מסכים
ניתן להשתמש בכל דימוי.
השאלה היא האם הדיימוי בו תשתמש הוא דימוי שמוביל אותך אל הלול (תרנגול בערמת שחת) , או לבית הזונות (סרט פורנו) , או לעיר מערבית מלוכלכת (פיח וגורדי שחקים) , או שזה דימוי שמוביל אותך ישירות לעצמי האותנטי שלך , ולרגע בו אתה זה אתה.
הרגע בו יש לך שתי דקות חסד של נגינה לפני שאתה מתפוצץ.
בניגוד אליך שהנגינה היא העיקר בעיניך וההשראה יכולה לבוא מ"כל דבר" , ההפך הוא הנכון מבחינתי - ההשראה היא החשובה. הטכניקה פחות משנה לי.
מה שחשוב זה מה , או את מי אתה מתכווין לבטא ביצירה שלך. מי אתה כשאתה יוצר ?
האם אתה יוצר מתוך בית הזונות - מתוך ביזוי של צלם האנוש שבך ובאחרים , או שאתה יוצר מתוך כבוד לחיים ול"מופע" האחרון המרהיב שלך ?
האם אתה יוצר רק בשביל תשואות הקהל שלך , או שאתה יוצר גם כשהקהל היחיד שרואה אותך הוא המוות שלך ?
הנגינה זה בסך כלי ביטוי , כפי שיכולים להיות כלי ביטוי אחרים נוספים.
יצא לי לעשות לא מעט טיפולים , במחטים , במגע ועוד.
למדתי את הדברים הללו שנים , ועסקתי בהם שנים.
הגעתי למסקנה שכדי שטיפול יצליח משנה בעיקר "מי המטפל" - "מה הוא מעביר ?"
האם המטפל מעביר למטופל "עצמי אותנטי" , קבלה עצמית , הבנה וכבוד , או שהוא מעביר אליו יחס מתנשא ?
המחטים , המגע , הפורמולות .... הכל אלו בסך הכל אמצעים בשביל "הטקס".
אמצעים רק בשביל "ללכוד את תשומת הלב" בשפתו של דון חואן.
מה שבאמת משנה זה "איזו השראה" קיימת עליך - מי אתה ?
באיזה כלי טיפולי תשתמש זה באמת לא משנה !
לצורך העניין אם יש לך השראה אמיתית , אתה יכול לעמוד על רגל אחת ולעשות קוקוריקו , ולהמציא שיטת טיפול חדשה.
הערך היחיד בשיטות כמו הרפואה הסינית שלמדתי , זה שהיא מחברת את המטפל לעצמו.
נותנת למטפל עצמו איזשהו עולם מושגים , שמחבר אותו להשראה מסוג מסוים.
ולימודי הרפואה הסינית עצמם ריפאו אותי , כי זכיתי למורים טובים שנתנו לי השראה והעבירו אלי "חיבור" אמיתי.
הטרגדיה הגדולה בעיני , של המטפלים האלטרנטיביים , זה שהם כמוך בנגינה :
הופכים את הטכניקה לעיקר , ולא את ההשראה לעיקר.
כך הם הופכים למכשפים וקוסמים ולא במובן החיובי.
לא מכשפים במובן האמיתי והעמוק של דון חואן.
