קבלת השונה בחברה

[נעה גל]

קבלת השונה בחברה

אני מצרפת לכאן קישור להודעה מדהימה (לדעתי) שנכתבה בפורום "ברית מילה בעד ונגד" (את הקישור מצאתי במקור בפורום "הודעות מומלצות בתפוז". מבלי להתייחס לנושא הספציפי שעליו נכתבה ההודעה (לצורך יש זה יש פורום שלם), אני חושבת, שגלית קלעה מאוד לאחת הבעיות הקשות שלנו בחברה (בנוסף לאלימות), ולאחת הבעיות הקשות שלנו כהורים - לקבל את הילד שלנו כמו שהוא. לתת לו את התמיכה שהוא צריך ואת הבטחון והכוח להבין שגם אם הוא שונה, גם אם הוא לא עומד בציפיות שלנו - זה בסדר, והתמיכה שלנו לא תלויה בדבר.

 

[לאה_מ]

הכותרת היתה צריכה להיות: קבלה ע"י

ההורים. זו, לדעתי, אחת הבעיות הקשות ביותר שהורים מתמודדים איתן. ההתמודדות עם היכולת שלנו לקבל, לאהוב את הילד שלנו ללא תנאים. לקבל אותו גם כשהוא "מלאך קטן" וגם כשהוא "עקשן כמו פרד", לקבל אותו גם אם אנו רואים בו (או נדמה לנו שאנו רואים בו) אחרים שאנחנו לא כל כך אוהבים, או את עצמנו (ולפעמים זה אפילו יותר גרוע...). פשוט לקבל אותו, לאהוב אותו, לא להגיד לו "תעשה ככה" או "אל תהיה כזה...". אני יודעת שהתחושה הכי קשה שלי עם עצמי זה אם אני מרגישה איזו תחושה של אכזבה שקשורה לילדים שלי (למה הוא לא קורא מספיק? למה הוא לא הגיע למקום הראשון? למה היא לא רוצה ללכת לאף חוג? למה היא לא יודעת לעשות את התרגיל הזה? למה אין להם יותר חברים?). אם עוברת לי בראש מחשבה כזו, אני תופסת אותה מיד ומסתכלת לה בעיניים, שתדע, שתבין, שהילדים שלי לא חייבים לעמוד בציפיות כאלה או אחרות, הם לא צריכים להיות הכי (טובים/מקובלים/מוצלחים/יפים), הם לא צריכים לדמות לי או להיות שונים ממני. הם פשוט הם. והם שלי. ואני גאה בהם ואוהבת אותם. ולגבי לקבל - אני ממש ממש ממש משתדלת.

 

[מיכל@ל]

לאה

המון כנות יש בהודעה שלך ואני מאוד מעריכה את זה. הציפיות שלנו מתחילות עוד בטרם נולד הילד [ובמקרה של אימוץ - יש הרבה שנים לבנות ערימות של ציפיות...]וקשה ,מאוד קשה להניח להן ולקבל את הילד [ואת עצמנו ?]בדיוק כמו שהוא עם החסרונות והיתרונות שבו. השאיפה שלי היא לתפוס,כמוך,כל התחלה של אכזבונת או ציפיה לא ממומשת ולהעיף אותה רחק,לצערי אני עדין לא שם...

 

[מיכל של עינב ומעין]

שני דברים שרציתי לומר בתגובה

אחד, נזכרתי בגן של עינב משנה שעברה, שם הגננות והצוות ירדו לה לחיים על שהיא לא תמיד רצתה לעשות הכל כמו כולם והרבה פעמים גילינו את זה לפי דברים שהיא אמרה בבית והיה ברור שזה משהו שאמרו לה והיא רק חוזרת על זה. פעם אחת היא אמרה לי בקול דידקטי ומעצבן "תמיד אני חייבת להיות שונה מכולם". באמת זו סיבה מצוינת לכעוס על ילד. מה פתאום להיות שונה? מהר לחזור לשורה. דבר שני, זה בעניין ההורים שמתקשים לקבל שונות של הילד שלהם. זה הרבה פעמים נובע דווקא מאהבה חזקה ומהרצון לחסוך לילד סבל (כי באמת השונים סובלים הרבה פעמים) ולאו דווקא מחוסר יכולת לקבל שונות. מה שנקרא בפולנית "הדרך לגהנום רצופה כוונות טובות". אבל באמת לא יזיק לכולנו ללמוד לא להזדעזע כל כך מהתנהגויות שלא מוכרות לנו.

 

[חגית אמא של יובל]

והתרומה הצנועה שלי שאולי

תאפשר ליובל להיות "שונה" : אני אף פעם לא משדלת אותו לעשות משהו בטיעון שלי "תראה, הנה תאכל כמו X" או "בא, תלבש, כמו כולם" וכו´. כי גם אם מישהו אחר עושה משהו זו לא סיבה בשבילי או בשביל יובל לעושת אותו דבר. אולי יש שיראו בזה שטויות, אבל לי זה חשוב...

 

[nonana]

התחברתי לדברים שלה ואני מאד

מסכימה איתה. אין לי הרבה מה להוסיף אלא רק שהחרדה שלי גבוהה יותר משום שבעולם היום הכל הולך לפי מותגים. ואם אתה לא משתייך למותג אתה נחשב חריג ולא בהקשר החיובי שלו. ועם זה ישנם חריגויות שאנחנו כחברה מקבלים היום, אבל ישנם אחרים שנעשו קיצונים יותר. כלומר: נכון שהיום לילדים עם בעיות לימודיות אולי קל להם יותר, אבל אם נער לא ילבש פוקס או ליוויס יחשב חריג משום שסגנון הלבוש שלו לא כמו כולם. אפילו מבוגרים שלו הולכים לפי מה שהחברה מצפה מהם נחשבים חריגים, וזה לא משתפר אלא מחמיר משום שהיום גם במצב שלנו הכל מוקצן יותר והקבלה קשה יותר. אם במקום לעזור לזקנה לחצות את הכביש דוחפים אותה בתירוץ של "אני ממהר" איך יהיה לחברה את הסבלנות לקבל את השונה? ומה עושים בשביל זה? לי אין תשובה

 

[מיכל153]

חדשה בפורום זה....

שלום אני מפורום "הפרעות קשב ולקויי למידה". יש לי ילדים בגיל הרך, אך אתייחס הפעם לגדול בן ה-13. לנו , עם ליאור לקוי הלמידה .... קשה עוד יותר לקבל אותו ולחברה קשה מאוד. למעשה ליאור אפילו בכיתה מקדמת(10 ילדים) ללקויי למידה וגם שם הוא מאוד שונה ולא מקובל בחברה.

 

[נעה גל]

הי מיכל, ברוכה הבאה!

מענין אותי לדעת... ואיך אתם מתמודדים עם זה? ולמה הוא לא מקובל? האם זה בגלל הלקות? או בגלל מאפיינים אחרים באופי? זה מענין אותי בגלל אורן (והנה לימור, אני מספרת על אורן). גם אורן שונה ומיוחדת. היא שונה במראה שלה (היא מאוד רזה, היא בת חמש וחודשיים ושוקלת עדין 11 ק"ג והיא לא נמוכה...), היא שונה בתחומי הענין שלה, היא שונה בכך שהיא עסוקה כל היום בעולם שלה ובסיפורים שלה ובשירים שהיא מחברת, היא שונה מאוד ברמת ההקשבה הפנימית שלה לעצמה (מה שמקשה עלינו קצת את החיים), יש לה דיעות מוצקות בנושאים שילדים בכלל לא מתענינים בהם, ואין לה שום דיעה בנושאים מאוד פופולרים אצל ילדים. ילדים הרבה פעמים לא מצליחים להבין מה היא רוצה מהם... (מצד שני, יש ילדים שממש מחכים לה בגן כדי שהיא תבוא "ותכניס אותם לתוך סיפור"). אחת הגננות שלה אמרה לי פעם שכשמסתכלים על כל הילדים בגן אפשר לראות שמסביב לאורן יש "הילה". וזה ממש כך. כשמסתכלים על כל הילדים - אורן תמיד נראית אחרת (אגב, זה בא לידי ביטוי גם בלבוש) בהתנהגות ובעיסוק שלה. מצד אחד, אני מתמלאה בגאווה על היחוד הזה. היא באמת מאוד מיוחדת. מצד שני, קשה לה (ובגלל זה גם לנו). קשה לה מבחינה חברתית, קשה לה שילדים לא מבינים אותה, קשה לה שהיא מביאה סרט וידאו לגן ("מסעו של דג הסלומון") אף ילד לא רוצה לשבת לראות. קשה לי לשמוע אותה מתכננת נקמות על כל מיני ילדים בגלל שהם לא מתיחסים אליה יפה. ואני באמת לא יודעת מה עושים עם זה. מצד אחד, יש לה חברות, ויש ילדים שנוהים אחריה, מצד שני, מפריע לה שיש ילדים שמתיחסים לא יפה ואני מרגישה שאין לי את הכלים לעזור לה בענין הזה. איך נותנים לילד את ההרגשה שהוא מיוחד ולא חריג? איך מפתחים אצלו דווקא את הצדדים החזקים שלו (ואני בטוחה שלליאור יש כאלה) ומעבירים לו את המסר שלימודים זה ממש לא הכל בחיים? שיש תחומים אחרים שהוא טוב בהם.

 

[אפרת@הבית]

שלום נועה ומה שלומך?

הגעתי לכאן בזכותה של מיכל, שהביאה לידיעתי את הדיון הזה, בואי נתחיל מזה שההתמודדות עם השוני היא נחלת היום יום של הורים לילדים עם הפרעות קשב וריכוז ולקויות למידה, זהו נושא שלומדים לחיות איתו מהבוקר, עד הערב וגם אל תוך הלילה (לפעמים גם אל תוך הכרית בדמעות לא מעטות...). נשאלת שאלה יפה, איך גורמים לילד להרגיש שהוא מיוחד ולא חריג? ובכן אחת הדרכים היא לגיטימציה ופתיחות, להגיד לילד בפנים, באמת ובלי "קישוטים" מה הבעיה, בני הקטן יודע שהוא היפר אקטיבי, יודע בדיוק איזה כדור הוא נוטל, ולשם מה הוא צריך אותו, ריפוי בעיסוק לא נקרא "חוג" אלא בשמו האמיתי, כשהוא רואה שאצל אמא ואבא זה נונשלנטי, רמת החשיבות יורדת גם בעיניו. בגיל הרך הפידבק האקוטי ביותר הוא זה של ההורים, לכן חשוב שאנו נדאג להתייחס לילד באופן טבעי ורגיל (זה לא קל!!), עם זאת חשוב להדגיש שבגיל מסוים, חברת הילדים מתחילה לקבל משקל רב בבנית דימוי הילד בעיני עצמו ואז כבר מאוד קשה להתמודד, לדעתי במצב כזה צריך להזכיר לילד את החוויות החברתיות החיוביות שלו ולהסביר לו שילדים, יכולים להיות לפעמים ילדותיים יותר ממך, אפילו שהם בגודל שלך וגם הם סובלים ממצבי רוח משתנים. לגבי ביתך המקסימה, אני חושבת שכדאי ללכת לאבחון, ולו כדי לתת שם לתופעות שאת מגדירה וכדי לקבל כלים נכונים כיצד להנחות אותה בנתיב הקשה שלחברת הילדים. אם תרצי יותר פרטים, את תמיד מוזמנת לבקר אותי בפורום הפרעות קשב (אגב זה נכון לגבי שאר המשתתפים), עדיף לבצע אבחון ולגלות שאין שום בעיה , מאשר לעמוד חסרי אונים מול תופעות התפתחותיות. להתראות אפרת מנהלת פורום הפרעות קשב ולקויי למידה

 

[ציפי ג]

אני מסכימה מאוד עם אפרת

ישראל, עבר בעבר מספר אבחונים, שאף אחד מהם לא תייג אותו בתג קונקרטי, ואולם ברור שיש לו קשיים מאוד רצינים באינטליגנציה הביצועית, להבדיל מהאינטליגנציה בכלל. הדבר השפיע עליו מאוד ברמת העדר בטחון בעצמו, (כבר כתבתי על זה בעבר). בכל אופן מגיל 4, הוא עבר מספר פעמים ריפוי בעיסוק, וחיזוקים למיניהם. אף פעם לא הסתרתי ממנו למה אנחנו הולכים לאבחון, מה יעשו לו באבחון, לשם מה הריפוי בעיסוק. תמיד הסברתי, ותמיד תוך הדגשת המטרה - שיהיה לו יותר קל עם עצמו. עכשיו הגענו למצב שהוא די בטוח בעצמו, ואפילו שעברנו לא מזמן עוד אבחון שיצא שוב על הפנים בפן הביצועי, החלטנו לעת עתה לא לעשות דבר, כיוון שהוא מאוד מרוצה מעצמו ומההשגים שלו, וזה מה שחשוב לנו. אם הוא יחליט שהוא רוצה יותר, אז נשנס מותנים ונמשיך בטיפול.

 

[מיכל153]

לקויי למידה בד"כ גם קשה חברתית, כי

הם לא יודעים את הקודים החברתיים, ולא יודעים להבין את הסיטואציה החברתית. חוץ מזה ליאור מאוד ביישן וסגור. גם לי יש בעייה חברתית, למרות שאני לא לקויית למידה. אם את רוצה , את מוזמנת לקרוא קצת בפורומים להיות הורים והפרעות קשב ולקויי למידה. ביי מיכל153

 

[חנה גונן]

למיכלי-ברוכה הבאה

כלקוית למידה שסבלה ימים קשים בבית הספר רציתי להגיד לך שהאהבה של ההורים זה הדבר הכי חשוב גם אם קשה בבית ספר או בגן התמיכה בבית יכולה לעשות את ההבדל כי הוא ידע שאתם מקבלים אותו כמו שהוא(דבר שלמשל לא העיה לי וזה לי חיים מאוד קשים). שלך חנה גונן

 

[ר-חלי]

מה אני מצפה מהילדה שלי

זה לדעתי בא לפני איך אני מקבלת אותה בשכר שהיום היא בת 5 היתה בבטן הדבר שביקשתי לה ולי שהיא תהיה שלמה ובריאה בנפשה ובגופה ואכן היא נולדה בריאה עם כי "מעט" קטנה (1.800) ולאחר הלידה הדבר שאני "מבקשת לה ולי שנמשיך להיות חברות טובות ואוהבות תמיד וזהו !!!!!!!!!!! כל השאר זה החיים שלה והזכות שלה לבחירה ומיקה הקטנה זה אותו הדבר הן פשוט כאן איתי כמו שהן .....

 

[נעה גל]

אני חושבת שמצב אידאלי היה אם לא

היינו מצפים מהילדים שלנו לכלום. הבעיה היא שזה בלתי אפשרי. וכל עוד הילדים שלנו "מתאימים" לציפיות שלנו ברוב הדברים גם לא מתעוררות בעיות. אבל מה קורה שהם לא מתאימים לצפיות? מה קורה אם השיער שלו מכוער ולא מסתדר בשום צורה? מה קורה אם הוא פוזל? מה קורה אם יש לו כתם לידה/נקודת חן ענקית במקום גלוי? מה קורה אם הוא לא רוצה שיקריאו לו ספרים? מה קורה אם הוא לא מתענין בשום דבר חוץ מטלוויזיה? מה קורה אם אין לו חברים? מה קורה אם הוא פחדן נורא? מה קורה אם הוא ילד צרחן ואלים? מה קורה אם הילד שלנו מאוד מאוד שמן? מה קורה אם הוא מאוד חלש? מה קורה אם הוא לקוי למידה והיפראקטיבי? מה קורה אם הוא בעל מום כלשהו? מה קורה אם הוא מפגר? מה קורה אם הוא לא מצליח באופן קבוע בבית ספר? מה קורה אם יש לו בעיות חברתיות קשות? רובינו ביום יום לא עומדים בפני בעיות מהסוג הקשה. הציפיות שלנו מסתכמות אולי בכך ש"אנחנו רוצים שהם ילכו לבלט והם לא רוצים", או "למה הוא לא קורא יותר" ולפעמים הציפיות שלנו כל כך חבויות בתוכנו כך שאנחנו אפילו לא מסוגלים להצביע עליהן אבל הן משפיעות מאוד על הילדים שלנו. זה מזכיר לי: שלפני שלושה שבועות בערך היה בערוץ 8 או 23 סרט שנקרא "הורים שאפתניים". הסרט היה מרתק, ואני לא מבינה איך שכחתי לספר לכם עליו אז... בכל מקרה, הסרט הביא 3 מקרים של אמהות ובנות (מענין שאלו היו דווקא אמהות ובנות). האחת מחליקה על הקרח, השניה רקדנית, והשלישית מאמנת סוסים. כל הילדות היו בין הגילאים 8-11. הילדות כולן היו ברמה מקצועית והסרט ליווה אותן לאורך תחרויות שהן עוברות, החרדות של האמהות והילדות, תוצאות התחרויות, ושיחות עם ההורים. ההורים סיפרו על ההשקעה שלהם בבנות (עלויות כספיות מדהימות, הוצאה ממערכת החינוך וכו´). ומתוך השיחה איתן בה הודגש הלוך ושוב שזהו רצון הבנות - שהבנות רוצות להיות מקצועיות ולהתקדם (וגם הבנות אמרו זאת), פתאום התברר - שהאימא של מחליקה על הקרח עמדה בפני קרירה מקצועית כרקדנית ריקודים סלוניים ולא המשיכה. האם של הרקדנית רצתה תמיד לרקוד אבל אימא שלה לא אפשרה לה. האם של מאמנת הסוסים חלמה תמיד שיהיה לה סוס אבל לא היה כסף בבית. הסרט העלה שאלות מהותיות לגבי החיים של הבנות האלה והאם הן לא משרתות בסופו של דבר אך ורק את השאיפות והציפיות של האמהות שלהן. הסרט היה מאלף. אני אבדוק אם יש שידורים חוזרים ואני ארשום כאן. אני ממליצה לכולן לראות. בכל מקרה, כמובן שהסרט הלך לצד הקיצוני ביותר בו האמהות ממש החליטו להגשים עצמן דרך הבנות.

 

[לאה_מ]

וזה האתגר האמיתי

להשתדל לא לצפות. לאהוב את הילד שלך כפי שהוא. לסייע לו בפיתוח הכישורים שלו - כמובן, אבל לא לדחוף ולא להעמיס עליו את המטענים שלנו. וזה קשה אפילו עם ילדים "רגילים" שבסך הכל הם לא חריגים ולא מקרים "קשים" (עם או בלי מרכאות). זה מזכיר לי, שכשהייתי בהריון עם עומר (נדמה לי) ראיתי בטלויזיה סרט שקראו לו (אני מקווה שאני לא משבשת את השם באיזו צורה) "לגדול עם שחר". הסרט סיפר על זוג מקיבוץ כפר הנשיא, שנולדה להם ילדה עם תסמונת דאון, ומתאר את הקבלה שלהם, את האהבה שלהם, את הנכונות שלהם להיות איתה, לטפח אותה, לאהוב אותה, להעניק לה, והילדה הזו גדלה עם כל כך הרבה אהבה, שהיא השתלבה במסגרת הרגילה לבני גילה, ובסיומו של הסרט עלתה לכתה א´. סביר להניח, שהילדה הזו לא תגמור תיכון ולא תעשה דוקטורט, אבל כל כך בלט בסרט איך הקבלה והאהבה של ההורים שלה מאפשרת לילדה לראות את עצמה כילדה מיוחדת ולא חריגה, ואפילו מסייעת לסביבה לקבל אותה. אגב, הסרט מתאר גם איך נולדה להם בת נוספת, שלא הייתה "חריגה", והמערכת המשפחתית שלהם תפקדה כל כך יפה. אני זוכרת שכשנגמר הסרט אמרתי לשי שעכשיו אני מרגישה כל כך שלוה, כל כך בטוחה בעצמי, שאם יהיה פגם כלשהו בתינוק שיוולד לנו אני אדע איך להתמודד עם זה. עצם הצפיה הקנתה (לי לפחות) תחושה חזקה מאד של בטחון ויציבות.

 

[מיכל153]

שלי בת שנתיים וחצי ועדיין לא מדברת

היא הולכת לקלינאית תקשורת. אני מקווה ומאמינה שבסוף היא תדבר. בינתיים , גם בי עולות השאלות האלו לגבי כל אחד מהילדים עם הקושי שלו. (ולא חסרים קשיים). קודם סיפרתי קצת על ליאור, עכשיו קצת על שלי. שלי עשתה המון פיזיוטרפיה עד שזחלה ורציתי כבר שתתקדם ותהיה כמו כולם. שלי היפוטונית ובעיקר בפה. ליאור לקוי למידה בכיתה ח´ בן 13. ליאת בת 11.5. אייל בן 7 חודשים - היפוטוני וצריך פיזיוטרפיה. קשה !!! ביי מיכל153

 

[ציפי ג]

הרבה בהצלחה עם כולם.

 

[מיכל@ל]

מקווה שיהיה לכם קל יותר ../images/Emo20.gif

 

[anat30g]

שחיה עם ילדים חריגים

הילדים שלי הולכים לשיעורי שחיה בברכה שיש בה גם ילדים חריגים שבאים לשחיה טיפולית, הם פוגשים את הילדים הללו במקום שבו למרות המוגבלות הנפשית והפיזית - הם כולם ילדים. ז"א הילדים המוגבלים והחריגים וגם הילדים שלי (שב"ה בריאים ונורמלים) נמצאים יחד באותה הברכה - ומה שמיוחד שכולם בבריכה שווים... המים מאפשרים לנכים ניידות, הפגועים בנפשם יכולים לשחות ולהנות בדיוק כמו ילדים רגילים... בהתחלה הילדים שלי נרתעו - עד שהכירו וראו שכולם אותו דבר... זה נעשה בלי פעילות פדגוגית, בלי חינוך מהבית, בלי כלום... חשיפה נטו. חבל שאין אפשרות לחשוף את כל הילדים באותה הצורה...

 

[מיכל@ל]

חבל שבתי הספר לא מישמים זאת