קבלת החלטות -

[יעל ארבל]

קבלת החלטות -

בימים האחרונים הבנתי משהו חשוב מאוד - אחד המחסומים המשמעותיים ביותר לעשייה, להשגת המטרה ולביצוע שלה, הוא חוסר היכולת שלנו לקבל החלטה. לפני כמה ימים קיבלתי הצעה לעבודה כלשהי. העבודה הזאת לא משרתת את המטרות שלי והיא לא מאוד אטרקטיבית. ויחד עם זאת, אמרתי שאחשוב על זה. חשבתי לבלות את הימים שלאחר מכן במחשבות. כשדיברתי עם החברה הטלפונית שלי, היא אמרה לי - "תחליטי"! אמרתי לה, בסדר, אבל יש עכשיו חג, אז אני אחליט ואודיע להם אחרי החג. והשאלה הבאה שלה היתה: "ומה ישתנה בעוד שלושה ימים שיגרום לך לקחת החלטה טובה יותר?" בעקבות השאלה הזאת הבנתי כמה דברים: אחד - כל עוד ההצעה היתה מונחת על שולחני ללא החלטה, אז גם אם לכאורה לא היתה רלוונטית, הרי שהיא העסיקה אותי וגרמה לאנרגיות שלי להתבזבז עליה. שני - התפזרות גדולה מדי שמביאה לשיתוק. כל עוד לא החלטתי, איפשהו לא סגרתי את הדלת הזאת. ומכאן יש לי צורך כרגע בשתי תוכניות חלופיות: 1. במידה שאקח את העבודה 2. במידה שלא אקח את העבודה. מאחר שזה הרבה מדי אפילו בשבילי, אז עד שלא אקבל את ההחלטה, אני נמצאת במצב של שיתוק, מצב של חוסר עשייה, והשקעת המשאבים שלי במקום במטרה - בהתלבטות. באותו רגע שהבנתי את המשמעות של חוסר קבלת ההחלטה שלי, עשיתי את ההחלטה והורדתי את המסך מעליה. היא כבר לא רלוונטית בשבילי, ואני יכולה לחזור ולהתמקד בתוכנית שלי. ומאז שזה קרה אצלי, יצא לי לדבר עם לפחות חמישה אנשים שנמצאים במצב של התלבטות. חלקם משהים את ההחלטה שהם צריכים לקחת לתקופות ארוכות ובלתי מוגבלות בזמן ולמעשה משלמים מחיר יקר מאוד, של בזבוז אנרגיות, התפזרות, חוסר מיקוד, ומעל לכל - תקיעות. זה כמו שאי אפשר להתקדם לשום מקום כשאנחנו תקועים בטיול בדרך שמתפצלת לשניים, ולא יודעים באיזה שביל לבחור. אנחנו יושבים על צומת הדרכים ופשוט לא זזים משם, עד אשר נקום ונבחר משהו. ואיך זה אצלכם? האם גם אתם נמצאים בפני בחירה כלשהי שעוד לא קיבלתם את ההחלטה לגביה? האם אתם מודעים למחיר שאתם משלמים בעקבות החלטה זו? ואם עליכם להחליט אני מזמינה אתכם להציב לעצמכם תאריך קרוב השבוע ופשוט לקחת את ההחלטה. על בחירות, החלטות, והמחיר שלהן - אתם מוזמנים לשרשר לכאן.

 

[נסיכת אהבה]

החלטת החלטות ../images/Emo88.gif

בדיוק שירשרתי להודעה שלי מאתמול, הודעה נוספת שאני לא בטוחה שרוצה ללכת על המשרה החדשה שהתקבלתי אליה, בגלל שהנסיעות יזללו לי את המשכורת והשעות מטורפות מידי ורק מתחילה שנה א', ואני יודעת מה התשובה לכך, מה התשובה שלי לכך אבל בכל זאת שואלת את כל העולם בערך מה הם היו עושים וכו' ופוחדת להחליט. מאחר וביום חמישי אמורה להיות לי התלמדות, אני קובעת לעצמי שעד סוף היום אני מחליטה אם הולכת על זה או לא...

 

[אנילה1]

התלבטויות ולקיחת החלטות.

אני מוצאת שיש לגיטימציה בחברה של היום להתלבט. לי זה נראה שהסיבה היא, שיש אפשרות כלכלית להתלבט. בזמני, אם לא היית עובד לא היה לך ממה לחיות. לא היה בטוח לאומי שיתן לך זמן לחיפוש עבודה, עם גיבוי של דמי אבטלה. לכן לא היה מקום וזמן להתלבט. אבל מצד שני, אם כבר עבדת במקום מסוים, יכולת להגיע למצב של קביעות. אז נכון, שהעבודה לא תמיד הייתה מתאימה במאה אחוז, אבל ידעת שיש לך ביטחון כלכלי. את כל הדברים שרצית לעשות למען נפשך והגשמתך האישית עשית אחרי שעות העבודה. דוקא העבודה הקבועה והביטחון הכלכלי איפשרו לך מספיק חופש לממן גחמות אישיות. קראתי היום בידיעות אחרונות, כתבונת על יאיר גרבוז-צייר ותיק, ומנהל המדרשה למורי אומנות בבית ברל, מורה 30 שנה. שעבודת הוראה היא עבודה כרונית.

מכיוון שהוא פעם היה מורה שלי לציור, צחקתי יותר כי נזכרתי בשיעורים שלו, שהיו שעה וחצי של צחוקים נון סטופ, הוא היה מורה מדהים טוב לב, עם חוש הומור שתמיד יצר כל מיני קומבינות לשוניות מצחיקות בטירוף. אז נכון, שכל עבודה שעושים אותה 30 שנה הופכת להיות כרונית., כנראה שגם נישואים ותיקים הם כאלה כרוניים.

, אבל מי רוצה הורים שמחליפים בני זוג כל 5 שנים כי נמאס להם?

האם הילדים רוצים את היציבות של הוריהם בכדי שהם יוכלו להתלבט בשקט?. האם אני טועה?

 

[נסיכת אהבה]

הממ...

אני חושבת שאת צודקת, אבל יש מקרים שריענון יעשה טוב לאדם- וזה במקרה של עבודה, אם מרגישים תקועים מידי אז מבקשים לעבור תפקיד או שמחפשים עבודה אחרת וכו'.

 

[shirley84]

כן

אני נמצאת בפני בחירה כלשהי שעוד לא קיבלתי את ההחלטה לגביה. אני מודעת למחיר שאני משלמת בעקבות החלטה זו. אבל זה לא שאני לגנרי תקועה. הזמנתי כל מיני דפי מידע שנוגעים להחלטה הזו (לימודים) וכשאקבל אותם אני מניחה שיהיו לי כמה תשובות לספק לעצמי ושיסייעו לי להחליט ביותר קלות.

 

[הtטקסטואלית]

לא להחליט זו גם החלטה

הבנתי את זה בשלב כלשהוא בחיים שלי כשהייתי תקועה עם בחירות. אם אני לא אבחר בכל נקודה בחיי, מישהו אחר יבחר- אדם אחר, הגורל, אקראיות. לקבל החלטה זה תהליך מלא חרדות- ומה אם אני מקבלת את ההחלטה הלא נכונה. יודעת איפשהו עמוק בפנים שעצם קבלת ההחלטה זה הדבר הנכון. אני חושבת שאחד המסרים התרבותיים שקיבלנו שהיינו קטנים שלטעות זה רע- מגיל צעיר מאד החינוך שלנו הוא סנקציה שלילית על טעויות, חיובית על החלטה נכונה. למי שקרא את 'הלם העתיד' של טופלר:- בעידן המידע מיומנויות החיים הנדרשות הן אחרות. 'להימנע מטעויות' זה לא בהכרח טוב! כי רק מי שמנסה טועה. מי שמחליט מסתכן. ביל גייטס, כך שמעתי, לוקח אליו לעבודה רק מי שנכשל כמה פעמים ( זאת עוד אחת מהאגדות האורבניות על נסיך ההיטק, אבל גם אם אינה נכונה - הרבה אגדות אינן נכונות אבל המסר שלהן נכון ) אני חושבת שקבלת החלטה זה דבר משתק ומפחיד בשל מסרים תרבותיים שהוחדרו בנו שאם נטעה אז 'אויויו'

גדלנו בתרבות ריטואלית- שבה יש ריטואל אחד לעשות כל דבר, שאסור לסטות ממסלול קבוע. כשאני גדלתי, זה היה דור אחר, לא כי אני כל כך זקנה אלא כי בעידן המידע כל כמה שנים זה כבר דור- והמסרים התרבותיים של אז היו 'לעשות דברים לפי הספר'. אני זוכרת את הפעם הראשונה שעבדתי בחברת הייטק כמתכנתת: היה לי חופש מלא. אף אחד לא אמר לי מה לעשות. נתנו לי משימה וסמכו עלי שאבצע. העניין הוא שכילדה לימדו אותי שעבודה זה מקום שבו בוס יושב לך על הראש וחייבים לציית

מה שאני רוצה לאמר שהמסרים התרבותיים של פעם כל כך לא רלוונטים: כך למשל הכעס שהובע כלפנו שהיינו ילדים כש'טעינו' או לא עשינו דברים לפי הספר. העניין הוא שבעידן המידע, חלק מהמיומנות העסקית הנדרשת, כלומר חלק אינטגרלי ממיומנות כלכלית לחיים הוא לטעות, לקום, לנער אבק, להסיק מסקנה וללכת הלאה. לדעתי הפחד להחליט נובע מקיבעון שמקורו במסר תרבותי שהיה רלוונטי אולי לפני 20 שנה- כי יש דרך אחת לעשות כל דבר, ולטעויות אין מקום. לדעתי המסר הנכון המתאים לעידן של ימינו, עידן המידע וההיטק הוא: אם טעית זה סימן שהיה לך אומץ לעשות, מי שלא עושה לא טועה: אני חושבת שרק הסתכלות לאחור על עצמנו, במידה וטעינו, באופן חיובי תעזור לנו מן הפחד המשתק להחליט

 

[אנילה1]

מסכימה איתך הtטקסטואלית ../images/Emo140.gif

אני מדברת אפילו על דור רחוק יותר. הדור שלי. אני למשל רואה היום בדור הצעיר תופעות שלא מאפשרות יצירתיות. למשל בית הספר, אתה נדרש בבחינות "להקיא" את החומר בדיוק כמו שהמורה לימדה, כי אם תהיה קצת מקורי היא לא תדע איך לתת לך ציון (גם היא טיפוס מובנה), ולרוב היא תתן לך ציון נמוך כי היא לא רוצה להופיע טיפשה בעיניך. היא תכתוב שלא ענית על השאלות ולכן הציון נמוך. ומי רוצה היום ציון נמוך? כולם רוצים להיות מושלמים. אז השיטה הכי טובה היא להקיא את החומר. בית הספר יוצר מעתיקנים, ובולם מחשבות יצירתיות. גם כל החידושים בבית הספר הם מאוד מובנים. המורה חייבת לבצע אותם (אחרי הקורס המדהים שלקחה בחופש), בדיוק כמו שכתוב, כי היא במעקב של משרד החינוך. כי משרד החינוך צריך משוב לתוכנית החדשנית והמדהימה לחשבון/קריאה/הבנת הנקרא/הבנת הנלמד/ הבנת האחר-אינטילגנציה ריגשית/גישור נגד אלימות (מחק את המיותר). מי שבאמת מצליח להיות יצירתי הם דוקא "המופרעים", כאלה שלא היו תלמידים טובים, כאלה שהפריעו למורה שהיו הרבה בחוץ. התלמידים הטובים עשו בדיוק מה שהמורה ביקשה ולעולם לא חשבו לעשות משהו אחר. אם פעם חשבו איזו מחשבה מקורית, היא מייד נעלמה בגלל הידיעה הבטוחה שזה לא מה שהמורה רוצה לשמוע. ובגלל שהציון מאוד חשוב להורים למורים וגם להם. פתאום אחרי הצבא "הילד/ה" נזרקים לעולם והם צריכים להחליט בעצמם, מה לעשות הלאה. כלומר ליצור מסגרות לעצמם. אין פלא שהם אינם יודעים להחליט, הם כל הזמן מתלבטים. התופעה היא מאוד חזקה אחרי השרות הצבאי, שהוא מסיים למעשה את מערכת מסגרות החובה. אני רואה מסביבי אנשים צעירים שלא יודעים לסמוך על האינסטיקטים של עצמם. שלא בטוחים במי הם ומה הם. שלא יודעים ליצור לעצמם עניין פנימי, ומחפשים כל הזמן עניין בחוץ, שמתבלבלים בין סקס לאהבה. שמחפשים את עצמם ולא מוצאים. שלא יודעים מה ללמוד, באיזה מיקצוע לבחור, ובכללי מרגישים די גרוע, כי המסגרות שהם כל כך היו תלויים בהם נעלמו. והם לא למדו איך ליצור מסגרות לעצמם. לא סתם נולד המיקצוע קאוצ'ינג. זה מיקצוע שמאמן אותך ליצור מסגרת לעצמך. מסגרת שבה תרגיש בטוח לממש את יכולותיך. מסגרת שתוכל להרגיש בה ביטחון ולא תרגיש תקוע. אבל גם לקבל עזרה דורש המון התלבטות. ובינתיים ההורים והחברה מאפשרים את ההתלבטות הזאת. אנחנו מוצאים היום יותר ויותר צעירים שעברו את גיל 30 עדיין מתנהגים כמו נערים/ות בגיל ההתבגרות. את הקאוצ'ינג למדנו לעשות בעצמינו באופן טיבעי. כי לא המורים ולא ההורים נכנסו לחיינו בצורה כל כך קיצונית כמו שעושים היום לילדים. הם יותר סמכו עלינו שנסתדר בחיים מגיל מאוד צעיר. מעולם לא רצו שרק נהיה שמחים ועליזים, גם להיות עצובים היה בסדר. מעולם לא זכינו בכל כך הרבה משחקים, והיינו חייבים להמציא אותם בעצמינו. ולכן מעולם לא היה לנו משעמם. ואף אחד לא היה צריך לשעשע אותנו. מדע הפסיכולוגיה של הילד מאוד התקדם. אנחנו יודעים בדיוק איך ילד צריך להתנהג בכל גיל. אוי לילד אם הוא מתנהג לפי הספר. מייד כל המערכת מתנפלת עליו. זה חונק את הילדים. זה לא מאפשר להם להיות יחודיים. אתן דוגמא, אם הילד לא מדבר בגיל שנתיים, אז משהו לא בסדר איתו. מייד רצים לכל מיני מומחים. בזמני קבלנו שהילד הוא קצת איטי והיו נותנים לו את הזמן שלו להכנס לשפה ולא מאיצים בו להיות כמו כולם, או כמו שכתוב בספרים. אפילו ד"ר ספוק שהיה בזמני האורים והתומים של האמהות, לא חשב שזה נורא שילד בן שנתיים עדיין לא מדבר אם הוא מבין הכל. אז נכון שהפסיכולוגיה והרפואה עשו גם דברים טובים. בעיקר לכאלה שיש להם ליקויי למידה. אבל הם לא כלל האוכלוסיה. הפסיכולוגיה הזיקה לדימיון היצירתי. כי רוב ספרי הילדים הם פסיכולוגיסטים דידקטיים. באים ללמד ילדים משהו. וכולם "חיוביים". כאילו אין רשע בעולם. הילדים גדלים בסוג של בועה ילדותית לא מציאותית במשך 12 שנה. ואז מגיעים לצבא שגם הוא כבר לא ממש בוגר להרבה חיילים. ואחרי זה דורשים מהצעיר הילדותי שגדל בבועה הילדותית להפתח לעולם המבוגרים בבת אחת בלי שום כישורי חיים. אין פלא שהם רוצים להשאר ילדים, חסרי אחריות. זה אומר לא להחליט על מיקצוע, זה אומר לא להחליט על קשרים, זה אומר להתלבט בלי סוף. זה אומר שההורים ממשיכים לגונן עליהם. מותר להחליף מיקצועות, אבל לא מתוף פחדים. הדור של הצעירים פוחד פשוט לחיות, כי הוא פוחד להכשל. כישלון עבורו זאת טראומה נוראית. אתמול ביקרה אותי אחיינתי. היא סיימה תואר ראשון במדעים, בחורה בת 24 עם חבר צמוד. התקבלה לתואר שני, והחליטה שיהיה מעולה בחופשה להסתובב בהודו, ולא לברר מה עליה לעשות עבור התואר השני. מבלי לדעת מה דורש התואר השני היא פשוט לא שאלה, ילדותי מצידה. היא חזרה לפני פחות משבוע. והמנחה שאל אם כבר החליטה על התיזה. היא הייתה ממש מבולבלת. היא חשבה שהוא צריך לתת לה נושא לתיזה. (מסגרות) מבלי שתתאמץ לחפש בעצמה, מה מעניין אותה. היא לא יודעת מה מעניין אותה, אם בכלל. היא סיפרה שהיא מתלבטת בין תיזה לתואר שני בלבד או כזאת שתוביל לדוקטורט. אמרתי לה שבעולם המדע אסור להתלבט הרבה, כי אולי יש כבר מישהו אחר שעושה את אותו מחקר, ואם היא לא תזדרז, הוא יקדים אותה בפירסום ואז כל העבודה שלה הלכה לטימיון. אמרתי לה. תלמדי להחליט מהר. לא להתלבט יותר מדי. התלבטות ממושכת זה מינוס רציני למחקר מדעי. אמרתי לה בנוסף, שתתחיל במשהו קל ובטוח (לא לדוקטורט). שתלך רק למנחים שידוע שהם לא מושכים תלמידים בתואר, ושהם מנחים מעולים. כך שבטוח שתסיים את התואר השני בשנתיים ולא ב-5 שנים. במקרה אני מכירה את העולם הזה טוב מאוד. היא נראתה לי כאילו שפכו עליה מים קרים, מליאת חששות ופחדים, כי דרשו ממנה להחליט. גיסתי, אמא שלה, גם נראתה מאוד מוטרדת על שבתה עצובה. אחייניתי נחשבת לתלמידה מחוננת. אבל היא חסרת כישורי חיים, הוריה יותר מדי מגוננים עליה. כמובן שהיא עדיין מתגוררת בבית ההורים. אמרתי לה בגילה כבר היו לי 2 ילדים והייתי אחרי התואר הראשון. והוספתי שאני מדור אחר, כך שלא תרגיש רע. אבל היכולת שלי להחליט ולא לפחד משגיאות, לא עזבה אותי מעולם והיא משמשת אותי לאורך כל חיי. הלואי עליכם.

 

[אופיפה]

אנילה1 , תגובה מאלפת.תודה.

 

[הtטקסטואלית]

אנילה, את מאלפת

הדברים שכתבת פשוט נכונים ומאלפים

. ( בכלל התובנות שלך תמיד מדהימות אותי מחדש, מאד אוהבת לקרוא את הודעותיך

) גם אני חשתי כך כל חיי לגבי מערכת החינוך: שלא מעודדים תלמידים לחשוב, שמעודדים אותם לבלוס חומר ולהקיא אותו, שהמערכת דיקטטורית ומשטרת, שתחומים 'הומניסטים' כגון פסיכולוגיה ומגמות חדשניות בחינוך הופכות למגמות של שיטור מחשבות והתנהגות. שה'נורמטיביות' ודרישות התקן לילדים הם בעוכריהם. שלא מבחינים בין לתת לנוער כלים לשינוי ובין לכפות עליו כמו באיזה משטר מחשבתי של כת כלים אלו. ועוד המון..... כשסיימתי את הצבא לא רצתי ישר ללמוד, נכון, גם בשל מכשול כלכלי שבו חייתי חיים עצמאיים בדירה משלי והיה קשה לי לממן בנוסף אקדמיה אך בעיקר משום שלא ראיתי באקדמיה את המקור הבלעדי להשכלה וידע: ידע היה מצוי בשפע בספרים אותם אהבתי לקרוא. רציתי, לאחר תקופת השירות הצבאי שלי, לא 'להתמקד' בדיסיפלינה אחד, כי בחד דיספלינריות יש חסרונות, והעדפתי פשוט טרם אני נכנסת למשטר אקדמאי חד-דיספלנרי ( או דו ) פשוט לחוות ידע ממקורות מגווונים, לא באופן ממושטר אלא מתוך עניין וחדוות למידה ( והידע הזה מצוי בשפע, בספרים ) בכל מקרה אנשים שאלו אותי בפליאה, מהולה בביקורת אך בעיקר התנשאות מוסרית כמה הם יותר טובים: 'מה את לא רוצה ללכת ללמוד'? הם כל כך חשבו שהם יותר טובים, כל כך שוכנעו בעליונות המוסרית שלהם עלי, רק מכיוון שעבורם לימודים והשכלה באו באמצעות מתווך: האקדמיה: עצם העובדה שאני ( באותם זמנים ) השגתי את אותו הדבר ללא מתווך ( מוסד אקדמי ) אלא באופן בלתי אמצעי נראה בעיניהם נחות, ולמעשה הם כלל לא העלו אפשרות שאת הגירוי האינטלקטואלי שלי אני מספקת מקריאת ספרים ולא צריכה מוסד שיתווך ביני לבין ידע. בעיניהם ( אני אומרת הם כי כלל רוב הציבור הגיב כך לבחירתי ) 'מי שאינו במסגרת אינו עושה כלום עם חייו'. לי אין שום צורך במסגרת בכדי לבחור, ליצור, לעשות דברים מרתקים, אבל עבור אנשים אחרים אם אין לך 'מסגרת' שמכתיבה לך מה לעשות את בטח לא עושה כלום. האירוניה הוא שאותם אנשים ששמעו אחרי הצבא ש'לא הלכתי ללמוד' ( נכון, היו מעורבים קשיים כלכליים אבל גם סוגיית הרצון לחוות ידע באופן לא ממוסד לפני שאתמשטר דיסיפלינרית ) חשבו שהם הטובים והנעלים מוסרית ואני זו הצריכה 'חינוך מחדש': האירוניה הוא שהתפיסה שלהם כאילו בכדי לעשות משהו עם חייך אתה צריך מישהו חיצוני שיכתיב לך, שאם אין מסגרת ( כגון לימודים במוסד אקדמאי ) עשייה ( למשל אקדמית ) היא בלתי אפשרית, היא היא הפגומה -------------------------- אני זוכרת בתקופה שטרם למדתי הייתי מדברת עם אנשים שכן לומדים. מה שאפיין את השיחות הללו הוא שניסיתי להתחקות אחר מה מושך אותם במקצוע, על מה הם מתכוונים לעשות עבודה סמינריונית ומה מעניין אותם בתחום. התגובה תמיד הייתה עיני עגל ( 'מאיפה אני יודע על מה אני הולך לעשות עבודה סמינריונית' ), ולרוב הם בכלל לא הבינו את שאלתי מה מושך אותם במקצוע. היה צריך ללכת ללמוד מתוך נורמטיביות, אז הלכו. נורא כעסתי ( כן זה נורא מכעיס אותי ) שאנשים שאין להם שום גישה לאקדמיזציה במובנה האמיתי, לתאוות ידע ולמידה במובנה האמיתי, ורואים את ההשכלה כאקט תעשייתי שיש לעבור בחיים בכדי לסמן V בקורות החיים, היו מתנשאים עלי בתקופה שלא היו לי משאבים כלכליים ללמוד ( החזקתי עצמי באופן עצמאי בדירה עם כל ההוצאות הנלוות ) ברמיזות כמה אני 'צרת אופקים'. 'רוחב האופקים' שלהם התבטא בעיקר בכך שהם הלכו ללמוד כי זה נורמטיבי, לא התעניינו כלל בתחומי הלימוד שלהם והתעניינו רק בהשגת ציונים ורישום שורת המחץ בקורות החיים: 'יש לי תואר' txt

 

[אנילה1]

הtטקסטואלית את מעולה, אבל שייכת

לעולם אחר. לעולם של אנשים חושבים, יצירתיים, יוזמים, מכוונים את חייהם. עם חזון ארוך טווח שללא ספק תגשימי אותו, כי יש לך את האמונה בעצמך, וגם את הכוחות הנפשיים והפיזיים לביצוע. כשתגשימי את החלומות שלך, יופיעו חלומות נוספים. לעולם לא יהיה לך משעמם בחיים. אנחנו אכן דומות בדרייב החזק ללכת בדרך המיוחדת שלנו, לא משנה מה החברה תגיד. לקטני אמונה אני אפילו לא מספרת על התוכניות שלי לעתיד. כל חברותי הותיקות יושבות רגל על רגל ונהנות מהנכדים. רק שאותי זה לא מעניין (קטן עלי), אני רוצה יותר. יש לי ביטחון עצמי, יש לי ראש טוב, יש לי מוח פעיל ויוצר, ואני חייבת להשתמש בו על מנת להיות מאושרת. בעוד שנה אני באוניברסיטה, במטרה לעשות דוקטורט. לגיל אין משמעות בעיני. אני חייבת מסגרות על מנת לפרוח. טקסט, תבורכי על האופי המופלא שלך, ואל תתיאשי. עוד תמצאי אנשים כמוך. יש כאלה אבל לא רבים, ולא בתואר ראשון. להזכירך, ביל גייטס מעולם לא סיים תואר. הוא עזב את האוניברסיטה. ותראי היכן הוא. יש לו האומץ לחיות לפי חזונו.

 

[ענת רובינשטיין]

אנילה, אין מילים

ממש נתת הגדרה תמציתית. תיארת אותי... היום אני אחרי מסגרות, אחרי בי"ס אחרי אוניברסיטה. והגעתי למסקנה שנמאס לי ממסגרות. וממש לקחתי לי חופש לבחור וחופש ממסגרות כפויות. ואני לומדת לאט לאט לקחת אחריות על חיי ולהחליט לאן אני רוצה להשתייך. קשה לי בלי המסגרת הישנה המוכרת ועם זאת יהיה לי רע לשוב אליה מרוב שהיא חונקת יצירתיות. אני אכנס למסגרת למשל לימודי המשך ברפואה משלימה אבל במבט מפוכח או כמו שהטקסטואלית אמרה- אלמד מתוך עניין, מתוך רצון לרכוש ידע כקניין רוחני ןלא כדי "להקיא את החומר" ולעמוד בדרישות פדגוגיות. אני לומדת להשיב לעצמי את זכות הביטוי, זכות הבחירה, הזכות לחשוב ולהחליט לבד. קשה קשה...אבל אפשרי.

 

[אופ 1]

בוקר טו וחג שמח

אני רוב הזמן מתלבטת לגבי כול נושא בחיים שלי. אני תמיד מוצת את עצמי בצומת דרכים כלשהוא. תמיד אני חושבת מה יותר טוב ואם הבחירה שלי נכונה. עכשיו כשאני חושבת על זה (תודה יעל) זה באמת גוזל ממני המון אנרגיות. הרי כול הזמן אני עסוקה במחשבות ולא במטרה שהצבתי לעצמי.אז עכשיו אני אשאל אותכם איך הייתם משנים את דרך החיים הזאת? מה עליי לעשות ברגע שאני מתחילה להתלבט יותר מידי? כמובן שאני בעד התלבטויות זה דבר טוב.אבל כמובן בפרופורציה. יום נעים

 

[מרמלדה2005]

לקחת אחריות על חיינו

יש לי בחירה שאני צריכה לעשות, אני יודעת בדיוק במה אני צריכה לבחור, ואני גם יודעת שהבחירה הזו רק תעשה לי טוב. אבל אני מפחדת, מפחדת שאולי אני טועה ואולי זה לא יהיה טוב (למרות שאני יודעת בודאות שכן),אני מפחדת לעשות את הצעד הזה, אני בוחרת כרגע להניח להחלטה הזו. למעשה אני מחליטה, שאני לא עושה את הבחירה הזו,שאני משלימה עם מה שקורה לי כרגע, שאני משלמת את המחיר היקר הזה, כי אני עדין לא מסוגלת. אני לוקחת אחריות על החיים שלי, ובוחרת שלא לבחור, לוקחת אחריות על המחיר שאני משלמת בכאב שאני עוברת כרגע. אני יודעת שאני לא אוכל להישאר על הגדר עוד הרבה זמן, אבל לא מסוגלת לתת לעצמי תאריך שבו אני מחליטה את ההחלטה.

 

[1סולי]

אני כאן

מרמלדה: מהמילים שלך הרגשתי את הכאב שלך כי את בוחרת במודע לא לבחור. את משלימה עם המחיר היקר שאת משלמת כי את עדיין לא מסוגלת. אין לי עצה טובה ברגע זה אבל תדעי לך שיש לך אותי, אם אוכל לעזור לך רק תפני אלי כאן או במסר. קבלי

גדול ממני.

 

[מרמלדה2005]

תודה

אחרי שכתבתי כאן, ואחרי שכתבתי הבוקר. אני כבר חושבת על תאריך שרק עד שם אני המשיך עם זה. אני אומנם חושבת על תאריך רחוק אבל חושבת. חוץ מזה הכל מצויין.

 

[אופ 1]

מרמלדה היקרה

קודם כול חשוב שתדעי שמה שאת עוברת עובר על כולנו.גם אני לעיתים מאוד קרובות יודעת מה יהיה טוב עבורי לעשות אבל אני דוחה את הקץ מתוך פחד שאולי הבחירה שעשיתי אינה נכונה.אם עדיין יש לך ספקות תחשבי היטב שוב ותעשי לך אפילו טבלה של היתרונות והחסרונות,זה יעזור לך מאוד להחליט. שיהיה לך בהצלחה בקבלת ההחלטה

 

[מרמלדה2005]

האמת...

אין יתרונות, אולי אחד. גם אין ממש חסרונות, חוץ מזה שהחיים שלי נמצאים באולד (בתחום מסויים). אבל איך שולטים במחשבה, לא לחשוב על משהו מסויים שצץ בראש כל חצי שעה בערך?.

 

[1סולי]

כנראה...

תצטרכי לבצע את ההחלטה שכבר החלטת. כנראה שהגוף והמחשבות שלך הם כבר במקום אחר וכל חצי שעה מזכירים לך שעליך לעשות משהו. האמת היא שאני לא חושבת שתצליחי להשתלט או להשתיק את המחשבות אם הן צצות כל הזמן ובתדירות כה גבוהה. כנראה את צריכה לעשות מעשה בקרוב מאוד.

 

[אופ 1]

אין לך מושג כמה אני מזדהה איתך

גם אני בתקופה האחרונה חושבת רק על דבר מסויים ולא מצליחה להוציא אותו מהראש(וזה כמובן לא דבר חיובי).אבל מאתמול בערב השתפרה לי ההרגשה.אני מעסיקה את עצמי בדברים טובים שאני אוהבת וכך אני פחות חושבת.בנוסף ברגע שמגיעה לי מחשבה אני "מסלקת" אותה ומחליפה אותה במחשבה חיובית. בהצלחה

 

[הדס100]

הבעיה שלי עם קבלת החלטות

היא בדברים הקטנים יותר. לוקח לי מלא זמן להחליט מה לעשות בכל מיני דברים

תמיד אני מתלבטת ותמיד אחר כך בטוחה שלא עשיתי את הדבר הנכון