כולם כלבים, כולם,
כל כל כל בני האדם. ועכשיו אני יוצאת מכאן ואני לגמרי לבד. אני רוצה לנשוך בחזרה, את כל מי שלא כאן ואת הכלל, אם אפשר, אם ישאר לי כח. השנה האחרונה שיקעה אותי עוד יותר במרירות שגם לפני כן הייתה חברה, אף פעם לא חשבתי שההגדרה הזו, מיזנתרופית, תהלום אותי, אבל אני מלאה בכל כך הרבה זעם וחוסר רצון להשתתף בכל המשחק הסוציאלי הזה, המזוייף, המזוייף, המזוייף, פירורי אינטרקציה שלא הולכים לשום מקום. אני יודעת שאף אחד לא אוהב אותי, מלבד המשפחה הזו, למרות ועל אף מה שעוללתי במשך כל כך הרבה זמן, סביר להניח שאני אישית כבר הייתי בועטת את עצמי ולא מסתכלת לאחור לעולם, אי אפשר לסלוח לי, לא. כשאני חוזרת לנשום אחריי שהחנקתי אני מגלה כשהאוויר כל כך מבאיש ושכשאין אנשים לנשום יחד איתי, הוא כולו נכנס פנימה, אל הכוכים הנסתרים ביותר ומקים לו נחלות-עולם. אני לא אוהבת בחזרה, אגב. זה נעלם מתישהו בין מאבק אחד למשנהו, בין לילה לבן וריק ומטפטף ובודד אחד לאחר. ואני לא הולכת להשקיע אי אילו אנרגיות בהשבת המצב לנורמה. זה מה שיש ועם זה ננצח.