קטע יפה מקסטנדה
ומדיטציה נחמדה שעשיתי היום בעקבותיו :
... ולבסוף ישמש ראש גבעה זה כמו שהוא עכשיו , מקום ריקודך האחרון.
"למה אתה מתכווין ב'ריקודי האחרון' דון חואן ?"
זהו מקום עמידתך האחרונה. אתה תמות פה , וזאת ללא קשר עם המקום בו תהיה באותה השעה. לכל לוחם יש מקום משלו למות בו . . . לבסוף במלאת זמנו על האדמה הזאת , מגיע היום שהוא חש את המוות טופח על כתפו השמאלית. רוחו המוכנה תמיד , מתעופפת למקום הנבחר שלו , ושם ירקוד הלוחם לקראת מותו.
לכל לוחם יש צורה מסוימת , יציבה מסוימת של עוצמה , שאותה הוא מפתח במרוצת חייו. זהו מעין ריקוד , תנועה שהוא מבצע בהימצאו תחת השפעת עוצמתו האישית.
אם עוצמתו של הלוחם היא קטנה , יהיה ריקודו קצר. אם עוצמתו גדולה ומפוארת , יהיה ריקודו נהדר. אך תהיה עוצמתו קטנה או גדולה , המוות מוכרח לעצור כדי לחזות בעמידתו האחרונה עלי אדמות. יד המוות קצרה מלהשיג את הלוחם המספר בפעם האחרונה על עמל חייו , עד אשר יסיים את ריקודו. ... תנוחת הלוחם , הצורה שלו , היא לאמיתו סיפור חייו. ריקוד שהולך וגדל ככל שהוא עצמו גדל בעוצמה אישית.
.... כך איפוא תרקוד לקראת מותך פה , על ראש גבעה זה בסופו של יום. ובריקודך האחרון תספר על מאבקך , על הקרבות בהם ניצחת ועל אלה שבהם הובסת. תספר על שמחותיך ומבוכותיך כאשר נתקלת בעוצמה אישית. ריקודך יספר על הרזים והנפלאות שאגרת , והמוות שלך ישב פה ויתבונן בך.
השמש הגוועת תגיה עליך מאורה בלי לצרוב אותך , הרוח תהיה רכה ונעימה , וראש הגבעה שלך ירעד. כאשר תגיע לסוף ריקודך תסתכל בשמש מפני ששוב לא תראה אותה לא בהקיץ ולא בחלימה.
ואז יצביע המוות שלך כלפי דרום כלפי מרחבי האינסוף".
אז בקיצור -
לכל "לוחם" יש איזושהיא יצירה (ריקוד) , שהיא המסכמת והמבטאת את חייו.
המוות מאפשר ללוחם להציג את יצירתו האחרונה , ורק אחר כך לוקח אותו.
אז היום ניסיתי לדמיין את הסיטואציה -
המוות יושב לו לידי , ואני יוצר את יצירתי האחרונה.
(אצלי זה לא היה ריקוד אלא מנגינה)
ואני יודע שאחרי זה לא יהיה יותר "יוסף" בעולם. יוסף "יתפזר" לכל רוח.
מה שגרם לי לתת למנגינה הזו עוצמה מיוחדת - כל כולי נכנסתי לתוכה.
ממליץ לכל אחד לנסות.
ומדיטציה נחמדה שעשיתי היום בעקבותיו :
... ולבסוף ישמש ראש גבעה זה כמו שהוא עכשיו , מקום ריקודך האחרון.
"למה אתה מתכווין ב'ריקודי האחרון' דון חואן ?"
זהו מקום עמידתך האחרונה. אתה תמות פה , וזאת ללא קשר עם המקום בו תהיה באותה השעה. לכל לוחם יש מקום משלו למות בו . . . לבסוף במלאת זמנו על האדמה הזאת , מגיע היום שהוא חש את המוות טופח על כתפו השמאלית. רוחו המוכנה תמיד , מתעופפת למקום הנבחר שלו , ושם ירקוד הלוחם לקראת מותו.
לכל לוחם יש צורה מסוימת , יציבה מסוימת של עוצמה , שאותה הוא מפתח במרוצת חייו. זהו מעין ריקוד , תנועה שהוא מבצע בהימצאו תחת השפעת עוצמתו האישית.
אם עוצמתו של הלוחם היא קטנה , יהיה ריקודו קצר. אם עוצמתו גדולה ומפוארת , יהיה ריקודו נהדר. אך תהיה עוצמתו קטנה או גדולה , המוות מוכרח לעצור כדי לחזות בעמידתו האחרונה עלי אדמות. יד המוות קצרה מלהשיג את הלוחם המספר בפעם האחרונה על עמל חייו , עד אשר יסיים את ריקודו. ... תנוחת הלוחם , הצורה שלו , היא לאמיתו סיפור חייו. ריקוד שהולך וגדל ככל שהוא עצמו גדל בעוצמה אישית.
.... כך איפוא תרקוד לקראת מותך פה , על ראש גבעה זה בסופו של יום. ובריקודך האחרון תספר על מאבקך , על הקרבות בהם ניצחת ועל אלה שבהם הובסת. תספר על שמחותיך ומבוכותיך כאשר נתקלת בעוצמה אישית. ריקודך יספר על הרזים והנפלאות שאגרת , והמוות שלך ישב פה ויתבונן בך.
השמש הגוועת תגיה עליך מאורה בלי לצרוב אותך , הרוח תהיה רכה ונעימה , וראש הגבעה שלך ירעד. כאשר תגיע לסוף ריקודך תסתכל בשמש מפני ששוב לא תראה אותה לא בהקיץ ולא בחלימה.
ואז יצביע המוות שלך כלפי דרום כלפי מרחבי האינסוף".
אז בקיצור -
לכל "לוחם" יש איזושהיא יצירה (ריקוד) , שהיא המסכמת והמבטאת את חייו.
המוות מאפשר ללוחם להציג את יצירתו האחרונה , ורק אחר כך לוקח אותו.
אז היום ניסיתי לדמיין את הסיטואציה -
המוות יושב לו לידי , ואני יוצר את יצירתי האחרונה.
(אצלי זה לא היה ריקוד אלא מנגינה)
ואני יודע שאחרי זה לא יהיה יותר "יוסף" בעולם. יוסף "יתפזר" לכל רוח.
מה שגרם לי לתת למנגינה הזו עוצמה מיוחדת - כל כולי נכנסתי לתוכה.
ממליץ לכל אחד לנסות.
