יום של לילה מפרך.
אלוהים ישמור, בחיים לא ישנתי רע כ"כ. זה מפחיד ומטריד ברמות שקשה לתאר. החלומות ממש התחרו, באלימות, מי יהיה מפורט, מאיים ומציאותי יותר: אמא ואבאחורג מגיעים הביתה ומוצאים בירה ומגרשים אותי מהדירה. אני רואה סרט על חצי-ילדה חצי-מפלצת שמתאהבת בזאק אפרון [?!] ולבסוף זוכה לאהבה חזרה, לא לפני שהיא רוצחת את כל ההורים המאמצים שלה, מתעמתת עם קשיש מאיים דמוי-דמבלדור וכל אחיותיה החורגות היפות מוצאות את מותן המסתורי. חברה מירושלים באה לבקר אותי ואנו צופות יחד בסרט שוב. אמא ואבאחורג מגיעים שוב לדירה, וצועקים עליי שזה לא היה חלום ואני אכן מגורשת. אני נוסעת למשרדים של "מסכים" ודורשת את הכסף שלי סוף סוף, ואז חוטפת התקף חרדה מזעזע [אנחנו דנים בזה יותר מדי בלימודים, זה מטריד], ובסוף הולכת לאיבוד בדרך לאוטובוס יחד עם איזו פרחה רנדומלית ושוקלת נפשי למות. השותף חוזר הביתה ואומר לי להתראות. אבל עדיין אין לי מושג אם זו הייתה מציאות או חלום. אמא ואבאחורג באים ללימודים שלי כדי לסדר משהו בתשלומים, ודי עושים לי בושות. המורה הברנז'איסט שואל אותנו שאלות על הסיפור שלא קראתי, ומתייחס אליי כאל "הילדה הקטנה" ואל אלכס כאל "הילדה היפה". מפה לשם הוא מגיע לאיזה תלמיד שכנראה המצאתי לצורך החלום, שטוען כי לא קרא את הסיפור כי הוא איש זאב. "נו באמת!". איש זאב. "לפחות תמציא תירוץ נורמלי יותר!". איש זאב. "אתה רוצה שאני אאמין שבאמת..." "ולראייה, אפצח בשידורי הרדיו של אנשי הזאב!" ואז הוא הופך מייקל ג'קסון עם שיער סטייל מג'נטה מ"רוקי", ופוצח בסדרת יללות מאיימת שמסתיימת בסקירה מפורטת, בקול של....נו, איש זאב, של כל המקומות בהם קל ויעיל ולמצוא טרף אדם בשעות האלה. ואז מתחיל לשיר. ולרקוד. שירים של אנשי זאב. וכשהמורה כמעט מתעלף, הוא נחרד לגלות גם שכולנו נעלמנו, ונשארו רק הבגדים שלנו מעופפים באוויר. "כן, נפטרתי מכולם!" הוא מכריז "רק את אנדריאה שחררתי הביתה, כי היא חמודה..." אני רוצה לקוות שאני אנדראה. מכל מקום, מתברר שהכל רק תחבולה של אנשי הזאב כדי לטרוף את המורה, כי הוא ברנז'איסט מדי ומרוצה מדי מעצמו, ומדבר כמו אוטיסט [תכל'ס. לא הייתי מתנגדת לזה שיטרפו אותו]. ואז הוא צועק ואז קמתי. בוקר טוב?