קורס MTLS לרפואנים

[ketalar]

קורס MTLS לרפואנים

כידוע לכם, בית הספר לרפואה מקדיש מעט מאוד זמן להכשיר את תלמידיו בנושא טיפול בפצועים (טראומה, בלשון מקצועית). עוד ידוע לכם, שבצבא רופא נתקל הרבה בפצועים מסוג זה - אם בתאונות דרכים בשטח שיפוטו, פצועי תאונות אימון, וכמובן מתארי פיגועים ולחימה אקטיבית. ואתם, כמובן, תגיעו לשירות כרופאים בצבא. אי לכך מכין הצבא את רפואניו בעזרת קורס רשמי לטיפול בפצועים. עבדכם הנאמן זה עתה עושה אותו, ואני אחלוק איתכם את הרשמים בימים הקרובים, יום אחרי יום. קורס MTLS מתבצע בין סוף שנה שישית לבין אמצע הסטאז'. מישכו חמישה ימים, במתכונת מילואים בבה"ד 10. ראשי התיבות הן Military Trauma Life Support ולמעשה הוא מורכב משני חלקים: 1. ATLS - כלומר Advanced Trauma Life Support. זהו קורס אזרחי רשמי, בין לאומי, שנכתב בשנות השמונים על ידי ארגון הכירורגים האמריקאי. מאחר והוא קורס אזרחי במהותו, הוא נועד להכשיר סטאז'ר או מתמחה בבית חולים כללי לטפל בפצועים המגיעים אליו לחדר המיון, עם כל המשאבים הקיימים שם. הקורס, על כל תכניו, מועבר במלואו ביומיים. הגוף היחיד שמוסמך להעביר קורס זה בישראל, למרבה הפרדוקס, הוא הצבא. 2. השלמות צבאיות - אלו דגשים שמכניס צה"ל או, לצורך העניין, כל ארגון צבאי מודרני, לנוהל האזרחי של ATLS על מנת להתאים אותו לתנאים של הרפואה הצבאית (פעילות בשטח, ניתוחי שדה, הנחתות מסוק) וכו'. העברת הדגשים נמשכת שלושה ימים. ביחד, חמשת הימים האלה נועדו לתת לסטאז'ר את כל הרקע העיוני והמעשי שהוא צריך על מנת לחוש ביטחון בטיפול בפצועים במהלך שירותו. הקורס מתבצע במחנה צריפין (ליד ראשון לציון), בבה"ד 10. ההתיצבות היא במדי א', מדי יום בשמונה בבוקר. היום הראשון נמשך עד שש וחצי בערב, הימים אחריו קצת יותר רגועים. כל יום יוצאים הביתה. מאחר וזהו שירות מילואים, מקבלים החזר ביטוח לאומי סטנדרטי. המשמעת אפסית, אה-לה קורס חובשים, ואפילו פחות, אם כי איחור בהתחלת ההרצאה גורר איחור בשעת היציאה, ולכן ההקפדה על לוח הזמנים היא קריטית. האוכלוסיה שעוברת את הקורס היא עירוב בין עתודאים לרפואה, וסטאז'רים לא עתודאים (שהם הרוב המכריע). הקורס מורכב מרצף של הרצאות פרונטליות בכיתה, ותרגולים בסדנאות, במעבדות או בשטח הבה"ד. יש הפסקת צהריים כל יום באחת (שעה שלמה לאכול את האוכל הנפלא של בה"ד 10), ומעט הפסקות קצרות. סך הכל, אינטנסיבי אך לא ממוטט. אני מודע לכך שעבור רוב משתתפי הפורום מדובר בקורס רחוק מאוד, ומבחינתכם עדיין לא רלוונטי, אבל אנא תקראו את מה שאני כותב, כי שנה שישית מגיעה מהר. מאוד. ובמילותיו של ראש ענף טראומה בבה"ד 10 (שהוא גם מפקד הקורס) - "תשימו לב טוב למה שנאמר בחמשת הימים הקרובים, כי תזדקקו לזה.

 

[ketalar]

ההכנה לקורס

ההכנה לקורס כוללת שלושה צעדים פשוטים: 1. זימון למילואים - לפחות חודש או חודש וחצי מראש, בין סוף שנה שישית לאמצע הסטאז'. 2. קבלת ספר הקורס בדואר רשום - לאחר אישור טלפוני של הזימון, מדור עתודה שולח לכם הביתה את ספר הקורס. מדובר בספר בכריכה רכה, כתוב באנגלית, על פני 400 עמוד. למרות הנפח שלו, הוא כתוב ברור ולעניין, וניתן להתגבר עליו בשלושה ימים של קריאה רגועה בבית. 3. קבלת טופס מבחן pretest לבחינה עצמית - זהו מבחן עצמי, שנועד עבורכם, לבדוק את רמת הידיעה שאליה הגעתם בסוף הקריאה העצמית של הספר. אנא, אנא, אנא, קיראו את הספר טרם הקורס. בסוף הקורס יש מבחן מסמיך - אתם חייבים לעבור, או שתזומנו למבחנים חוזרים במועדים מאוחרים יותר. שיעור הכישלון (לדברי ראש ענף טראומה) עומד על 30-50 אחוזים! בהפגנה מדהימה של רשלנות ביורוקרטית, אני זומנתי לעבור את הקורס בהתראה של שבועיים, כשהקורס מתחיל שבוע אחרי מבחן הגמר האחרון שלי (בכירורגיה). הספר הגיע שישה ימים לפני תחילת הקורס. ועם זאת, שרוף מלימודים כמו שאני אחרי חצי שנה של לימוד לבחינות גמר, הצלחתי לקרוא יותר מחצי מהספר עד תחילת הקורס, וגם לעבור את מבחן הכניסה ה"עצמי". (ציון המעבר הרשמי הוא 70 ומעלה). נוסף לעניין המעבר של הבחינות, קריאה של הספר מקלה מאוד על ההשתלבות בקורס, והפקת המיטב ממה שנלמד. לסיכום - מומלץ מאוד להגיע מוכנים. רק לשם הרשמיות שבדבר, ההשלכות של אי מעבר קורס MTLS לרפואן היא כדלהלן (עפ"י דברי מפקד הקורס) - 1. עיכוב בקידום מסלול העתודאי 2. אי קבלת דרגות בתום ההשלמה החיילית (וההשלכות הכספיות של זה) 3. הכישלון אינו מונע זימון לשירות מילואים בעתיד - העבודה תישאר אותה עבודה, אתם פשוט תהיו מוכנים אליה פחות טוב. 4. התמחות כירורגית - כל מתמחה שרוצה לסיים התמחות בעלת גוון כירורגי (כירורגיה כללית, אורטופדיה, גניקולוגיה, אורולוגיה וכו') חייב לעבור קורס ATLS. בלי תעודת מעבר, הוא לא יוסמך כמומחה.

 

[T a u r u s]

לאחרונה, לא רואים אותך מופיע הרבה..

כיף לראות כאן את בני הדור 'שידע את איציק

'... אנשים שהיו פה כשהצטרפתי...

 

[ginni]

שאלה

את הקורס של MTLS לא מעבירים גם לפארמדיקים במד"א?

 

[ketalar]

תשובה

אני לא מומחה בלוגיסטיקה של הקורס, אבל עד כמה שאני יודע, היחידים שמעבירים את הקורס עם תעודה מסמיכה הם החבר'ה של מדור טראומה בבה"ד 10. אין ספק שהפראמדיקים עוברים את הקורס, אך במסגרת צבאית ולא במד"א. לטאורוס - תודה, תודה. תמיד טוב לחזור למקום שבו מכירים אותך.

 

[ketalar]

היום הראשון

היום מתחיל בשמונה וחצי בבוקר, באולם טראומה בבה"ד 10. יש נקודת רישום, שבה מקבלים כל מני חוברות עזר ואת טופס המבחן ה"עצמי" (למי שלא קיבל בדואר, כמוני). היום התחלק לשני תחומים עיקריים - 1. הרצאות פרונטליות - מבוא לשיטת ה ATLS, ניהול נתיב אוויר, הלם, פגיעות חזה, פגיעות בטן. ההרצאות היו בינוניות ברמתן, ולא שונות משאר ההרצאות שקיבלתי בחיי האקדמיים עד כה. את חלקן כבר שמעתי פעם או פעמיים. יש לציין לשבח את ד"ר פרידמן, כירורג מהדסה עין כרם, שהעביר הרצאה יפה ומעניינת על פציעות חזה. 2. תחנות תירגול ודיון - היו ארבע תחנות בסה"כ, שהועברו בקבוצות קטנות של שישה משתתפים בכל אחת. הראשונה הוקדשה לתירגול מיומנות אינטובציה על בובות פלסטיק מיוחדות לכך. השניה - דיון בע"פ על ניהול חולה עם הלם במיון בבית חולים. השלישית - פיענוח צילומי חזה של פצועי טראומה. הרביעית - דיון על שיקולי טיפול בקבוצות גדולות של פצועים (טריאז'). את תחנות הדיון הנחו המרצים שהעבירו את ההרצאות הרלוונטיות. כמו שבוודאי שמעתם, קורס MTLS הוא הקורס בו לומדים ניתוחי שדה על בעלי חיים. ואכן, היום למדנו הכנסת צינור לניקוז בית החזה על כלב. הפעילות מתרחשת במעבדה - כל קבוצה של שישה קיבלה כלב אחד. ווטרינר שנוכח במקום משגיח על הנעשה, ומוודא שהכלבים מורדמים היטב ולא חשים כאבים. בהנחיית הכירורגים שמעבירים את הקורס, כל משתתף לומד להכניס נקז חזה, פעם אחת כל אחד. כשכל השישה מסיימים, הווטרינר נותן לכלב זריקת הרדמה במינון גבוה, שממיתה אותו. נוהל דומה ייתרחש בעת תרגול פתיחה כירורגית של נתיב האוויר (קוניוטומיה), ואולי גם נלמד לבצע חשיפה כירורגית של ווריד פריפרי (venous cut-down). למי שנרתע מטעמי צער-בעלי-חיים, אני צריך לומר שלא מכריחים אף אחד לעשות את המעבדה. לפעמים יש למדור טראומה חלופות אחרות (כגון אנשים שתרמו את גופם לאחר מותם למטרה זו). גם כשאין שום חלופה חוץ מביצוע הניתוחים על כלבים (כמו במחזור שלנו), לא ניתן להכריח אף אחד לעשות זאת כנגד רצונו. אבל מי שלא עובר את המעבדה לא מוסמך קורס. עם כל ההשלכות של זה (ראה תחת "הכנה לקורס"). כך שהבחירה - בידכם.

 

[moriai]

../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif

מאוד מעניין!!! נ.ב איזו שנה אתה?

 

[ketalar]

סיימתי שישית, בשעה טובה

 

[Xman המקורי]

../images/Emo45.gif בהחלט למאמרים!

אני אומנם עוד די רחוק משנה שישית אבל עדיין זה היה מעניין מאד לקרוא ולהשכיל! שאלה, זה חלק מקורס גדול ששמעתי היום שעתודאים לרפואה צריכים לעבור בשנה השישית או השביעית? הכשרה מקצועית או משהו כזה, לא ממש הסבירו לנו. לגבי ההתבטאות שלך "בית הספר לרפואה מקדיש מעט מאוד זמן להכשיר את תלמידיו בנושא טיפול בפצועים" אז אני לא ממש מסכים איתך. אצלנו לפחות (בן גוריון) כבר בשנה א' מעבירים קורס בעזרה ראשונה (הרמה היא של חובש בערך) ובשנים הבאות נקבל קורסים מתקדמים יותר... תשמע - אני גם לא מצפה שבית ספר לרפואה יתמקד יותר מדי בטראומה ובכל הנוגע לטיפול מידי - בשביל זה יש "רפואת חירום".

 

[ketalar]

אני לא בטוח שהבנתי

לאיזה "חלק מקורס גדול" אתה מתכוון... יש את הקורס שאני עובר עכשיו - MTLS - בין סוף שנה שישית לאמצע הסטאז', שנמשך 5 ימים, ויש את קורס ה"השלמה החיילית" שמתחיל תמיד אחרי סיום הסטאז', ונמשך 14 שבועות. לגבי בן גוריון, הסיפור מוכר וידוע. באוניברסיטה הזו הסטודנטים עוברים קורס עזרה ראשונה בדרגת מע"ר כבר בשנה ראשונה, ובהמשך כל מני הכשרות - כולל ביצוע פרוצדורות פולשניות (פתיחת ווריד כירורגית, וכן הלאה) בחיות ניסוי בשנים מתקדמות יותר. סחבאק, עפאס, בא מאוניברסיטת ת"א, בה המודעות לטראומה איננה מרקיעה שחקים. אבל אולי אני טועה. תוכנית הלימודים השתנתה באופן דראסטי מאז שאני התחלתי ללמוד.

 

[1234aaa]

../images/Emo45.gif

אומנם אני לא מתכוון ללמוד רפואה אפילו,אבל עדיין היה לי נורא מעניין לקרוא את המאמר! ח"ח עצבני!

 

[bodas]

../images/Emo127.gif עלה למאמרים, תהיה לי בריא ../images/Emo8.gif

 

[ketalar]

יום ב' - ושאלה לרפואנים/פאראמדיקים

גם היום היה שילוב בין הרצאות פורמליות וקבוצות תרגול. הנושאים של התרגול והדיון היום היו פגיעות ראש, עמוד שדרה, פגיעות גפיים, טראומה בנשים וילדים, ושיקולי ייצוב ופינוי. במיוחד יש לציין את ד"ר טיטיון, אורטופד בכיר בבית חולים גדול בארץ, שבמקרה מנהל גם את ארגון ההארלי דייווידסון הישראלי (כן, האופנוע). הוא גם נכנס לכיתה בלבוש הרגיל שלו, של "הל איינג'ל" טיפוסי - מגפיים כבדים, מעיל עור שחור עם סיכות של הארלי דייווידסון, עגיל באוזן, טבעת ושרשראות אה-לה מיסטר טי - כל העסק. להלן השאלה, כפי שהוצגה לנו היום. גדוד חי"ר סדיר עולה ל"קו" בגזרת לחימה מעבר לקו הירוק. בערב עלייתו, ערב חורפי קר, מכונית פרטית מתקרבת במהירות למחסום אותו מאיישים חיילים מהגדוד. הם יורים באוויר, בתקווה שהנהג ייבהל ויעצור. הוא לא עוצר. הם יורים למכונית על מנת להשבית אותה. הנהג, שחושב (כנראה) שמי שיורה עליו זה אוכלוסיה עוינת של הסביבה, יוצא מהאוטו ומשיב אש למקורות הירי. קרי - החיילים. הם בתגובה מסתערים קדימה ופותחים באש לשתק את מקור הירי. האש שלהם יעילה. כשהם סוגרים טווח לרכב הם מזהים לוחית רישוי צהובה, ובהמשך גם את מה שנשאר מהנהג, אזרח ישראלי ככל הנראה. בחיפוש ברכב נמצא, למרבה הזוועה, תינוק בן שנה וחצי כששני פצעים גדולים משני צידי ראשו, דולפים דם. החיילים מדווחים בקשר לרשויות החילוץ והרפואה על הפצוע, וראשון מגיע הרופא הסדיר של הגדוד. הוא מאבחן במבט פציעה קשה (חדירה של הגולגולת על ידי קליע מהיר לוע) בפציינט בעייתי (ילד קטן), ומבין שהזמן דוחק. הוא מחלץ את הפצוע מהרכב, מפשיט אותו, ושם אותו על המדרכה על מנת לבדוק אותו. מאחר והוא בוגר קורס MTLS, לימדו אותו שהבעיה העיקרית של פצועי ראש היא דרכי אוויר, ומחליט להזמין מסוק ובינתיים לעשות אינטובציה. עשר דקות אחרי שהוא מגיע, מגיעה גם רופאת ילדים מהישוב הסמוך, באמבולנס. היא עוזרת לרופא הסדיר להחדיר עירוי (שעד כה לא הוחדר), ואומרת לו שבמרחק נסיעה של 10 דקות נמצא בי"ח X, שמצויד היטב לטיפול בפצועים ילדים. הרופא הסדיר, שהגיע ראשון למקום, מחליט לקחת פיקוד ומסרב להצעה, מה גם שכבר הזמין מסוק. הרופאה עוזבת את הזירה. 40 דקות לאחר מכן, כשהרופא עדיין מנסה ללא הצלחה לבצע אינטובציה לפצוע, נוחת המסוק, והרופא במסוק מסייע לרופא בשטח לבצע את האינטובציה. הם ממריאים, ומגיעים בכלל לבי"ח רחוק יותר Y, בו יש מנחת מסוקים. הילד מובהל לחדר ניתוח בו מתגלה שהפצעים בראש אינם חודרים כלל, אלא רק שטחיים. הפצוע מת על שולחן הניתוח. תחשבו על זה רגע בלי ציניות ובלי הערות פוליטיות, ותענו על השאלות הבאות: 1. ממה בעצם מת הפצוע? 2. מה היו השגיאות של הרופא המטפל? 3. האם לדעתכם ייתכן שהייתם עושים את אותן השגיאות אם הייתם במקום הרופא בשטח?

 

[מר אדוני]

ניסיון לאנליזה של השאלה

קודם כל, היות והפצעים היו שטחיים - סביר שהתינוק לא איבד הרבה דם, ולכן להכניס לו עירוי של ליטר (וככל הנראה העירוי שהיה לרופא מתאים בגודלו לחייל בן 19, לא לתינוק) זה כבר מספיק בשביל לגרום לו ליתר לחץ דם היסטרי, ומצד שני לדילול הדם שלו. גם האינטובציה - מי אמר שהטובוסים שיש לרופא בשטח מתאימים לתינוקות? מעבר לעובדה הזאת - הפצוע מת משילוב של טיפול לקוי ע"י רופא לא מוסמך, ושל יהירות של אותו רופא, שהעדיף לעשות stay&play כשהיה אפשר להקפיץ את הילד לבית-חולים ולגמור עניין תוך מקסימום 25 דקות מרגע הגעת הרופא הראשון. עובדה ידועה היא (ואפילו מלמדים בקורס חובשים) שמרגע הזנקת מסוק ע"י המבצעים ועד להגעתו לזירה עוברות לפחות 40 דקות, וזה עוד במקרה הטוב. אני מניח שגם להקפיץ רופא שיודע מה הוא עושה לוקח זמן, ולכן ההחלטה של הרופא לחכות לפינוי מוסק היא שגויה. מה גם, שאתמול סיפרו בחדשות שלא לכל בתי החולים בארץ יש מנחת מסוקים - ולכן יכול להיות שנמנע כך פינוי לבית החולים הקרוב ביותר. האם אני הייתי עושה את אותן השגיאות? טוב, לא ייצא לי כל-כך לבדוק את עצמי בתנאי שטח לגבי העניין הספציפי הזה - אבל ברמת העיקרון הייתי ללא שום ספק מנצל את האפשרות הראשונה לפינוי - הווה אומר מקבע את הילד כמו שצריך, מכניס אותו לאוטו של הרופאה וטס לבית החולים הקרוב, תוך שאני מבטל את הזמנת המסוק. מי יודע - אולי זה היה עוזר. ולדי, רפואן שיניים בע"מ

 

[evilbanana]

מעניין מאוד

1. יכול להיות לרינגוספזם מנסיונות החדרת אינטובציה כושלים (אני חצי שואלת חצי עונה) שחסמה אם נתיב האויר. 2. דבר ראשון שצריך תמיד לשאוף אליו- scoop&run. במיוחד באוכלוסיה שאנחנו לא מיומנים בטיפול בה, ז"א ילדים. הייתה אפשרות לפנות במהירות, הוא לא פינה והעדיף לחכות למסוק בידיעה שזה ישאיר אותו יותר זמן בשטח. 3. אין לי מושג. כרגע, בלי שום נסיון ובניתוח התוצאות של המקרה המצער הנ"ל, האינסטינקט הראשוני שלי הוא להגיד "הוא טעה, הוא היה צריך לעשות scoop&run. אבל מי יודע איך הייתי מתפקדת בשטח... מה אתה אומר? וחוצמזה- תמיד טוב לקרוא את ההודעות שלך

המון בהצלחה!

 

[ketalar]

בואו נדון בשאלה.

ממה מת הפצוע? רשמית, הפצוע מת משילוב בין הלם היפוולמי לחשיפה קיצונית לתנאי הסביבה. הלם - בקורס חובשים מלמדים שפציעת ראש מבודדת איננה מסבירה שוק היפוולמי. אבל לא מדגישים את הפאן ההפוך - שפציעת קרקפת בהחלט גורמת לאיבוד דם משמעותי. לא סביר שפציעה זו בלבד תגרום לאדם מבוגר ובריא להיכנס להלם, למרות שאם נוסיף שבר פה, שפשוף שם וקצת אילאוס פאראליטי הדימום מהקרקפת בהחלט יהיה הקש שישבור את גב הגמל. בילדים, פציעה זו בלבד, ללא כל גורם אחר, מספיקה כדי לגרום הלם עמוק. ילד בן שנה וחצי שוקל אולי 15 ק"ג, ויש לו 80 סמ"ק דם לקילו גוף - אלף מאתיים סמ"ק דם. דימום קרקפת שגורם לאובדן 300 סמ"ק מחסל רבע מנפח הדם של הילד, ומכניס אותו לשוק דרגה 2-3. ומה זה 300 סמ"ק דם על אספלט שחור בלילה? כלום. בקושי מרגישים. הרופא לא ידע לייחס חשיבות לכמות הקטנה יחסית שהפצוע איבד, ולכן לא ידע להגיש לו את הטיפול הנכון (עצירת הדימום בלחץ ישיר). חשיפה לתנאי הסביבה - בכירורגיה מקובל לדבר על "משולש המוות" - סט של שלוש הפרעות שגורמות לניתוח (או לפציעה) להפוך לאסון - ירידת טמפרטורת הגוף (היפותרמיה), הצטברות חומצה בדם (אצידוזיס), והפרעות קרישה (קואגולופתיה). היפותרמיה מגיעה ראשונה, אולם הבעיות מחמירות אחת את השניה. קואגולופתיה גורמת דימום, דימום גורם היפותרמיה, והיפותרמיה גורמת קואגולופתיה. האצידוזיס מצטבר במקביל לנ"ל. קחו בחשבון שבליל חורף גם אתם (בריאים וחמימים כנדרש) תקפאו אם תשכבו על אספלט קר. פצועים בהיפוולמיה רגישים עוד יותר, וילדים רגישים לכך במיוחד. והרופא עוד הפשיט את הפצוע. באותה מידה הוא היה יכול לשים אותו בפריזר. לגבי נתיב האוויר, לא חשבתי על אפשרות של לרינגוספזם, אבל גם אם היה לו ציוד של ילדים, וגם אם הוא היה מצליח לעשות אינטובציה, החולה היה מת על השולחן. החולה הגיע בכזו מידה של היפותרמיה, היפוולמיה וקואגולופתיה, שלא נותר לו סיכוי. אולם מה שלמעשה הרג את החולה, כמו שאמרתם בצדק גמור, זה העיכוב בפינוי. כלומר שהרופא (מכל מני סיבות) לא ביצע סקופ אנד ראן. ברגע שאיבחן אפשרות לפציעה קשה (חבלת ראש חודרת) בפצוע שאין הוא מיומן בטיפולו (ילד קטן), הוא היה צריך לתפוס אותו, לעצור את הדימום, ולהעיף אותו לבית החולים הקרוב בכל אמצעי שעמד לרשותו - אמבולנס, מסוק, או גמל על קורקינט.

 

[ketalar]

המשך

מה היו השגיאות של הרופא המטפל? תפיסת אירוע לקויה - הרופא לא הבין בכלל את הפרופורציות של מצב החירום שנמצא בידיו. גם חולה קטן ומסובך, גם איום חמור על החיים, וגם תנאים גרועים לעבודה. השאיפה של כל צוות רפואי צריכה להיות פינוי מהיר (סקופ אנד ראן), אולם במתאר כמו זה שבו אנחנו דנים, פשוט אין אופציה אחרת. פינוי דחוף למתקן רפואי גדול הוא קריטי להצלת הפצוע. חוסר גמישות - הרופא לא הגיב לבעיות שנוצרו בשטח. הפצוע הדרדר - והוא המשיך לנסות להכניס טובוס. הנסיונות נכשלו - והוא לא ניסה פתרונות אחרים (הנשמה באמבו ומסיכה, ג'ט אינסופליישן). רופאה מיומנת יותר הגיעה, עם אמצעי פינוי זמין ומהיר - והוא לא ניצל את ההזדמנות. עושה רושם שהסיבה לחוסר הגמישות היא אגו, כלומר שהרופא התעקש לעשות אינטובציה בעצמו, ולפנות את החולה בעצמו. אפשרי. אני חושב גם על לחץ - בעת לחץ אנחנו נוטים לתפקד בצורה לא רציונלית. חוסר הכנה - זה באמת בלתי נסלח, מאחר ובעיות הנובעות מחוסר הכנה הן צפויות וניתנות למניעה. הרופא לא ידע מהו יעד הפינוי (בית החולים) הקרוב, הוא לא צפה אפשרות לטפל בפצוע פדיאטרי, הוא לא הכיר את הבעיות המיוחדות לאוכלוסיה זו, וכמובן שלא היה לו את הציוד המתאים (מה שיכול היה להביא לכשלון בנסיונות האינטובציה, כמו שרמזתם).

 

[ketalar]

המשך נוסף

האם הייתי עושה את אותה טעות במקום הרופא הזה? דוגרי, אני לא יודע. אבל אני בהחלט יכול לתאר לעצמי איך קרו הטעויות, ואיך הדרדר המצב. בעיקר בולטת בעיניי העובדה שהכל התנהל בלחץ, שמזין את עצמו. הרופא רואה פצוע שנראה לו קשה ובלתי תקוותי, ונבהל. הוא הולך על הצעד הכי דראסטי ברשותו, למרות שהוא אינו מוכן אליו כראוי. הנסיון הראשון נכשל, הרופא נלחץ עוד יותר, הנסיון השני עוד יותר קשה ולכן נכשל, הרופא נלחץ עוד יותר, וכן הלאה וכן הלאה. בינתיים, זמן יקר מתבזבז, דעתו של הרופא מוסחת מהאלמנט החשוב ביותר (פינוי), והלחץ והאדרנלין שזורמים בעורקיו מונעים ממנו לחשוב כמו בן אדם ולנצל את ההזדמנות ליסוע משם עם אדם מיומן יותר. התגובות נעשות רגשיות יותר, הריכוז נעשה מעורפל, וההחלטות נהיות קטלניות. בעיקר לפצוע. יש מעט מאוד התערבויות ששווה לעכב עבורן פינוי - הנשמה במסיכה ואמבו, קיבוע בצווארון וקרש גב, נידל אפליקיישן, עצירת שטד"ים, וזהו. כל שאר הדברים שפעם היו נכס-צאן-ברזל (אינטובציה, עירוי) שוליים לחלוטין במתאר שבו אפשר לפנות את הפצוע במהירות (15 דקות). אף אחד מאיתנו לא רוצה להזיק לפצועים, ואנחנו עושים את מה שאנחנו יודעים מתוך כוונה להועיל ולהציל. אולם הנסיבות לפעמים מתאכזרות. אתם חושבים שהרופא לא ידע שהכי חשוב לפנות? הוא ידע זאת היטב, כמוני וכמוכם. אבל יש הבדל בין לדעת משהו, ובין ליישם אותו, בעיקר בתנאים גרועים תחת לחץ (כשבדיוק אז הכי קריטי להצליח). המסקנה - אתם לא לבד. תמיד תמיד תחפשו מי יכול לעזור לכם, ולאן כדאי לקחת את הפצוע. בשום מקרה לא שווה לכם להתעכב לטפל לבד בפצוע שאתם לא מיומנים בטיפולו. החוכמה היא לזהות מתי זה, ולזהות מי כן יכול לעזור. החולים שלכם יעריכו אותכם על זה - בתאונה על הכביש, בפיגוע, במחלקה, במרפאה, תמיד. בברכת לא עלינו ובהצלחה בבחינות הסמסטר ארז

 

[ketalar]

היום השלישי

ככל שהקורס מתמשך אני יותר ויותר משתכנע שהוא מועיל, ושמח שיצאתי למילואים האלו. היום השלישי הועבר כולו על ידי צוות מדור טראומה. כלומר, אם עד כה הפעילות היתה בהנחיית רופאים בכירים שבאו מהאזרחות, הרי שהיום הזה הועבר על ידי צוות החובשים הסדירים של מדור טראומה. היום הוקדש כולו ללימודים טכניים של כלים טיפוליים שנמצאים בתאג"ד (חלקם חדשים מאוד!) - החל מפרוצדורות ניתוחיות (נידל אפליקיישן, וונסקציה, החדרת עירוי לווריד מרכזי, קוניוטומיה), דרך פרוצדורות חצי ניתוחיות (שימוש בעירוי לתוך העצם בשיטת BIG, ג'ט אינסופליישן, זונדה, קטטר), דרכי ניטור, מנשמים (פנאו-פק, אייוונט) וטפסי תאג"ד. התרגולים היו כולם על בובות. ניתוחים על חיות לא היו היום. גולת הכותרת היתה, כנראה, הפגישה עם תרמיל הרופא - מפלצת ענקית, מסורבלת וכבדה, שמשקלה 25 ק"ג (!) - כמו חצי אחות. היא מכילה כל מה שרופא צריך לאיסוף פצועים מהשטח, וייצובם. רק המשקל, המשקל. כמו שאחד החובשים המילואמיניקים סיפר - "כשהייתי בלבנון השיירה שלנו נתקלה במארב, ואיך שמתחילה האש הרופא מעמיס על עצמו את התרמיל, וקופץ מהנגמ"ש. ברגע שהוא נחת על האדמה, הוא נקע את הרגל". הייתי צוחק, אלמלא הייתי צריך לסחוב את זה, בעתיד הלא רחוק. לגבי השאלה מאתמול, אני אענה עליה יחד איתכם ביום חמישי בערב. בינתיים אתם בהחלט בכיוון הנכון.

 

[bodas]

רק שאני אדע...

עוד כמה ימים יש?

לא בא לי לעדכן את המאמר כל יום, על אף החיבה שיש לי לכשרונך ככותב מאמרים