...
לא חשבתי שזה עד כדי כך יכאב לי שאני פשוט אשקע בהדחקות ככה, אני מדחיקה כמעט כל מה שקורה לי, פשוט הולכת כמו סהרורית ומפזרת חיוכים כמו מטומטמת. וברגעים הכואבים לא רק אני בוכה, כל הגוף בוכה לי. אני כל כך חלשה שאני לא מסוגלת לזוז, לא לאכול, הראש קופץ בבומים חזקים, ואפילו החושים נעלמים והולכים לטייל לכמה דקות. ולפעמים נגמרות לי הדמעות ואני רוצה רק לצרוח ולצרוח הכי הכי חזק שאפשר אבל אי אפשר פה. מיותר להגיד מה הכי בא לי בעולם עכשיו, כל מה שאני רוצה וכל מה שאני זקוקה לו נעלם וזה בסדר, זה רגיל. אני סופרת דקות לרגעים קטנים, מחפשת את החיוך האמיתי בנרות. הוא רוצה שאפסיק לבכות ואחייך ואצחק אבל הוא לא יודע עד כמה זה קשה, והוא בחיים לא ידע