קופסה שחורה

[איביס]

קופסה שחורה

ושוב סיימתי לקרוא את "קופסה שחורה" של עמוס עוז, לדעתי הספר הכי טוב שלו. (קראתי כבר הרבה פעמים, וכל פעם אני מוצא בו משהו חדש). מי שעוד לא קרא - לרוץ ולקרוא אותו. בפעם הראשונה (לפני כמה שנים) התחלתי אותו ב-11 בלילה לפני השינה, ומצאתי את עצמי ער עד ארבע בבוקר, כשסיימתי אותו "במכה אחת". איזה ספר השאיר אותכם ערים עד שסיימתם?

 

[Rivendell]

שאלה מעניינת!

המממ כל הספרים של הרוקי מורקמי. ואח"כ שילמתי על זה למחרת, בלימודים... אבל זה היה שווה את זה. גם הספרים של אן מק'קפרי בד"כ משאירים אותי ערה עד שעות לא סבירות - אפילו אלה שכבר קראתי בעבר

ו"בעל זבוב". זה השאיר אותי ערה לא רק בזמן שקראתי אותו אלא גם כמה לילות אחרי זה. גם אני, אגב, מאוד אוהבת את "קופסא שחורה".

 

[דוסטו]

שאלה מאד שאלתית

אבל שיכת לשאלון של "הספרים שתקחו אתכם לאי בודד"/"הספרים שהשאירו עליכם רושם בל ימחה/ 'שינו' את הסתכלותכם על החיים". וזה כמובן תלוי גיל. לא הנחתי מיד עד שסיימתי את "100 ילדים שלי" של לנה קיכלר בגיל 13 אשר סיים את הרומן שלי עם הפאטה-מורגנה המתראת אלהים. ובערך באותו גיל "מחניים איזהו גיבור" ו"השד מכתה ז' ". ומבגרותי - "החטר ועונשו" של דוסטויבסקי ועוד יותר ממנו הטרילוגיה של ארנסטו סאבטו "המנהרה" (שיוצא השנה בתרגום מחודש ב:עם עובד: ואני ממליץ בכל פה), "על קברים וגיבורים" (שאני ממליץ לקרוא שנית אחרי קריאת "המנהרה") ו"אבדון" (בכולם יש התיחסות מיטית ל'עיניים' ובאבדון סבאטו שאינו סופר פורנו מתאר בחורה -סולדאד [=בדידות] שיש לה עין ענקית ירוקה במקום אבר מין). ומשלנו - "חמסין וציפורים משוגעות" שקראתי שלוש פעמים. ויש הבדל ברושם המתקבל לאחר קריאה ראשונה. את הספר הזה לא אצטרך לקחת לאי בודד אם במרחק הליכה ממני ישתכנו פרופ' גרשון שקד ופרופ' יגאל שוורץ. הם הצהירו שהם יביאו אותו.

 

[liat129]

שלום..

קפצתי לבקר פה מפורום שכן.. אני לא מצליחה להבין מה מוצאים בספר "חמסין וציפורים משוגעות".. קניתי אותו אחרי המלצות, ועזבתי אותו באמצע, אחרי שהשתעממתי קשות.. מה בדיוק פיספסתי? למה אני לא נהנית ממנו? האם כדי לחזור ולקרוא עד הסוף - אולי לקראת הסוף הוא מעניין? תודה על ההתייחסות..

 

[דוסטו]

תשובת האדיקט-ספר זה ענין של טעם

ומה שמוצאים ב"חמסין" (או מה שאני ועוד רבים מצאנו בו) זה ספר שסוף סוף נכתב בעברית נהדרת שמשרתת את העלילה, וזו הולכת ונוצרת באופן מענין ןהדרגתי תוך בנייתה וקילופה של הדמות הראשית. זהו ספר ישראלי לעילא שמטפל בכל המיתוסים שגדלנו עליהם: יחיד וחברה, יהודיות וישראליות, שואה ותקומה ומבקר את כולם ביד אמונה, בביקורתיות אסרטיבית לא מתלהמת ובאמפטיה מחויכת. זהו ספר שלטעמי מעמיד מראה מול העיניים של כל מי שגדל כאן עם החומוס, החמסין והחברה'. אם כי אני מודה שהוא עלול להיות תלוי-גיל. כלומר אנשים בשנות העשרה או העשרים שלהם עלולים להתקשות להזדהות איתו כי החברה שלנו והערכים השתנו ולכן התמונה שהם מקבלים אולי קצת זרה, אנאכרוניסטית. אם כי כבר שמעתי מבת 22 (תולעת ספרים מיטיבת קרוא) שטענה לאחר קריאתו "סוף סוף הצלחתי להתחבר לתוכנה של ההורים שלי". לטעמי הוא לא רק שווה קריאה עד תום (תנסי להתגבר על 50 העמודים הראשונים) אלא קריאה שניה. היות והספר בנוי על אסוציציות של הגיבורה, והיות ואסוציציות על פי טבען והגדרתן, אינן עולות לפי סדר כרונולוגי ולא תמיד ממוענות בצורה בהירה, הקריאה הראשונה מחיבת רכוז (שלי לא חיבל בהנאה) ובקריאה שניה אפשר באמת להנות מהאיכות ולחוות חוויה אחרת. ואני שב וממליץ על ספרה הקודם של אביגור-רותם "מוצרט לא היה יהודי" שהוא משהו אחר לחלוטין, לא פחות טוב. משהו בסגנון לאטינו=אמריקאי ריאל-פנטסטי.

 

[liat129]

אתה יודע מה..

אחרי שהסברת את זה בצורה כזו - תיאור דור "ההורים", אולי אני אנסה שוב.. אין ספק שהעברית בו נהדרת, אבל כאילו אין בו "עלילה". תודה!

 

[Rivendell]

"חמסין וציפורים משוגעות"

גם אני ממש לא השתגעתי עליו. בעקרון, השפה היתה באמת יפה אם כי עמוסה לי קצת. מצד שני, אי אפשר להאשים את אביגור-רותם בדלות או באי אחידות שפתית. היא באמת עושה רק דברים טובים עם השפה העברית (וגם עם עוד כמה שפות). אני חושבת, במבט לאחור, שמה שהכי חסר לי היה עומק נוסף בדמויות. דווקא הדמות הראשית לא יצרה אצלי עניין והזדהות. אישית הדמות שהכי עניינה אותי היתה דווקא אורה, החברה שלה, והמטמורפוזה שהיא עוברת. ודווקא על הסקרנות הזאת אביגור רותם לא ענתה לי מספיק. אם היא היתה כותבת ספר על אורה, סיכוי טוב שאת זה הייתי קוראת. הפער הזה בין הציפיות לבין המציאות בשטח 20 שנה אחרי נגע לליבי יותר מכל דבר אחר בספר, ואני חושבת שהנושא הזה לא פותח מספיק, לפחות לא בספר הזה. ואולי צדק דוסטו כשציין שאני לא שייכת לדור הנכון. אין ספק שספר, כמו יופי, הוא הרבה בעיני המתבונן, ויכול להיות שאם הייתי בגיל אחר או מגיעה מנקודת מוצא שונה, הדברים היו נראים לי אחרת. אולי צריך להיות שייך לדור ספציפי בשביל הספר הזה, אולי לא. בכל מקרה ספר תמיד נראה אחרת בנקודות שונות בחיים. אולי גם אני אצטרף למועדון המעריצים עוד כמה שנים

אני גם מודה ומתוודה שאת ההורים שלי אני כנראה כבר לא אבין לעולם, לא משנה כמה ספרים אני אקרא

 

[juha]

בוקר טוב../images/Emo39.gif

בוקר טוב לכולם!!! נחמד לדעת שהפורום מתנהל כראוי. שאו ברכה.

 

[Rivendell]

אכן בוקר מצויין

אם כי קצת קר ורטוב. תרגישי בבית!

 

[דוסטו]

זה רק "כאילו"-לג'וחה וריבנדל

יש שם עלילה לעילא. בנויה לתפארה שלוקחת גיבורה שבורחת מעצמה ומההיסטוריה הפרטית שלה (שהיא היא ההיסטוריה של כולנו למעשה בארץ הזו) ולאט לאט 'נחשפת המודעות' שלה (קצת עקום הביטוי הזה). ולמה לא אורה? מה לעשות והספור הוא הספור של לויה, ואורה היא דמות משנית. אבל בתור דמות משנית היא עדיין מקבלת טיפול. היא אותה אחת שהיתה 'מלכת הכיתה', המוכשרת והיפה שכולם ציפו ממנה לגדולות ולא ממשה את עצמה והפכה לאישה אפורה, עיפה ולא מטופחת אישית, נפשית מקצועית וחזותית. כמובן שאפשר היה לכתוב רומן גם על דמות כזו. אבל מה לעשות שזה לא הספור שאביגור-רותם רצתה לספר. וכמו שאני מתרשם מאביגור-רותם-אין סיכוי שנקבל כעת "רומן רוסי" פרק ב'(זו המומחיות של מאיר שלו לספר את אותו ספור, באותה שפה [נהדרת] ובאותו הטון). אם אני שופט לפי ההבדל המוחלט בשפה (הציורית והעשירה בכל מקרה), הטון והעלילה של "חמסין" לעומת "מוצרט" אז הספר הבא שלה יהיה משהו אחר לגמרי. ולטעמי זו רק אחד מהמרכיבים בכשרון היוצא דופן והאיכות הגבוהה של אביגור-רותם כסופרת.

 

[דוסטו]

והנה קטע קטן שאהבתי ב"חמסין"

תראי איזה יופי יש בתאור הזה. ממש שירה איכותית: " לא ישנתי כל הלילה, אבל פסי החוץ בין פסי התריס כבר באפור-חלב. ואני בעצם מקשיבה מי יודע כמה זמן לציוצים שתופרים תכי-קול מהירים לתוך מה שנשאר מן החושך, ויש בהם משהו נוקב ומשהו נוצץ - אני יוצאת יחפה, פרועה, מלאה ריח של אי- שינה, אבל למי זה איכפת: סביב סביב אין פה נפש. רק אני. והעצים. האדמה והציפורים. מי משמיעה ציוץ בורדו מתוק- צורב כמו לפתן שזיפים. זאת זאת, השחורה מאד, והנה עוד אחת, אבל הרבה יותר דהה, אולי זקנה, אולי חולה, וכאן אחרת, אפרפרת עם ברדס תליינים שחור ובטן לימונית, היא נובחת ובאה חברה ועוד חברה, מה קרה לציפורים, הגיעו עולות חדשות או מה, אני זוכרת נחליאלים על הכביש אחרי הגשם, דוכיפת מתוך ספר - אבל הנה אחת, בחיי, דוכיפת ממש עם מכוש על הראש עודרת בעשב בסטקטו נמרץ, והנה נוחתת לידה השחורה, לבושה כמו מאפיונר ללוויה, יש לה מקור בצבע תפוז וציוץ צלול ואיטלקי, ומי זאת הקטנה, הקטנטנה, המחליפה צבעים כמו שבריר טווס- הציפורים התפראו כאן כמו כל השאר: הפיקוס, הבוגנוויליה, היבלית, הביוב - ואני, רגע - לחייג, להזמין מיד שרברב, גנן, שיפוצניק, ורגע - מה יש, מה בוער, רק אני כאן, אפשר לשחרר חגורות, מותר לעשן".

בו מכל ה

כ"כ התלהבתי שיש לי FILE במחשב של הקטע.

 

[rannot]

דוסטו היקר.

לפני שנה וחצי קראתי לראשונה את "על קברים וגיבורים". ספר שמאד מאד אהבתי למרות שעם סוף הספר הייתי רחוק מלהסתדר (אני וההסטוריה של ארגנטינה מרוחקים שנות אור). קראתי אותו מספר פעמים ובכל פעם שאני מתגעגע לאלחנדרה אני קורא בו מחדש. מאד מאד חיפשתי את המנהרה שהרגשתי שהוא חלק מן הפאזל הלא גמור של אלחנדרה. איפה אני יכול למצוא אותם בעברית??? לא ראיתי שיצא תרגום חדש של המנהרה אבל אני אחפש שוב, ומה לגביי אבדון? היכן ניתן להשיגו? אני מניח שאתה מכיר אך בכל זאת אמליץ לך על דרום אמריקאי נוסף שאני מאד מאד מעריך, מריו ורגס יוסה. בכלל הייתי שמח לו יכולת להמליץ לי על ספרים וסופרים נוספים כי לפחות בארנסטו סבטו אנחנו חולקים אותה דעה ולצערי לא הרבה מכירים אותו, או שאולי אני מסתובב בחוגים הלא נכונים. רן.

 

[briti]

סבטו

את המנהרה בתרגומו הישן תתקשה למצוא. אזל מזמן בהוצאות, וגם בחנויות יד ושנייה ומשומשים אין. תאלץ לחכות לתרגום החדש, שגם אני שמעתי עליו אלא שאיני יודע פרטים ומקומות. בקשר לאבדון- ניתן למצוא אותו בחנויות הספרים, וגם באינטרנט, אני מצאתי בבקבוק. אם אתה קורא אנגלית - האמאזון תוכל למצוא הכל, כולל את המנהרה, בקלות יחסית, וכמובן גם בספרדית.

 

[rannot]

לא כל כך פשוט

אין לי ענין בתרגומים ישנים. הלוואי ואת הכל היו מתרגמים לעברית של היום שוב כי לפעמים אני מתעמת עם עברית שנכתבה לפני ארבעים שנה וזה סתם מעיק. ניגשתי לבקבוק והיה רשום שם שאת האבדון אני צריך להזמין ואין אותו באתר (הם יאלצו לאתר אותו בעבורי) ואין עליו מחיר... ביצעתי הזמנה, אך אתה יכול לומר לי מה המשמעות?? הם הולכים לתקוע לי מחיר על ספר במצב רעוע? ממה שאני מבין אז התרגום החדש עוד לא יצא אך מתעתד להגיח. מאיפה הידע? לפעמים בא לי להרים טלפון להוצאות ולשכנע אותם להפיץ שוב ספר מסוים וכו'. לגבי אמאזון ואנגלית אני תמיד מכיר באופציה הזו ואין לי כח להכנס לדיון - אני יודע קצת ספרדית, יש לי אנגלית מצוינת אך בכל זאת למעט מקריי קיצון אני מעדיף לקרוא בעברית. ובתור אחד שקרא את סבטו, יש לך עוד סופרים טובים להצליץ עליהם? בכל מקרה תודה על התגובה, רן.

 

[דוסטו]

"המנהרה" יוצא השנה בעם עובד

בתרגום חדש של טל ניצן. התרגום המקורי היה של ד. אליעז וא.כרמי ויצא בהוצאת "דורה" ב -1976. סרחתי רגלי בכל גוש דן כשאיני מדלג על אף חנות ספרי יד שניה עד שמצאתי אותו. ולא -אני לא משאיל ולא מוכר. קדוש. "אבדון" יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה בשתוף עם "כתר" ואני מניח שתוכל להתענין שם. אני גם חושב שאם תבקש בחנות סטימצקי הסמוכה אליך הם ישיגו לך. או שתתחיל לשוטט בחנויות יד שניה (צלצל לרובינסון -עולם ומלואו). ראיתי שהוא קים באתר של dbook. קשה לי להמליץ לך על עוד סופרים כי אני מכור על סיפורת לאטינו-אמריקאית ואין הרבה שממש לא אהבתי. וביניהם כמובן וורגאס יוסה. ככה מהשרוול: "מותו של ארטמיו קרוס" -פואנטס (המקסיקני) "צפור הלילה המטורפת" - דונוסו(הציליאני) "אלמנות" -אוריאל דורפמן (ארחנטינאי) "הזקן שקרא סיפורי אהבה"- לואיס ספולוודה (ציליאני) "העורקים הפתוחים של אמריקה הלטינית" -אדוארדו גאלינו (אורוגואי) בכוונה פסחתי על מרקס ובורחס (לא אוהב אותו) שכולם מכירים. ועוד לא הזכרתי את אלחו קרפנטייר, וחוליו קורטאזר. אבל בעיני ארנסטו סאבטו עולה על כולם. ואני ממשיך בפרסום האגרסיבי של אהובתי. אם אתה מחבב את הסיפורת הריאל-פנטסטית הלאטינו-אמריקאית אני מפנה אותך ל"מוצרט לא היה יהודי" של הישראלית ילידת ארגנטינה גבריאלה אביגור-רותם שלא לחינם כונה "100 שנות בדידות של העם היהודי" - כי הסגנון וגם האיכות מזכירים את גבריאל גראסיה מרקס

 

[Boojie]

די, אי אפשר ככה!

זהו, שכנעת אותי. אני הולכת לחפש ספרים של אביגור-רותם. נראה אם היא באמת כל כך מוצלחת כמו שאתה אומר. מבטיחה דיווח ברגע שאני אניח את ידי על משהו משלה.

 

[דוסטו]

לא יודע למה נדמה לי

שהיא לא תהיה כוס התה שלך. אבל אולי אני אתבדה. ותגידי - למה הכותרות של התגובות שלך כ"כ עצבניות. אני פותח אותן כולי דרוך לקרב.

 

[Boojie]

לא נורא. לכל היותר

אני אקרא ספר שלא יהיה כוס התה שלי. קורה לפעמים...

 

[דוסטו]

רק תנסי להיות ענינית בביקורת

לעיתים את נשמעת מאד ארסית. כאילו יש לך נגיעה או רווח אישי גם מספר שאת פוסלת וגם מאלה שאת ממליצה עליהם.

 

[Boojie]

סליחה?

עד היום, הייתי ארסית כלפי מעט מאד ספרים, וכולם משתייכים לז'אנר "מי הזיז את הגבינה שלי" או לרם אורנים למיניהם, ספרים שגם אתה לא ממש מתייחס אליהם בחיוב, למקרה ששכחת. סף הסובלנות שלי לזבל נמוך מאד. לכל דבר אחר אני מתייחסת ברצינות.