חוקי מתנקשים
New member
קולות הדממה
עוד רגע עוברים את הגבעה האחרונה,והרכס מתמוגג בראש. ותכף נגיע לשורשים של ההתחלה. כבר נגמר לי הדם וכמו מפלצת אני ממשיכה,אסור לעצור. צלקת חדשה מתחת לעיין,קרחת לבנה. והכול זז 1,2 1,2 אין זמן לעצור,מי שעוצר נשאר נאחורה. מי שנופל,כמו פרח נובל ומת. הכול מסתובב נע קדימה,והאחורה העבר,מת עם האדם. מסביב רק חיילים,אני הבת היחידה. זה קשה ,הרגשה זרה,ושיש דם . כמו לכולם קרחת לבנה,נשק על הגב ,אבל הגוף של אישה ,והעינים הם מסתכלים,כולם מתסכלים,ועכשו מסתכלים בעוד צורה,אני רוצה להתכווץ אבל פוחדת. את מה שעשיתי לא יודעים,כול מי שיודע מת ,וגם אני לא לגמרי מבינה. הרכס מתמוגג . בוקר עולה. ואפילו נקודה בציר הזמן אני לא יהיה. הבת של אלוהים,שהשטן לקח בחסות אחרי שאלוהים לא רצה. פינטוז רחוק,שם לא זוכרים את המלחמה. עוד צעד אחד,ועוד אחד ורק עוד כמה. באות לי הדמעות ,ואני חונקת אותם בכול הכוח ,אומרת לעצמי"חכי עוד קצת ,הצלקות יעברו,את תחזרי הביתה לאמא,ואמא תבין,היא תבין?,תבכי לאמא בבית מותר הכול,בבית אני מה שאני,פה לא לחשוב על פה,בבית תשימי את הראש על אמא ,והיא תביא לך שמלה חדשה במקום המדים,והשער יגדל שוב ,והעור הלבן ,העור הלבן..,והצלקות יעלמו,לא כול כך נורא ילדה אל תבכי ." וכבר עברנו את הגבעה,אבל אין חיוך של נצחון,אין חיוך. אבל הסיוט נגמר,ומחר,מחר לא מתחיל חדש. הכי נורא כבר מאחורינו. אבל אין חיוך. ואני נופלת וקמה ,קמה מהר ,דואגת שאף אחד לא ידע. לוקחת את הרגלים וממשיכה. והגענו למחנה,נכנסת לדלי מים,עם שעווה כתומה ביד,וסכין גילוח. המים קרים ,אבל נקים,ואני מנסה לטבוע כמה שיותר עמוק. השעווה מריחה כול כך טוב. והסכין עושב חלק עם טיפה שריטות אבל שריטות עוברות. כמו הזמן. לוקחת מגבת וקמה. מרגיה משהו בגב ונופלת חזרה לדלי. עכשו המים באמת אדומים. ואני לבנה.
עוד רגע עוברים את הגבעה האחרונה,והרכס מתמוגג בראש. ותכף נגיע לשורשים של ההתחלה. כבר נגמר לי הדם וכמו מפלצת אני ממשיכה,אסור לעצור. צלקת חדשה מתחת לעיין,קרחת לבנה. והכול זז 1,2 1,2 אין זמן לעצור,מי שעוצר נשאר נאחורה. מי שנופל,כמו פרח נובל ומת. הכול מסתובב נע קדימה,והאחורה העבר,מת עם האדם. מסביב רק חיילים,אני הבת היחידה. זה קשה ,הרגשה זרה,ושיש דם . כמו לכולם קרחת לבנה,נשק על הגב ,אבל הגוף של אישה ,והעינים הם מסתכלים,כולם מתסכלים,ועכשו מסתכלים בעוד צורה,אני רוצה להתכווץ אבל פוחדת. את מה שעשיתי לא יודעים,כול מי שיודע מת ,וגם אני לא לגמרי מבינה. הרכס מתמוגג . בוקר עולה. ואפילו נקודה בציר הזמן אני לא יהיה. הבת של אלוהים,שהשטן לקח בחסות אחרי שאלוהים לא רצה. פינטוז רחוק,שם לא זוכרים את המלחמה. עוד צעד אחד,ועוד אחד ורק עוד כמה. באות לי הדמעות ,ואני חונקת אותם בכול הכוח ,אומרת לעצמי"חכי עוד קצת ,הצלקות יעברו,את תחזרי הביתה לאמא,ואמא תבין,היא תבין?,תבכי לאמא בבית מותר הכול,בבית אני מה שאני,פה לא לחשוב על פה,בבית תשימי את הראש על אמא ,והיא תביא לך שמלה חדשה במקום המדים,והשער יגדל שוב ,והעור הלבן ,העור הלבן..,והצלקות יעלמו,לא כול כך נורא ילדה אל תבכי ." וכבר עברנו את הגבעה,אבל אין חיוך של נצחון,אין חיוך. אבל הסיוט נגמר,ומחר,מחר לא מתחיל חדש. הכי נורא כבר מאחורינו. אבל אין חיוך. ואני נופלת וקמה ,קמה מהר ,דואגת שאף אחד לא ידע. לוקחת את הרגלים וממשיכה. והגענו למחנה,נכנסת לדלי מים,עם שעווה כתומה ביד,וסכין גילוח. המים קרים ,אבל נקים,ואני מנסה לטבוע כמה שיותר עמוק. השעווה מריחה כול כך טוב. והסכין עושב חלק עם טיפה שריטות אבל שריטות עוברות. כמו הזמן. לוקחת מגבת וקמה. מרגיה משהו בגב ונופלת חזרה לדלי. עכשו המים באמת אדומים. ואני לבנה.