ספר זה אחד בדברים שנכנסים הכי עמוק לנשמה
בין אם את קוראת את הסיפור כסיפור על אנשים אחרים,ובין אם כמשל עליך.את תמיד מזדהה, מרגישה, עוברת תהליך עם הספר ועם הדמויות. אולי הרומן הזה, כפי שכתבת, סימן עבורם דבר אמיתי וטהור שהם מקווים לו כל כך,או שהיה ואבד או...אינסוף אפשרויות. זה כמו שתולים פוסטר על סרט שהתחברנו אליו,או נושאים תמונה של אדם אהוב בשרשרת על לבנו.כאן בקעקוע יש רצון להפוך את הסימן לחלק אישי ממני,חלק שתמיד איתי. בהשלכה עלי,היתה להקה שמאוד אהבתי וכתבתי את שמה בכל מקום,רק השם שלה הספיק כדי לומר את כל הרגשות שאופפות אותי,את כל מה שלמדתי דרכה ואת כל מה שהיא מסמלת עבורי.נוכחתי עם הזמן לדעת שזה ככה עבור אנשים אחרים.את אומרת להם 'אלגיר' (שם הלהקה) או שהם מספרים לך שהם אוהבים את 'אלגיר' ואת יודעת בדיוק מה זה אומר, איך הם מרגישים, סוג של אותה אמת שעוטפת את שניכם. אותו דבר עם הקעקוע,רק שכאן ניתן לזה ביטוי חזותי.אוהבי דמדומים (לא אוהבי אדוארד -מה שמו השחקן וגייקוב) יראו בזה הרבה יותר.סוג של סימן שמבטא רגשות ותקוות וחלומות ללא מילים. בקיצור, מה שניסיתי לומר שהקעקוע הזה הוא סוג של סמל שמציין הרבה מעבר.אולי בגלל שזה דמדומים וגל ההיסטריה שדמדומים עורר -קשה לדעת מה אמיתי ומה חולף ,אבל אולי זה באמת אמיתי.