שמרנות מול פרוגרסיביות
אם תסתכל על הרכבים של קבוצות משנות ה-90, אני חושב שתגלה לא מעט קבוצות ששיחקו עם PF קטן. דניס רודמן, צ'ארלס אוקלי, לארי ג'ונסון, אנתוני מיסון, צ'ארלס בארקלי. גם קארל מליון ושון קמפ ידעו להוריד כדור לרצפה בכיף. אלה רק מי שעולים לי לראש. שני ההבדלים בין אז לבין היום הוא השינוי שחל בעמדת הסנטר, והעובדה שהשחקנים האלה שיחקו פנימה וגם אלו עם יד רכה לא חשבו על קליעה לשלוש. הסנטרים היום אתלטיים יותר, ורואים הרבה פחות שחקנים ארוכים 2.15 (למרות שעדיין יש כאלה). הגבוה השני היום קולע יותר שלשות ומרווח את המשחק. אבל אני חושב ששנינו רואים את אותו תהליך, של שינוי משחק הכדורסל, ורק חלוקים לגבי מידת המהירות שבה השינוי מתרחש. אני חושב שהשינוי איטי, ולא תלוי בטרייד של בוגי. נדמה שאתה חושב שהשינוי מהיר, אולי כמעט הושלם, ורק אם בוגי וגבה יכולים להציל את המשחק עם שני גבוהים. זה מעניין ונראה מה יהיה.
 
מעניין גם לדעת האם אנחנו חלוקים גם לגבי דעתנו על השינוי. אפשר לומר שני שמרן בתפיסת הכדורסל שלי. אני אוהד בד בויז. אוהב ספורט קשוח, "מהלב", ומעדיף כדורסל הגנתי וקבוצתי, שבו 5 שחקנים מוגבלים הופכים טובים יותר עקב תלות זה בזה. כמובן שאני אוהד של פופוביץ'. אז למרות שאני מבין שקליעה משלוש היא העתיד שכבר נמצא כאן, אני חושב שזו אינפלציה שפוגעת בכדורסל ובדור הבא תצריך רפורמה חוקית. יודע מה, אני יכול כבר עכשיו לקרוא להחזרת הHand Check.