קטע טיפשי
שעות הלילה עולות לאיטן, והמחשבות צפות כרעם ביום בהיר. בלילות השחור לאט לאט הן עולות, כרוח סערה במפרשים. לא נותנות הן מנוחה, נשארות שם, ובלילה במיוחד. אני שונאת את הלילות, לא ניתן להיכנס למצב מנוחה, לשכוח מהבעיות והצרות - להמשיך הלאה. החרבות תקועות עמוק, כואבות הן, הלב מדמם דמעות אחרונות של דם, דמעות בודדות שעוד נשארו בתוכו. והשקט בעצם רועש, מחריש אוזניים. אין באמת מנוחה, רטובות הן עיניי, ודמעות לפתע צצות. העיניים רטובות ורוצות להתאפק, רק לא היום... לא רוצה לבכות שוב עוד לילה, ועוד אחד... מתי זה ייפסק? אבל אין קול ואין עונה, הסבל והייאוש שוררים תמיד בפנים. חסרי התקווה, רואה השחורות, הטיפה המרה שאליה נקלעתי. כמו סגור בתוך כלוב ללא מוצא, כמו ציפור אשר רוצה לחופשי - ואינה יכולה. חומות הכלא עליי סוגרות, לא ניתן לברוח, אין מרפה למכאוב. מתי הסבל ייגמר, מתי. לעולם לא, כנראה... איפה היא האהבה, התחושה שישנו מישהו איפשהו שם , הרחק מכאן, הוא גם אינו. נעלם - מצא לו נערה אחרת, שתביא לו את מבוקשו. ואשאר לבדי, כמו תמיד. כי אף אדם לא רואה את הסבל שבפנים, את הכאב שבלב המדמם, הם רואים את החיוך, את ההצגה. אבל המסכה היא נושרת בלילות, שם איש אינו שם לב, חוץ מהקירות שרואים וזוכרים הכל.
שעות הלילה עולות לאיטן, והמחשבות צפות כרעם ביום בהיר. בלילות השחור לאט לאט הן עולות, כרוח סערה במפרשים. לא נותנות הן מנוחה, נשארות שם, ובלילה במיוחד. אני שונאת את הלילות, לא ניתן להיכנס למצב מנוחה, לשכוח מהבעיות והצרות - להמשיך הלאה. החרבות תקועות עמוק, כואבות הן, הלב מדמם דמעות אחרונות של דם, דמעות בודדות שעוד נשארו בתוכו. והשקט בעצם רועש, מחריש אוזניים. אין באמת מנוחה, רטובות הן עיניי, ודמעות לפתע צצות. העיניים רטובות ורוצות להתאפק, רק לא היום... לא רוצה לבכות שוב עוד לילה, ועוד אחד... מתי זה ייפסק? אבל אין קול ואין עונה, הסבל והייאוש שוררים תמיד בפנים. חסרי התקווה, רואה השחורות, הטיפה המרה שאליה נקלעתי. כמו סגור בתוך כלוב ללא מוצא, כמו ציפור אשר רוצה לחופשי - ואינה יכולה. חומות הכלא עליי סוגרות, לא ניתן לברוח, אין מרפה למכאוב. מתי הסבל ייגמר, מתי. לעולם לא, כנראה... איפה היא האהבה, התחושה שישנו מישהו איפשהו שם , הרחק מכאן, הוא גם אינו. נעלם - מצא לו נערה אחרת, שתביא לו את מבוקשו. ואשאר לבדי, כמו תמיד. כי אף אדם לא רואה את הסבל שבפנים, את הכאב שבלב המדמם, הם רואים את החיוך, את ההצגה. אבל המסכה היא נושרת בלילות, שם איש אינו שם לב, חוץ מהקירות שרואים וזוכרים הכל.
