קולות הים
קצות העצבים מגורים, האתגר, הסקרנות, זה מבוסס על האמת ואני חייבת לכתוב את זה כך. זה היה לפני כמה ימים, כשמודה ועוזבת ( בירכתי כבר על התפקיד ? שמחה לראות אותך כאן, ותרסני קצת את הילד שטוף הטסטוסטרון הזה טוב ?) בתגובה לטיפה מרה אמרה שהכתיבה שלו מזכירה לה כתיבה של אישה. ואחרי שכולם נרדמו, ומהמדורה נשארו רק גחלים אדומות, יצאתי לטייל. הלכתי אולי חצי שעה על שפת הים, נושם את האוויר, ריח הים המלוח, נושם את הלילה השחור, מתרחק מהכל. בדרך עברתי מדורה, שני גברים ובחורה. "סליחה יש לכם במקרה סיגריה ?" "מצטערים" צחקה הבחורה "יש רק גו'ינט ... " הוזמנתי , הצטרפתי, ושוב הגחלים לוחשות. היא היתה יפה, שיער ארוך, עם מבט פרוע בעיניים – אתם יודעים מהשובבות. היא יושבת בניהם, צוחקים שותים מעשנים ומתחילות הנגיעות. אני יושב מולם ורואה אותה, יד על רגל כל אחד מהם, והם מתבוננים בה, אוכלים אותה בעיניהם, משחקים עם האצבעות. "תודה חברה " אמרתי כשקמתי, "תהנו " שני הגברים חייכו אלי בהכרת תודה, היא שלחה לי נשיקה חמה. עוד לא הספקתי להתרחק, הסתובבתי לראות אותם, היא מתנשקת עם אחד, השני מנשק לה את היד. חזרתי למים, לגלים, לחול, מתרחק עוד, כשמלווה אותי החרמנות מהג'וינט . ואז שמעתי מימין מתוך הצללים צמוד לרכס צחוק. אי אפשר היה לראות מה יש שם, אבל מעל רעש הגלים הגיעו אלי שברי קולות, שיחה, שתי בנות. אימצתי ככל האפשר את עיני - כלום, חשוך מדי. אולי יש שם אוהל, אולי זה רק סלע, לא ראיתי ממש. המשכתי עוד חצי קילומטר והתחלתי לחזור. הפעם צמוד לרכס נבלע בשחור. כן, אוהל. קטן וסגור, עברתי לידו באיטיות, מנסה אבל אי אפשר לראות כלום. ואז אחרי שכבר עברתי את האוהל, הלב שלי קפא, הרוח של הים הביאה אלי "אהה" . לא יכולתי לעצור ולחזור, אבל גם לא יכולתי להמשיך ללכת, פניתי אל הים חזרתי אל החוף הלכתי חזרה 200 מטר ושוב חזרתי אל הצללים, מתקרב אל האוהל. הלב שלי דופק כמו מטורף וכל גופי אדרנלין, לא חושב על כלום, מתקרב, והפעם לאט. עשרה מטרים מהאוהל עצרתי. התישבתי על החול צמוד לכורכר, מנסה לחשב אם מספיק חשוך, אם רואים אותי, אם אני מפריע , דממה.
קצות העצבים מגורים, האתגר, הסקרנות, זה מבוסס על האמת ואני חייבת לכתוב את זה כך. זה היה לפני כמה ימים, כשמודה ועוזבת ( בירכתי כבר על התפקיד ? שמחה לראות אותך כאן, ותרסני קצת את הילד שטוף הטסטוסטרון הזה טוב ?) בתגובה לטיפה מרה אמרה שהכתיבה שלו מזכירה לה כתיבה של אישה. ואחרי שכולם נרדמו, ומהמדורה נשארו רק גחלים אדומות, יצאתי לטייל. הלכתי אולי חצי שעה על שפת הים, נושם את האוויר, ריח הים המלוח, נושם את הלילה השחור, מתרחק מהכל. בדרך עברתי מדורה, שני גברים ובחורה. "סליחה יש לכם במקרה סיגריה ?" "מצטערים" צחקה הבחורה "יש רק גו'ינט ... " הוזמנתי , הצטרפתי, ושוב הגחלים לוחשות. היא היתה יפה, שיער ארוך, עם מבט פרוע בעיניים – אתם יודעים מהשובבות. היא יושבת בניהם, צוחקים שותים מעשנים ומתחילות הנגיעות. אני יושב מולם ורואה אותה, יד על רגל כל אחד מהם, והם מתבוננים בה, אוכלים אותה בעיניהם, משחקים עם האצבעות. "תודה חברה " אמרתי כשקמתי, "תהנו " שני הגברים חייכו אלי בהכרת תודה, היא שלחה לי נשיקה חמה. עוד לא הספקתי להתרחק, הסתובבתי לראות אותם, היא מתנשקת עם אחד, השני מנשק לה את היד. חזרתי למים, לגלים, לחול, מתרחק עוד, כשמלווה אותי החרמנות מהג'וינט . ואז שמעתי מימין מתוך הצללים צמוד לרכס צחוק. אי אפשר היה לראות מה יש שם, אבל מעל רעש הגלים הגיעו אלי שברי קולות, שיחה, שתי בנות. אימצתי ככל האפשר את עיני - כלום, חשוך מדי. אולי יש שם אוהל, אולי זה רק סלע, לא ראיתי ממש. המשכתי עוד חצי קילומטר והתחלתי לחזור. הפעם צמוד לרכס נבלע בשחור. כן, אוהל. קטן וסגור, עברתי לידו באיטיות, מנסה אבל אי אפשר לראות כלום. ואז אחרי שכבר עברתי את האוהל, הלב שלי קפא, הרוח של הים הביאה אלי "אהה" . לא יכולתי לעצור ולחזור, אבל גם לא יכולתי להמשיך ללכת, פניתי אל הים חזרתי אל החוף הלכתי חזרה 200 מטר ושוב חזרתי אל הצללים, מתקרב אל האוהל. הלב שלי דופק כמו מטורף וכל גופי אדרנלין, לא חושב על כלום, מתקרב, והפעם לאט. עשרה מטרים מהאוהל עצרתי. התישבתי על החול צמוד לכורכר, מנסה לחשב אם מספיק חשוך, אם רואים אותי, אם אני מפריע , דממה.