיד בחברת מסוממת נוטה לפראנויות ופקעת עצבים על סף התפוצצות. ובכלל, הן לא משתגעות על יותר מדי מלח. לאחר שסיימנו לאכול והגרמניה עישנה ג'וינט נוסף מהמאגר הבלתי נדלה שהשיגה, התחלנו להתרגל סוף סוף לחברת הרוצחים שבינינו. כבר שקלתי להזמין אותם לאיזה תפוח אדמה עם תירס מקופסת שימורים, בדיוק כשהגיחה דבורה מקוללת מתוך האפילה ועקצה את זרועה של הגרמניה. "אההההה!!!11" היא צווחה בהסטריה והעיפה את הג'וינט לתוך המדורה "דבורההה! עקיצהההה! אההההה!" היה זה כנראה הקש ששבר את גב הגמל, וההיפית הזדקפה בדרמטיות והכריזה: "זהו, אנחנו עפים מפה!" "אבל לאן לעזאזל?!" התעקשתי להכניס שוב את הריאליות המעצבנת שלי. "לא אכפת לי! נקח טרמפים לקריית שמונה!" כנראה שזה בדיוק המקום לספר כי ההיפית חיה בעולם מקביל, כזה שנראה פחות או יותר כמו שלנו, רק שבו כל האנשים הם דובוני אכפת לי אוהבי אדם, שאין דבר שהם ששים לעשות יותר מלקחת נערות בנות 17 טרמפים לקריית שמונה באמצע הלילה מהבניאס, ואז גם לתת להן חיבוקי וסיפור לפני השינה. "עם מי?" המשכתי להקשות "הערבים עם החרמשים?!" שתיקה השתררה, ורק קולה של הגרמניה הנאנקת על כך שמתנוונים לה השרירים ברגעים אלו ממש המשיך להדהד ברקע. "ובכלל" רציתי לחזק את הנקודה "מה כל כך רע לך פה?..." "יש פה תנים! ורוצחים בטנדר! ו...ו...ודבורים!" ומשנוכחה לדעת שזה לא עושה עליי יותר מדי רושם, היא הנחיתה את המכה "ומה אם זו בכלל לא דבורה? לכי תדעי איזה חיות יש פה!" "אהההההה!!!11" צווחה הגרמניה שנית "זו לא דבורה! לאאא! זה משהו אחר! עקץ אותי משהו אחר!", והיא החלה לנופף אל על בידה ולצעוק על כך שהיא "לא יכולה להזיז אותה! לא יכולה להזיז!!" "תראי מה עשית!" בכיתי בתוכחה "מה נעשה איתה עכשיו?" אבל היא המשיכה להתעקש על סוגיית חיות הטרף המעקצצות, ולי לא נותר אלא להודות שכן, כנראה שעקץ אותה חזיר בר. כשהתניע לבסוף הטנדר והחל נוסע משם, ניסתה ההיפית באקט אחרון ונואש של חוסר שפיות לבקש ממנו שיקח אותנו לקריית שמונה. "לההה! לההה!" צעק מתוכו הזוג הערבי הסמוק "נוסעים למוץ מוץ! מוץ מוץ!" ובנימה זו בא אל סופו סרט האימה דל התקציב שלנו. פרק שישי [ובו יתגלה מדוע מתי כספי לעולם לא מחייך] אחרי לילה מטריד במיוחד, בו הגרמניה התלוננה על חוסר תחושה בכל שרירי הגוף, ההיפית רבה עם אמה ריבים ארוכים ורוויי דמעות וטונים גבוהים מדי, ואני צעקתי להן שישתקו כבר כי אני רוצה לישון- התעוררנו ב-7 בבוקר והחלנו מתלבשות ואורזות את חפצינו בחוסר חשק ניכר. "נו באמת, מה הסיכוי שיעצרו לנו טרמפ עכשיו?" קיטרתי כהרגלי בעודי גוררת את האוהל המקופל למחצה ושקיות אשפה רבות מספור "ומה הסיכוי שיהיה בו מקום לכל התיקים?", וכמובן שכמו שנטחן כבר בעשרות סרטים בעבר- מיד עצר לידינו טנדר ענק עם פתח גדול ופתוח למטען מאחור, ובעליו קרא לנו לקפוץ פנימה. היה זה טנדר מהסוג שמתאים למשפחות ווייט-טראש אמריקאיות, וכמו כדי להוכיח את טענתי ישב בו בחור צעיר עטור קוקו מרוח בג'ל ופאות לחיים ארוכות, לבוש מכנסיים שחורים ומגפי עור, שמעיל עור שחור סמלי מונח ברישול על המושב לידו, ואקדח מבהיק על ברכיו. "בואו, אני אקח אתכן לתחנה!" הוא קרא לעברנו בקול צרוד מדי עד כמעט בלתי ניתן לשמיעה, ואז המשיך להניע ראשו בקשיחות ולתופף באצבעותיו על ההגה לצלילי המוזיקה הבוקעת מרדיו מכוניתו. כה מאיים הוא נראה, "פריק מהדור הישן" כמו שהגדירה זאת ההיפית ["בגלל השביל באמצע" היא הסבירה מאוחר יותר "רק לפריקים מהדור הישן יש שביל כזה באמצע"], רק חסר לו איזה הארלי דייווידסון אימתני להשלמת האפקט. נכנסנו למכונית בדריכות, מוכנות לרוק הכבד שבוודאי מתנגן בה ולכך שיחליט לפתע לכוון עלינו את האקדח לשם שעשוע, והתיישבנו בשקט. "איך זה שכוכב אחד לבד מעז?" בקע קולו הקשוח ונוטף הדם של מתי כספי מהרדיו "איך הוא מעז, למען השם?!" והפריק שלנו הנהן בהזדהות עמוקה והמשיך לתופף על אקדחו בקצב. "אני לא הייתי מעז, ואני בעצם לא לבד..." הנסיעה עברה בנעימים, ובמהלכה הוא סיפר לנו על צעדותיו הסוערות בבניאס, על כך שהוא מתנצל על הצרידות סטייל דון קורליאונה [כשהוא התחיל להגג בפאתוס: "דון קרלוס, קן יו ברינג מי ד'ה פסטה?" זה כבר נעשה די מאיים], ועל כמה מוזר שהגרמניה נרדמת ומזילה לו ריר באוטו. "אחותי הקטנה היא כמעט בת שנה" זימר מתי כשנפרדנו ממנו לשלום בתחנה, ושערותיו מרוחות הג'ל המתבדרות ברוח נעלמו להן באופק "שותה ואוכלת ולא ישנה..." פרק שביעי [ובו תסתיים סוף סוף הסאגה המייגעת] מכאן הכל כבר התנהל על מי מנוחות- האוטובוס הגיע בזמן, בית השימוש הוכיח את עצמו שנית כמוסד שלעולם לא מאכזב, השוקו בשקית שירת אותנו נאמנה, והשינה באוטובוס הייתה מהנה וממצה הרבה יותר מבאוהל המעופש. וכך, אחרי היכרות קרובה עם מקקי ארצנו ואשכוליות אדומות, היתקלויות עם החוק ועם זוגות ערבים מתחרמנים עם חרמשים ופריקים מהדור הישן עם קראש על מתי כספי- הגיעה הפתעת יום ההולדת שלנו לסיומה. אז נכון, אומנם זו לא הייתה החוויה הרגועה והאידיאלית שציפינו לה, אבל היי! תודו שזה וואחד מבחן מעבר לגיל 17!

 

[Small talk]

קראתי

לא יודעת מה להגיב, כי אהבתי אבל לא עולה לי משהו יותר מתוחכם לכתוב :] .

 

[כרית סוריאליסטית]

"אני אוהבת אותך וכל שותפתייך צריכות להתענות ק

שות אחת-אחת, על הנטישה, יימח שמן וזכרן"?... אבל היי, תודה שקראת! [למרות שזו הודעה בת שנתיים-שלוש לפחות...]

 

[drops of summer]

חח אני זוכרת שקראתי את זה

עוד אז כשפירסמת. עדיין אוהבת! והייי בתל אביב יותר מסוכן לתפוס טרמפים מאשר פה!