קודם כל שלום
מה קורה
-אני שמחה
אני
לא כל כך טוב... יש לי בעיה מתמשכת עם אמא שלי. זה ככה כבר מעל שנתיים וכל פעם אני מקבלת ממנה רמז קטן. אני מנסה לחבר נקודות ובזמן האחרון הצלחתי. -היא הפסיקה להאמין לי ולסמוך עליי. הנה הסיפור בקצרה- כל אחד משקר מדיי פעם, לא
אז גם אני הייתי משתמשת פה ושם בשקרים קטנים. יום אחד רבתי עם מישהי מהכיתה. ריב גדול. היא סיכסכה ביני לבין 2 החברים היחידים שהיו לי בהתחשב בעמדה החברתית שלי בכיתה. היא הסיטה את שניהם נגדי בצורה כל כך חריפה עד ששניהם גילו לכל השכבה כמה דברים שהיו הורסים לי את החיים אם לא הייתי עוברת בסוף השנה. עברתי כאלו התעללויות בגלל הסודות שהתגלו ולא היה לי עם מי לדבר, כי 2 החברים היחידים שלי "עברו צד". אחרי בערך חודש הכרחתי אותם לדבר איתי. החברות שלי איתם הייתה חשובה. רציתי רק לדעת למה. הם סיפרו לי על מה שאותה ילדה בשם רחלי אמרה להם, ואני התחלתי לשבת איתם ולשמוע כמה סיפורים מופרחים לגמרי. אחרי שסידרנו את הענינים בינינו והשלמנו, לא היה אכפת לי יותר ממה שכולם ידעו. למדתי להיות אדישה אליהם במשך הזמן. בכל מקרה- אני, חברה שלי, וחבר שלי החלטנו לנקום. הוא ביקש להישאר מחוץ לעניין, וכמובן שלא לחצנו עליו. אני והיא אירגנו "מבצע נקמה" אכזרי ובאמת מיותר, וביצענו אותו כמובן. אחרי שהמעשה נעשה והתגלה- מישהי ששנאה אותי קבעה שמדובר בי, בלי לדעת אפילו שזה נכון. מיד האשימו אותי ואני, מתוך אינסטינקט- התכחשתי. כשנשאלתי למה היא חושבת שזאת אני- עניתי שהיא שונאת אותי והיא רוצה שאני אענש גם בלי שזה יהיה קשור אליי. המצאתי גם שאם היא מאשימה אותי- אולי על ראש הגנב בוער הכובע... אחרי כמה זמן שבו שיקרתי למורים, למנהלת, להורים, וכמובן שגם לעצמי- שפכתי הכל. לא הזכרתי את החברה שלי ובגלל שהיא חברה אמיתית היא באה להודות שהרעיון היה שלה ושאני רק עזרתי לה בכמה דברים. אני התנגדתי וניסיתי להשאיר אותה מחוץ לעסק אבל זה כבר סיפור אחר. בקיצור- מאז אותו מקרה הוריי לא בוטחים בי יותר וקשה להם להאמין לי, במיוחד אמי. איך זה בא לידי ביטוי
-שמישהו עושה משהו החשדות הן קודם כל שהאשמה היא שלי, היא מנסה למצוא זמן להיות איתי לבד כדי לנהל איתי שיחות חודרניות על חיי הפרטיים, ולא, לא מדובר בשיחת אם-בת תמימה, לא עם כאלה מבטים חשודים ושפת גוף שמראה על הרבה מעבר, היא לא מאמינה למה שאני אומרת לה כל עוד אין מה שיאמת את דברי, היא לא מרשה לי לצאת עם חברים למקומות, היא טוענת ש"כשאני רוצה אני אחראית, אבל כנראה שאני אף פעם לא רוצה", כל פעם שאני מחוץ לבית אני צריכה להתקשר כל חצי שעה כדי לתת לה "דיווח מצב", על כל 3 דקות איחור היא נכנסת ללחץ ומדמיינת את הנורא מכל, "אין מצב שאני אפגש עם אנשים שהכרתי דרך האינטרנט או דרך חברים של חברים", אני לא יכולה לצאת עם בנים יותר גדולים ממני, "יש מספיק בגיל שלך!!", ואני יכולה לחשוב עוד כמה דקות ולמצוא עוד אלפי רמזים קטנים וציטוטים מדברים שהיא אומרת לי. אני יודעת שזה נראה כאילו היא פשוט דואגת לי, אבל זה לא זה. כשאני מתקשרת כל חצי שעה אני לא צריכה להגיד לה אם אני עם חברים או אם אני לבד, אני צריכה להגיד לה עם מי אני מסתובבת, איפה, ומאיפה אני מכירה כל אחד. כשאני רוצה להיפגש עם חברה שאני לא מכירה מהכיתה בבית הספר- היא טוענת שיש לי 40 ילדים בכיתה ועוד 120 בכל שאר השכבה. קודם שאני אשמור על קשר איתם ורק אז שאני אחפש חברים מחות למסגרת הלימודים. אני יודעת שמדובר בדאגה מסוימת, אבל היא פשוט לא סומכת על כושר השיפוט [הקפדני] שלי, והיא מפחדת שאני אבחר אנשים "מפוקפקים" לצאת איתם. היא בעצמה אמרה לי יותר מפעם אחת- "אני מעדיפה שתצאי עם החברים שלך מהכיתה. אני מכירה את ההורים שלהם." זה רק אומר שהיא לא סומכת עליי שאני אדע "לבחור" חברים שאפשר לדעת בביטחון שהם לא כרימינלים. היא גם איימה עליי לא פעם אחת לנתק לי את האינטרנט אם אני אמשיך לדבר עם אנשים שאני מכירה דרך הפורומים ודרך האינטרנט. "הם עוד יתמרנו אותך להיפגש איתם. ייקרה לך מה שקורה לכל הילדים בחדשות." למה היא חושבת שאני לא יודעת להציב לעצמי גבולות
איך אני יכולה להחזיר את האמון שלה
ואם אני לא יכולה, אז מה כן יכול לעזור לי במצב הזה
-תודה רבה מראש למי שקרא את המגילה ויהיה מוכן לענות-
מה קורה