שלי לקראת ה- 17 ואני המבוגרת
למדתי שלא להיות שרות אבדות ומציאות. אצלי כולם מחפשים ולמדתי לענות " לא יודעת חפשו.." ולהמשיך בעיסוקי. לפעמים אני רואה אותם יוצאים מגידרם ולא עוזרת שיחזירו למקום. ואכן מכל דבר קונה שניים לנו הבנות ומעמידה גבול, בשלי לא נוגעים ואם כן להשאירו במקום. אין בדברי לשפוט אלא לייעץ. לעניין רמת הדיבור וההתנהגות חייבים לכבד את בני הבית כולם כאחד אין רמת דיבור לא נאותה וכמובן שלא מעפים חפצים או מנבלים את הפה ולא משנה מי. כאשר נוצר מצב אשר אינו מקובל עליי אני נותנת לילדי להירגע ולאחר מכן מדברת עימם על הנושא ומבהירה עמדות או גבולות ואפילו דורשת התנצלו או מתנצלת בעצמי לא רואה בזאת כל בושה באם כוונתי לשפר את מערכת יחסי עימם. אבל תמיד לאחר השיחה אני מחבקת אותם ואומרת להם שלמרות הכל אני אוהבת אותם ושתמיד אהיה בשבילם. אני מעדיפה כי כאשר הם נתקלים בבעיה או התמודדות כלשהי בחייהם יבאו לדבר עימי. כשבני היה בגיל תיכון הרגשתי כי משהו עובר עליו התפרצויות זעם וכו',מאד דאגתי כי לא ידעתי באם הבעייה בבית או בביה"ס. פנינו לעזרתה של פסיכולוגית אשר ישבה עימנו ההורים לשיחת הבהרה ולאחר מכן מס' שיחות עם הבן ונרגענו. האמיני לי זה מאד לא נעים שילד לא חוזר הביתה. עברתי לילה אחד שכזה לאחר שיצא בכעס מהבית, הוא היה אז בן 17 + , ורק למחרת שחזר נשמתי לרווחה. רצים לך סרטים בראש חבל על הזמן. אתן חייבות לשבת לדבר ולהבהיר כללי התנהגות, למה זה קרה ולהבטיח האחת לשניה לקיימם. אם זה לא יקרה או לא עוזר זו לא בושה לקבל עזרה, מבחינתי זה רק עושה טוב.
למדתי שלא להיות שרות אבדות ומציאות. אצלי כולם מחפשים ולמדתי לענות " לא יודעת חפשו.." ולהמשיך בעיסוקי. לפעמים אני רואה אותם יוצאים מגידרם ולא עוזרת שיחזירו למקום. ואכן מכל דבר קונה שניים לנו הבנות ומעמידה גבול, בשלי לא נוגעים ואם כן להשאירו במקום. אין בדברי לשפוט אלא לייעץ. לעניין רמת הדיבור וההתנהגות חייבים לכבד את בני הבית כולם כאחד אין רמת דיבור לא נאותה וכמובן שלא מעפים חפצים או מנבלים את הפה ולא משנה מי. כאשר נוצר מצב אשר אינו מקובל עליי אני נותנת לילדי להירגע ולאחר מכן מדברת עימם על הנושא ומבהירה עמדות או גבולות ואפילו דורשת התנצלו או מתנצלת בעצמי לא רואה בזאת כל בושה באם כוונתי לשפר את מערכת יחסי עימם. אבל תמיד לאחר השיחה אני מחבקת אותם ואומרת להם שלמרות הכל אני אוהבת אותם ושתמיד אהיה בשבילם. אני מעדיפה כי כאשר הם נתקלים בבעיה או התמודדות כלשהי בחייהם יבאו לדבר עימי. כשבני היה בגיל תיכון הרגשתי כי משהו עובר עליו התפרצויות זעם וכו',מאד דאגתי כי לא ידעתי באם הבעייה בבית או בביה"ס. פנינו לעזרתה של פסיכולוגית אשר ישבה עימנו ההורים לשיחת הבהרה ולאחר מכן מס' שיחות עם הבן ונרגענו. האמיני לי זה מאד לא נעים שילד לא חוזר הביתה. עברתי לילה אחד שכזה לאחר שיצא בכעס מהבית, הוא היה אז בן 17 + , ורק למחרת שחזר נשמתי לרווחה. רצים לך סרטים בראש חבל על הזמן. אתן חייבות לשבת לדבר ולהבהיר כללי התנהגות, למה זה קרה ולהבטיח האחת לשניה לקיימם. אם זה לא יקרה או לא עוזר זו לא בושה לקבל עזרה, מבחינתי זה רק עושה טוב.