קיטורים
- פותח הנושא moruush
- פורסם בתאריך
OriginalMe
New member
אניהכי עצבנית בעולם עכשיו!%)*^!%)&~~@#~!
קודם כל היה לי חרא של יום בעבודה מי שאיתי במשמרת לא ממש מתה עליי, וסבבה היא לא חייבת אבל היא ממעיטה בערכי ואין לי זין לאנשים כאלה!111!!! אחר כך תכננתי ללכת להוריד שיערות, אבל לאאאאאא האופניים החליטו שהן חייבות לההרס לי!1!1 קודם כל המנעול נתקע לי באופניים, 5 דקות בוזבזו על לנסות להוצאי אותו עד שסופסוף הצלחתי גיליתי שהאופניים לא נוסעות!!!!!! הן על ברקס תמידי!1! הייתי חייבת לחזור איתן הבייתה אז אני כמו ילדה מפגרת הולכת עם אופנים ששתי שניות נוסעות ומיד נתקעות הייתי הכי עצבנית בעוללללללם כשאני עצבנית אני בוכה אז התחלתי ליילל ולבכות באמצע העיר וכל הדרך הבייתה רק הלכתי ונתקעתי באופניים המזדיינות האלה ובכיתי וצחקתי מרוב תסכול על כמה מפגרת ומגוחכת אני נראית כוס אמק אתן פשוט לא מסוגלות להבין כמה עצבנית הייתי רציתי כל שתי דקות לזרוק את האופניים וללכת משם וכשחזרתי הבייתה ממש ממש רציתי לזרוק אותן ולהרוווססס אותןןןןןן!)*(^()!*&%^&;&!!1 כל הדרך הבייתה תכננתי איך אני אבכה ואצרח כשאגיע אז הכי מעצבןןןן, זה זה שבדיוק כשאני נועלת את הדלת של החדר-הדמעות נגמרות לי. גאאאד אני כל כך עצבנית עכשיוווו!89T!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!111111111111111111 כל הדרך הבייתה תכננתי על לכתוב את זה כאן, אז לפחות אל תהיו פסיביות כמו שאתן תמיד, ותתייחסו אני ממש צריכה תמיכה עכשיו כוסעאמק איזה עצבים
קודם כל היה לי חרא של יום בעבודה מי שאיתי במשמרת לא ממש מתה עליי, וסבבה היא לא חייבת אבל היא ממעיטה בערכי ואין לי זין לאנשים כאלה!111!!! אחר כך תכננתי ללכת להוריד שיערות, אבל לאאאאאא האופניים החליטו שהן חייבות לההרס לי!1!1 קודם כל המנעול נתקע לי באופניים, 5 דקות בוזבזו על לנסות להוצאי אותו עד שסופסוף הצלחתי גיליתי שהאופניים לא נוסעות!!!!!! הן על ברקס תמידי!1! הייתי חייבת לחזור איתן הבייתה אז אני כמו ילדה מפגרת הולכת עם אופנים ששתי שניות נוסעות ומיד נתקעות הייתי הכי עצבנית בעוללללללם כשאני עצבנית אני בוכה אז התחלתי ליילל ולבכות באמצע העיר וכל הדרך הבייתה רק הלכתי ונתקעתי באופניים המזדיינות האלה ובכיתי וצחקתי מרוב תסכול על כמה מפגרת ומגוחכת אני נראית כוס אמק אתן פשוט לא מסוגלות להבין כמה עצבנית הייתי רציתי כל שתי דקות לזרוק את האופניים וללכת משם וכשחזרתי הבייתה ממש ממש רציתי לזרוק אותן ולהרוווססס אותןןןןןן!)*(^()!*&%^&;&!!1 כל הדרך הבייתה תכננתי איך אני אבכה ואצרח כשאגיע אז הכי מעצבןןןן, זה זה שבדיוק כשאני נועלת את הדלת של החדר-הדמעות נגמרות לי. גאאאד אני כל כך עצבנית עכשיוווו!89T!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!111111111111111111 כל הדרך הבייתה תכננתי על לכתוב את זה כאן, אז לפחות אל תהיו פסיביות כמו שאתן תמיד, ותתייחסו אני ממש צריכה תמיכה עכשיו כוסעאמק איזה עצבים
OriginalMe
New member
את מותק
לא טיפשה את גם הבאת לי את 'שוב'! P: זהו, נכנסתי לפורום סימס וזה הרגיע אותי. P:
תודה לך.
לא טיפשה את גם הבאת לי את 'שוב'! P: זהו, נכנסתי לפורום סימס וזה הרגיע אותי. P:
OriginalMe
New member
שוב-יוני בלוך ואפרת גוש
רשמתי שאני צריכה והתנדבת לשלוח
לא הפורום מרגיע, הסימס מרגיע
רשמתי שאני צריכה והתנדבת לשלוח
לא התכוונת להגיד פסיביות, התכוונת להגיד אפאטי
נראה לי
חח בכל מקרה.. כשאני מרגישה ככה.. א. אחרי שאני בוכה אני כבר לא כועסת, רק עצובה וחלשה וצריכה לישון חח ב. מתקלחים!! וזה מעביר הכל.. לי לפחות.. היתה לי רק פעם אחת שהייתי כל כך כל כך היסטרית שאפילו מקלחת לא העבירה לי את זה והמשכתי לבכות מלפני המקלחת עד אחרי..
נראה לי
OriginalMe
New member
אולי גם אפאטיות 
אבל פסיביות... הכוונה שלא מראות נוכחות אתן כאילו לא כאן זתומרת, את כן וואי גם אני מרגישה עכשיו כל כךךך עייפה! אבל כבר נרגעתי
אבל פסיביות... הכוונה שלא מראות נוכחות אתן כאילו לא כאן זתומרת, את כן
וואי גם אני מרגישה עכשיו כל כךךך עייפה! אבל כבר נרגעתי 
EVE Lights
New member
עוד שבוע ויומיים.
©big smile©
New member
זה כלום, תתעודדי.
תקופה מזדיינת :|
חשבתי שחופש בא והכל כיף. ים. יציאות. עבודה . כיף. בלאגנים. אז חשבתי.. אז מה? זה בכלל בכלל לא ככה. אחד החברות הכי טובות ניתקה קשר כמעט מוחלט , והכל בגלל בחור שהיא יוצאת איתו. כאילו , מה? מה עובר על אנשים? פתאום אחרי שאני ועוד חברה הכי טובה מתחננות להיפגש איתה , בכל זאת חופש ולא ראינו אחת את השניה חודש (!) היא הולכת עם חברה אחרת שאנחנו בכלל לא בקשר איתה. וואי עכשיו כשאני קוראת את זה זה נשמע ממש מעוות , ומקנאה , אבל זה בכלל לא ככה. עם החברה ההיא רבנו ובגלל זה מוזר לי שהיא פתאום הולכת איתה... ואיתי ועם החברה הכי טובה השניה שאנחנו כמעט דיברנו כל יום בטלפון היא עושה פרצו]ים ולא מדברת. וזה דפוק. ומה אני צריכה להתחנן אליה? אני לא צריכה את הטובות שלה , כשהיא תצטרך אותי אני לא בטחה שאני יהיה פה בשבילה בכלל. וואי אני שונאת שזה קורה לנו. שאנשים מרחיקים אותנו. זה קרה כבר פעמיים ב8 שני םהאלה שאנחנו מכירות , שאנשים אחרים מרחיקים אותנו בחופש, כי זה חופש. ואתה לא רואה אחד את השני כל יום. אז זו הזדמנות. לנצל . ולהפריד. אוי אני שונאת שעושים לי את זה. וכל כך בא לי לארוז ולנסוע מפה לכמה זמן. אילת. עלק אמרנו נוסעים לאילת יהיה הכי כיף. איזה אילת ואיזה נעליים. מגעיל אותי המקום הזה. פשוט . לא . יכולה . יותר. אוף נראה לי אני צריכה פסיכולוג. סתם רע לי. אתן לא חייבות להגיב. הייתי צריכה להתפרק. אווווווף.
חשבתי שחופש בא והכל כיף. ים. יציאות. עבודה . כיף. בלאגנים. אז חשבתי.. אז מה? זה בכלל בכלל לא ככה. אחד החברות הכי טובות ניתקה קשר כמעט מוחלט , והכל בגלל בחור שהיא יוצאת איתו. כאילו , מה? מה עובר על אנשים? פתאום אחרי שאני ועוד חברה הכי טובה מתחננות להיפגש איתה , בכל זאת חופש ולא ראינו אחת את השניה חודש (!) היא הולכת עם חברה אחרת שאנחנו בכלל לא בקשר איתה. וואי עכשיו כשאני קוראת את זה זה נשמע ממש מעוות , ומקנאה , אבל זה בכלל לא ככה. עם החברה ההיא רבנו ובגלל זה מוזר לי שהיא פתאום הולכת איתה... ואיתי ועם החברה הכי טובה השניה שאנחנו כמעט דיברנו כל יום בטלפון היא עושה פרצו]ים ולא מדברת. וזה דפוק. ומה אני צריכה להתחנן אליה? אני לא צריכה את הטובות שלה , כשהיא תצטרך אותי אני לא בטחה שאני יהיה פה בשבילה בכלל. וואי אני שונאת שזה קורה לנו. שאנשים מרחיקים אותנו. זה קרה כבר פעמיים ב8 שני םהאלה שאנחנו מכירות , שאנשים אחרים מרחיקים אותנו בחופש, כי זה חופש. ואתה לא רואה אחד את השני כל יום. אז זו הזדמנות. לנצל . ולהפריד. אוי אני שונאת שעושים לי את זה. וכל כך בא לי לארוז ולנסוע מפה לכמה זמן. אילת. עלק אמרנו נוסעים לאילת יהיה הכי כיף. איזה אילת ואיזה נעליים. מגעיל אותי המקום הזה. פשוט . לא . יכולה . יותר. אוף נראה לי אני צריכה פסיכולוג. סתם רע לי. אתן לא חייבות להגיב. הייתי צריכה להתפרק. אווווווף.
פפריקה מרוקאית
New member
הוא מת... ../images/Emo16.gif
*בבקשה, בנות אני מבקשת ממכן מכל הלב, אני במצב מממש ממש רע, אני צריכה איזה חיבוק, איזה עידוד שיש דברים יותר גרועים, בקשה, תקראו,* אני לא יודעת אפילו איך להתחיל, אין לי מאיפה, אתחיל בזה, כשהוא הגיע אלינו, הייתי זורחת מאושר,, הייתי בטוחה שסתם עוד נסיון להביא חיה הבית יסתיים בכישלון, אבל אז אמא שלי נשבתה גם היא בקסמיו ולקחנו אותו, הוא היה קטן, לבן עם עיניים אדומות, הייתי מאושרת, זה היה לפני שנתיים וחצי בערך, הוא היה בן חודשים לערך, הוא היה קטן לבן וחמוד, וכל כך נקשרתי אליוף שיחקתי איתו, הייתי איתו, כל השנתיים וחצי שנים האלה, הייתי איתו, ולא ניצלתי את הזמן! שמעתי איך בלילה כשאני במחשב איך הוא הולך לו על הפראקט והעיניים האדומות שלו יש בהןמן ניצוץ כזה שהוא בפרופיל, זה מעלה בי זיכרונות, כל כך הרבה דברים עברתי איתו, לא דברים שהלכתי איתו לכל מיני מקומות, זה היה רק בבית, אבל זה דברים ריגשיים, כשרבתי עם ההורים באתי אליו וידברתי איתו והוא היה מברך אותי בברכת ליקוק , וכשרבתי עם חברות גם באתי אליו, שסתם לא הרגשתי טוב לקחתי אותו אלי למיטה והוא היה איתי, הוא ישן איתי, הוא אכל איתי, והכלל הכלל , אבל נכון, עכשיו אני מצטערת שלא ניצלתי כל שניה שהוא היה פה. אני אצטער על זה כל חיי.. ואז, אחרי כל השנים האלה,, התמונות שהצטלמנו הרגעים המביכים שקרו לנו, הרגעים השמחים, והעצובים, גם הרגעים שהוא לא חש בטוב אבל אין לו איך להגיד לי :"פאק את לא רואה שאת לא מחזיקה אותי טוב?!" כל כך הצטערתי שהוא לא יודע לדבר. ואחרי כל ההקדמה הזאת, הגענו לרגע הכי קשה, בכלל, הכל התחיל כשבטעות הרגל שלו נתקעה בסורגי הכלוב שלו, הוא ניסה לחלץ אותה, הוא פחד, אבל אז היא הסתובבה לו בערך 180 מעלות! ועשתה סיבוב לגמרי והוא נכה... היה לנו סיפור עם הוטרינר שהוא אמר שהוא צריל להרדים אותו רק בשביל לעשות צילום! וכל זה !? 600 שקל! גם המון כסף לצילום וגם שיש סיכוי שלא יצא מזה בחיים! מההרדמה! החלטנו, זה לא נראה לנו, הלכנו לוטרינרית אחרת, היא ע/שתה צילוםף לא ראתה שבר, או משהו כדומה, אמרה שלא כואב לו, והוא ילמד להסתדר עם זה. הוא חי ככה, והוא היה נקי, תמידה וא היה נקי, לבן יפה כזה! לא כזה מסריח.. ופתאום, אחרי שחזרתי כולי מחויכת מהטיול המוצלח שהיה לי, [קורס משצ'ים] אני רואה, הוא חולה, כל האחוריים שלו, [כן כן] היו מלאות בקקי[סליחה על התיאור המגעיל] וכל ה"אשכים" שלו , היה בהם דלקת... זה היה מסריח ומגעיל. וחוץ מכל הסיפור שהוא חוןלה, באמצע זה ההורים שלי החליטו לקחת אותו לחברים שלנו בראש העין, לא אספר את כל הסיפור כתבתי אותו פה, אבל הם החליטו למסור אותו. בשל שלל סיבות. אמשיך, הוא היה 5 ימים על אנטיביוטיקה[שהיה אמור לעשות 10] ואחרי 5 ימים ראינו שהוא ממש ממש חלש, הוא לא זז! פשוט לא זז! אנחנו מניחים אותו בכלוב?כאן הוא נשאר! לא מגיע למים, אז הבאנו לו בפקק והוא שתה, המון! לא אכל, רק מלפפון, הוא בלע אותו! הוא ל זז! הוא השתין, הוא ישב בתוך זה כי לא יכל לזוז, בקיצור? חיים מסריחים, אבל ניסינו להוציא אותו, כמה שיותר, וניקינו אותו, בעצם? זה ניקיתי. ראיתי שהוא לא מרגיש טוב, הוא מממש ממש לא הרגיש טוב, והינה, היום ה-17.7.07 אמי השתחררה מבית החולים, באה הביתה ונדהמה למראהו, הוא היה חלש ולא נראה טוב, היא אמרה לי :"טל זה לא נורמלי, לא אנחנו ולא הוא יכולים לחיות ככה, חייבים לעשות משהו" בשעה רבע לשבע היא קבע לנו תור, הלכנו. אני ואבא שלי באוטו? הוא אמר לי :" בשביל מה?! בשביל מה אנחנו נתנו לו אנטיביוטיקה? הוא הרגיש טוב, וואלה היונו מנקים אותו והיה בסדר, האנטיביוטיקה פירקה אותו, גמרה אותו! מסכן..." כשהגענו, נכנסנו, אני עם משקפי שמש, גם בגלל שלא יראו שאני בוכה וגם בגלל שמאתמול כבר יש לי דלקת בעיניים... מה הרופא אמר?! שנכנס לו חיידק דרך האוזן ופגע לו בעצב,אני ובא שלי לא האמנו שזה בגלל זה, כי הוא לא מוכן להודות שזה מהאנטיביוטיקה. הוא אמר שהוא אין לו שיווי משקל בגלל החיידק הזה. ויש 2 אפשרויות, [בזמן זה התחלתי לבכות] 1.המתת חסד, להרדים אותו, והוא לא יקום [בשלב זה פרצתי בבכי] 2. להמשיך עם האנטיביוטיקה, אבל יש סיכוי, אם יש בכלל סיכוי, הוא קלוש! שהוא יצא זמזה, ובטיפול הזה צריך לתת לו אוכל ושתיה דר הפה עם מזרק, והוא נשאר באותו מצב, ואם יש סיכוי שהוא ישאר בחיים, זה לא למעט זמן. [בשלב הזה? כבר היה שם ים של דמעות] אבא שלי נתן לי את ההחלטה למרות שידעתי מה הוא רוצה. אני פשוט התסכלתי עליו ורק חיבקתי ונישקתי אותו, הוא פחד אני פחדתי. והתחלתי לבכות, אבא שלי חיבק אותי, ואמרתי: "אני מעדיפה לא לקום ולראות אותו מת בכלוב שלו" וזה מה שקרה, שאל אותנו אם אחנו רוצים להיות נוכחים בזמן ההרדמה, אמרנו אני ואבא לשיש שנינו לא, בפירוש לא. ושאלתי אותו לאן הוא הולך אחרי ההרדמה?! הוא אמר לי, שהוא הולךלבית דגן, הוא אשכרה עמד מולי ואמר: "ישרפו את הגופה שלו!" אני פשוט אמרתי לו בלב:"WTF?!?!?!?! איך אוכל לחיות בהרגשה שהוא אשכרה ישרף?! אבא שלי אמר:"הגוף לא חשוב, חשובה הנשמה" אח"כ נפרדתי ממנו. אני חיבקתי אותו ונשקתי אותו ובכיתי ואבא שלי חיבק אותי. אני רצתי החוצה, ישבתי על הספסל ובכיתי, אבא שלי נשאר לשלם או משהו ואז בא ודיבר איתי ואמר שהוא סבל והוא נתן לי להחליט ועשיתי את ההחלטה הנכונה. כשבאתי הביתה גם אמא שלי דיברה איתי, והאחים שלי, וחבורת שלי כולם אמרו אותו הדבר, הוא סבל. אף אחד לא באמת יודע מה אני מרגישה, יש יותר גרוע, נכון, יש בהרבה יותר. אבל אני נקשרתי אליו אהבתי אותו, כל כך אבל. -קטע המוקדש לשלג- שלג, היית ארנב טוב, כמה שלפעמים התעללנו בך הרמנו אותו רקדנו איתך ופחדת, לא אמרת דברף לא יכלת להגיד, אבל אהבת אותנו אני יודעת את זה! ושתדע שאף חיה, אם תבוא אחת כזה בכלל, לא תחליף אותך, כי בשבילי אתה האחד והיחיד! ושאני אזכור אותך לעד! ויש לך פינה בלב שלי ששמורה לך ורק לך כל החיים! איך אני זוכרת שחגגנו לך כל חודש ב-20 לחודש יומולדת, כל חודש, שנה וחודש, שנה וחודשיים, שנתיים ושלוש חודשים שנתיים וארבע חודשים, והתאריך המקולל הזה- 17.7.07 ישאר בליבי לעד, ולא כתאריך טוב. אבל .לעומת זאת התאריך -20.2.05 ישאר בליבי גמהו, אבל לטובה, כי אתה באת והבאת אור, לבית. שלג, אני אוהבת אותך. -פה מסתיים הקטע- תודה רבה למי שקראה, ואם אפשר חיבוק חם, אגיד לכם גמכן תודה רבה. מצורפת תמונה שלו, יהי זיכרו ברוך. http://img441.imageshack.us/my.php?image=p1010440eq8.jpg
*בבקשה, בנות אני מבקשת ממכן מכל הלב, אני במצב מממש ממש רע, אני צריכה איזה חיבוק, איזה עידוד שיש דברים יותר גרועים, בקשה, תקראו,* אני לא יודעת אפילו איך להתחיל, אין לי מאיפה, אתחיל בזה, כשהוא הגיע אלינו, הייתי זורחת מאושר,, הייתי בטוחה שסתם עוד נסיון להביא חיה הבית יסתיים בכישלון, אבל אז אמא שלי נשבתה גם היא בקסמיו ולקחנו אותו, הוא היה קטן, לבן עם עיניים אדומות, הייתי מאושרת, זה היה לפני שנתיים וחצי בערך, הוא היה בן חודשים לערך, הוא היה קטן לבן וחמוד, וכל כך נקשרתי אליוף שיחקתי איתו, הייתי איתו, כל השנתיים וחצי שנים האלה, הייתי איתו, ולא ניצלתי את הזמן! שמעתי איך בלילה כשאני במחשב איך הוא הולך לו על הפראקט והעיניים האדומות שלו יש בהןמן ניצוץ כזה שהוא בפרופיל, זה מעלה בי זיכרונות, כל כך הרבה דברים עברתי איתו, לא דברים שהלכתי איתו לכל מיני מקומות, זה היה רק בבית, אבל זה דברים ריגשיים, כשרבתי עם ההורים באתי אליו וידברתי איתו והוא היה מברך אותי בברכת ליקוק , וכשרבתי עם חברות גם באתי אליו, שסתם לא הרגשתי טוב לקחתי אותו אלי למיטה והוא היה איתי, הוא ישן איתי, הוא אכל איתי, והכלל הכלל , אבל נכון, עכשיו אני מצטערת שלא ניצלתי כל שניה שהוא היה פה. אני אצטער על זה כל חיי.. ואז, אחרי כל השנים האלה,, התמונות שהצטלמנו הרגעים המביכים שקרו לנו, הרגעים השמחים, והעצובים, גם הרגעים שהוא לא חש בטוב אבל אין לו איך להגיד לי :"פאק את לא רואה שאת לא מחזיקה אותי טוב?!" כל כך הצטערתי שהוא לא יודע לדבר. ואחרי כל ההקדמה הזאת, הגענו לרגע הכי קשה, בכלל, הכל התחיל כשבטעות הרגל שלו נתקעה בסורגי הכלוב שלו, הוא ניסה לחלץ אותה, הוא פחד, אבל אז היא הסתובבה לו בערך 180 מעלות! ועשתה סיבוב לגמרי והוא נכה... היה לנו סיפור עם הוטרינר שהוא אמר שהוא צריל להרדים אותו רק בשביל לעשות צילום! וכל זה !? 600 שקל! גם המון כסף לצילום וגם שיש סיכוי שלא יצא מזה בחיים! מההרדמה! החלטנו, זה לא נראה לנו, הלכנו לוטרינרית אחרת, היא ע/שתה צילוםף לא ראתה שבר, או משהו כדומה, אמרה שלא כואב לו, והוא ילמד להסתדר עם זה. הוא חי ככה, והוא היה נקי, תמידה וא היה נקי, לבן יפה כזה! לא כזה מסריח.. ופתאום, אחרי שחזרתי כולי מחויכת מהטיול המוצלח שהיה לי, [קורס משצ'ים] אני רואה, הוא חולה, כל האחוריים שלו, [כן כן] היו מלאות בקקי[סליחה על התיאור המגעיל] וכל ה"אשכים" שלו , היה בהם דלקת... זה היה מסריח ומגעיל. וחוץ מכל הסיפור שהוא חוןלה, באמצע זה ההורים שלי החליטו לקחת אותו לחברים שלנו בראש העין, לא אספר את כל הסיפור כתבתי אותו פה, אבל הם החליטו למסור אותו. בשל שלל סיבות. אמשיך, הוא היה 5 ימים על אנטיביוטיקה[שהיה אמור לעשות 10] ואחרי 5 ימים ראינו שהוא ממש ממש חלש, הוא לא זז! פשוט לא זז! אנחנו מניחים אותו בכלוב?כאן הוא נשאר! לא מגיע למים, אז הבאנו לו בפקק והוא שתה, המון! לא אכל, רק מלפפון, הוא בלע אותו! הוא ל זז! הוא השתין, הוא ישב בתוך זה כי לא יכל לזוז, בקיצור? חיים מסריחים, אבל ניסינו להוציא אותו, כמה שיותר, וניקינו אותו, בעצם? זה ניקיתי. ראיתי שהוא לא מרגיש טוב, הוא מממש ממש לא הרגיש טוב, והינה, היום ה-17.7.07 אמי השתחררה מבית החולים, באה הביתה ונדהמה למראהו, הוא היה חלש ולא נראה טוב, היא אמרה לי :"טל זה לא נורמלי, לא אנחנו ולא הוא יכולים לחיות ככה, חייבים לעשות משהו" בשעה רבע לשבע היא קבע לנו תור, הלכנו. אני ואבא שלי באוטו? הוא אמר לי :" בשביל מה?! בשביל מה אנחנו נתנו לו אנטיביוטיקה? הוא הרגיש טוב, וואלה היונו מנקים אותו והיה בסדר, האנטיביוטיקה פירקה אותו, גמרה אותו! מסכן..." כשהגענו, נכנסנו, אני עם משקפי שמש, גם בגלל שלא יראו שאני בוכה וגם בגלל שמאתמול כבר יש לי דלקת בעיניים... מה הרופא אמר?! שנכנס לו חיידק דרך האוזן ופגע לו בעצב,אני ובא שלי לא האמנו שזה בגלל זה, כי הוא לא מוכן להודות שזה מהאנטיביוטיקה. הוא אמר שהוא אין לו שיווי משקל בגלל החיידק הזה. ויש 2 אפשרויות, [בזמן זה התחלתי לבכות] 1.המתת חסד, להרדים אותו, והוא לא יקום [בשלב זה פרצתי בבכי] 2. להמשיך עם האנטיביוטיקה, אבל יש סיכוי, אם יש בכלל סיכוי, הוא קלוש! שהוא יצא זמזה, ובטיפול הזה צריך לתת לו אוכל ושתיה דר הפה עם מזרק, והוא נשאר באותו מצב, ואם יש סיכוי שהוא ישאר בחיים, זה לא למעט זמן. [בשלב הזה? כבר היה שם ים של דמעות] אבא שלי נתן לי את ההחלטה למרות שידעתי מה הוא רוצה. אני פשוט התסכלתי עליו ורק חיבקתי ונישקתי אותו, הוא פחד אני פחדתי. והתחלתי לבכות, אבא שלי חיבק אותי, ואמרתי: "אני מעדיפה לא לקום ולראות אותו מת בכלוב שלו" וזה מה שקרה, שאל אותנו אם אחנו רוצים להיות נוכחים בזמן ההרדמה, אמרנו אני ואבא לשיש שנינו לא, בפירוש לא. ושאלתי אותו לאן הוא הולך אחרי ההרדמה?! הוא אמר לי, שהוא הולךלבית דגן, הוא אשכרה עמד מולי ואמר: "ישרפו את הגופה שלו!" אני פשוט אמרתי לו בלב:"WTF?!?!?!?! איך אוכל לחיות בהרגשה שהוא אשכרה ישרף?! אבא שלי אמר:"הגוף לא חשוב, חשובה הנשמה" אח"כ נפרדתי ממנו. אני חיבקתי אותו ונשקתי אותו ובכיתי ואבא שלי חיבק אותי. אני רצתי החוצה, ישבתי על הספסל ובכיתי, אבא שלי נשאר לשלם או משהו ואז בא ודיבר איתי ואמר שהוא סבל והוא נתן לי להחליט ועשיתי את ההחלטה הנכונה. כשבאתי הביתה גם אמא שלי דיברה איתי, והאחים שלי, וחבורת שלי כולם אמרו אותו הדבר, הוא סבל. אף אחד לא באמת יודע מה אני מרגישה, יש יותר גרוע, נכון, יש בהרבה יותר. אבל אני נקשרתי אליו אהבתי אותו, כל כך אבל. -קטע המוקדש לשלג- שלג, היית ארנב טוב, כמה שלפעמים התעללנו בך הרמנו אותו רקדנו איתך ופחדת, לא אמרת דברף לא יכלת להגיד, אבל אהבת אותנו אני יודעת את זה! ושתדע שאף חיה, אם תבוא אחת כזה בכלל, לא תחליף אותך, כי בשבילי אתה האחד והיחיד! ושאני אזכור אותך לעד! ויש לך פינה בלב שלי ששמורה לך ורק לך כל החיים! איך אני זוכרת שחגגנו לך כל חודש ב-20 לחודש יומולדת, כל חודש, שנה וחודש, שנה וחודשיים, שנתיים ושלוש חודשים שנתיים וארבע חודשים, והתאריך המקולל הזה- 17.7.07 ישאר בליבי לעד, ולא כתאריך טוב. אבל .לעומת זאת התאריך -20.2.05 ישאר בליבי גמהו, אבל לטובה, כי אתה באת והבאת אור, לבית. שלג, אני אוהבת אותך. -פה מסתיים הקטע- תודה רבה למי שקראה, ואם אפשר חיבוק חם, אגיד לכם גמכן תודה רבה. מצורפת תמונה שלו, יהי זיכרו ברוך. http://img441.imageshack.us/my.php?image=p1010440eq8.jpg
סיכותנעוצות על הלב
New member
יפה שלי...../images/Emo201.gif../images/Emo23.gif../images/Emo16.gif../images/Emo71.gif
את יודעת שזה המעשה הנכון לעשות..חבל שהוא יסבול... הוא תמיד יהיה אצלך בלב-וכמה שזו קלישאה,זה נכון. אני אוהבת אותך המון ותמיד פה בשבילך אם את צריכה משהו.
את יודעת שזה המעשה הנכון לעשות..חבל שהוא יסבול... הוא תמיד יהיה אצלך בלב-וכמה שזו קלישאה,זה נכון. אני אוהבת אותך המון ותמיד פה בשבילך אם את צריכה משהו.
Sorrow In My Soul
New member
טל, את...
ריגשת אותי. בא לי פשוט לצאת החוצה ולתת לך חיבוק ענק, למחוץ אותך. אני אוהבת אותך.
ריגשת אותי. בא לי פשוט לצאת החוצה ולתת לך חיבוק ענק, למחוץ אותך. אני אוהבת אותך.
Immortality
New member
../images/Emo201.gif
אני יודעת בדיוק איך את מרגישה. גם לי היו שני ארנבים במשך 5 ו-6 שנים, אחד מהם גם נראה כמו שלך רק שהיו לו אזניים, רגליים וזנב שחור, אבל הוא מאותו סוג. לא משנה קיצר. אחד הרדמנו, והסיאמי- הלבן- מת לי בידיים כשהאכלתי אותו עם מזרק- הוא חלה בדלקת ריאות וגם אנחנו היינו צריכים לתת לו אנטיביוטיקה שרק החלישה אותו עוד יותר. בסופו של דבר עשיתם את הדבר הנכון. ארנבים הם חיות מאוד עדינות והרדמות, אנטיביוטיקות וכל טיפול רפואי אחר בדר"כ לא עוזרים להם אלא רק מחריפים את המצב שלהם. הוא סבל ועשיתם את הדבר הנכון, גרמתם לו להפסיק לסבול. זה קשה, וזה עצוב, ומותר לך להתאבל עליו ולבכות, תשחררי, זה חשוב. תחזיקי מעמד...
יהי זכרו ברוך
אני יודעת בדיוק איך את מרגישה. גם לי היו שני ארנבים במשך 5 ו-6 שנים, אחד מהם גם נראה כמו שלך רק שהיו לו אזניים, רגליים וזנב שחור, אבל הוא מאותו סוג. לא משנה קיצר. אחד הרדמנו, והסיאמי- הלבן- מת לי בידיים כשהאכלתי אותו עם מזרק- הוא חלה בדלקת ריאות וגם אנחנו היינו צריכים לתת לו אנטיביוטיקה שרק החלישה אותו עוד יותר. בסופו של דבר עשיתם את הדבר הנכון. ארנבים הם חיות מאוד עדינות והרדמות, אנטיביוטיקות וכל טיפול רפואי אחר בדר"כ לא עוזרים להם אלא רק מחריפים את המצב שלהם. הוא סבל ועשיתם את הדבר הנכון, גרמתם לו להפסיק לסבול. זה קשה, וזה עצוב, ומותר לך להתאבל עליו ולבכות, תשחררי, זה חשוב. תחזיקי מעמד...
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.