צריכה עזרה..

[1ילדה]

צריכה עזרה..

יש לי בעיה כבר משאני קטנה, אני נכנסת לדכאונות קטנים המון.. הם אומנם קטנים אבל ממ שמשפיעים עלי. בעיקרון החיים שלי טובים אני נראית טוב יש לי מספיק כסף ומספיק חברים אבל הדכאון שלי נובע מהשאלה "אם" ז"א שום דבר משמעותי לא צריך לקרות פשוט אני חושבת על משהו ומתחילה לחשוב "ואם זה יקרה", "ואם זה יהיה ככה" , "ואם זה קרה".. בלי שמשהו שיהיה ממשי מקווה שמישהו הבין למה התכוונתי. זה היה ככה משהייתי קטנה מבית ספר יסודי-עכשיו אני בת 16 והפסיכולגית שהיתה לי עזרה לי לגלות את זה שזה לא התחיל בזמן האחרון. הפסקתי עם הפסיכולוגית כי התחלתי להרגיש טוב יותר אחרי שנפרדתי מהחבר שלי-שזאת היתה הסיבה לטיפולים אצלה ועכשיו אני דיי מבולבלת למישהו יש פתרון לבעיה שלי? מישהו מכיר מקרים כאלה? עוד שאלה-איך אני יכוהל לשכנע את ההורים שלי שאני כן צריכה להמשיך בטפילו פסיכולוגי? כי הם לא מאמינים בדברים האלה וחושבים שזה רק הגיל..

 

[התמימה]

באופן אישי

אני אף פעם לא הבנתי את האנשים שחושבים על "אם". לקח לי זמן והרבה הסברים מחברים שלי כדי לגלות שזה קיים ואת הגורמים של כל אחד. קודם כל, למצב שאליו הגעת יכולות להיות כמה סיבות. מה לעשות- לגיל ובמיוחד בסביבת גיל ההתבגרות יש נטייה מוגברת למצב הזה. אני באופן אישי הייתי מכורה פעם למחשבות, כל הזמן חשבתי וכל כך הרבה שכמעט זה הרג אותי. עד שהתחלתי למתן. התחלתי לחיות בלי לחשוב יותר מדי על דברים רציניים. נראה לי שזה הציל אותי. מה שלא הבנתי זה למה עזבת את הפסיכולוגית, התחיל להיות טוב, בסדר מבינה, אבל לא כדאי לעזוב אחרי שרואים שהטוב השריש את עצמו על קרקע טובה? יש להורים נטייה להטפיל כל דבר על גיל התבגרות, ואז לצרף את האמונה שאחרי שהגיל יחלוף הכל יהיה בסדר. בולשיט. איך לשכנע אותם? תסבירי שאת ממש זקוקה לכך, שאת במצוקה גדולה, ואת חושבת שזה עשוי לעזור לך. אין לי משהו טוב יותר להציע לך כרגע. נראה לי שהכי מהיר זה לסחוט אותם רגשית- לבכות או משהו כזה. מגעיל מצידי להציע אבל הכי אפקטיבי מבחינת זה שהם יבינו שזה חשוב ורציני

 

[1ילדה]

ניסיתי..

זה עזר רק אחרי כמה זמן שהם כאילו נתנו לזה צ´אנס והפסקתי עם הפסיכולגית כי כמו שאמרתי חבשתי שהבעיות היו בגלל החבר וכשנפרדנו הרגשתי טוב יותר יש לציין שגם הבעיות עם החבר היו על ה-"אם" הזה "אם אני לא אוהבת אותו" או אם אני לא יאהב.. איך הפסקת לחשוב? אני לא מצליחה זה משתלט זה עוזר לכמה דקות ואז זה תמיד חוזר

 

[עילית33]

שלום לילדה...

את מתארת תחושות שמזכירות איזו תחושת דאגנות מופרזת שאינה מבוססת על המציאות המיידית ,כי אם על חשיבה (כפייתית?) של "מה אם".. כלומר,מבחינה חיצונית הכול בסדר ( לפי תיאורך)..אך מבפנים את כפי הנראה יוצרת גירויים מהסוג שמעורר דאגה או חרדה - וזה מתבטא בחשיבה שתיארת. את גם אומרת שזה משהו ישן שהתחיל לפני שמן רב( אם הבנתי נכון9- כלומר יש משהו כרוני במצב . אני חושבת שנכון מאוד שתמשיכי את הטיפול במצב הזה. חשוב שתגיעי ותעבדי את המקום בתוכך שמייצר את המחשבות והתחושות הבאות בעקבותיו. חשוב שתלמדי מה מניע את הגלגל הזה, מהם הרווחים מהמצב , איפה יושב הפחד או החשש ומנין נובע הצורך בכך. סוג זה של חשיבה עלול להחמיר ללא טיפול ובסופו של דבר להגביל את חייך ( להפסיק לעשות םעילויות שונות, כי מה יקרה "אם"..)..דאגה וחרדה קלה שנמצאים בגדר הנורמה וגורמים לנו לנהוג בזהירות ובאחריות אינם דבר שלילי היות והם מאפרים לנו להגן על עצמינו ממצבים מסוכנים או לא נעימים. אך כשהמחשבות האלה משתלטות ורמות החרדה ווהדאגה גוברות מעבר לסף מסוים, זה עלול להפריע מאוד למהלך התקין של החיים ע"י כך שזה מונע עשייה בכלל- מהפחד ש"משהו יקרה"..ולכן כדאי לטפל בתחושות אלה עכשיו ולא מאוחר יותר. אולי תסיבירי להורייך שזה חשוב לך בגלל סיבות אלה. בהצלחה.

 

[גרא.]

אין לי כמעט מה להוסיף על ההסבר

והתגובה החמה והנכונה של עילית,ועל כך המון תודה.יחד עם זה,כפי שכתבת חשת הקלה בעקבות הטיפול הפסיכולוגי.ומדברייך הבנתי שלהורייך לא ספרת כנראה את הסבה האמיתית לטיפול,אלא התחלת בטיפול עקב משבר שעברת כשנפרדת מחברך..אם אכן כך היה,ואת התגברת על המשבר,אפשר להבין למה הם לא חושבים שאת זקוקה להמשך הטיפול..הרי את החלמת.הלא כן? אחת הדרכים האפשריות לעזור לך לשכנע את הורייך בחשיובת הטיפול עבורך,זה לשתף את יועצת בית הספר בסוד העיניין.כן,נכון עכשיו חופש גדול,והיא אינה עובדת.אבל אולי,אולי היא בבית,אפשר תמיד לנסות..ואם לא,אז עוד כחודש+ היא תחזור לעבודה.מכל מקום, שיחה רצינית,וכנה עם ההורים תמיד מתבקשת במקרה כזה..ואגב,גם אם זה רק הגיל,אבל זה מאד מטריד אותך,טיפול פסיכולוגי,אפילו קצר מאד,יכול לעזור.

 

[1ילדה]

לא לא לא..

התחלתי את הטיפול לא כי עברתי משבר כשנפרדנו השאלות של "מה אם" הטרידו אותי בזמן שהייתי עם החבר ולכן הלכתי לפסיכולוג..

 

[גרא.]

מסתבר שלא הבנתי אותך נכון,אבל

התגובה הקודמת שלי נשארת כפי שהיתה.כלומר,נסי להעזר ביועצת בית הספר, כדי לשכנע את הורייך בחשיבות הטיפול עבורך.מבחינתי הסבה כלל לא חשובה, אלא הצורך שלך להעזר .אם היא עדיין בחופשה,אולי תקדים מעט ותעזור,או שתאלצי להמתין עוד זמן מה.

 

[1ילדה]

נעזרתי בה כבר פעם

היא ממש לא נתנה לי יחס ולקח לה יותר מחודש לחפש בשבילי פסיכולוגית. אני לא יודעת איך זה אמור ליהיהות כי הייתי אצל פסיכולוגית רק מספר פעמים אבל מה שהיא עשתה בעיקרון זה לה הגיד לי "כן.. אהא.. מממממ.. אני מבינה" לפעמים זה כ"כ עיצבן אותי היא בקושי אמרה משפט שלם. אני מהאנשים שאין להם בעיה להיפתח ולספר לכולם אז סיפרתי לה המון כאילו דיברתי הרבה ממש ועדין בקושי קיבלתי ממנה תגובות של דעה או משהו שאני צריכה לעשות בשביל לנסות לשפר את ההרגשה שלי... ככה זה תמיד בהתחלה? פסיכולוגים רק מקשיבים מבינים ואח"כ מבדרים או שזאת רק היא..?

 

[התמימה]

אכן, חלק מהפסיכולוגים

נוהגים לשבת מולך לתת לך לדבר להגיד "אההמממ כן אני מבין". מעצבן בטירוף אבל לאחרונה דיברתי עם כמה פסיכולוגים שממש מקשיבים- רק צריך למצוא אחד טוב

 

[1ילדה]

בשביל למצוא אחד טוב צריך

לשלם 300 שקל כל פעם עד שמגיעים למישהו שבאמת מקשיב?

 

[גרא.]

פסיכולוגים שונים מאד זה מזה בגישה

הטיפולית שלהם,ואי אפשר להכניס את כולם לאותה קטגוריה.בכל מקרה,ההקשבה, וודאי בשלבי התחלת הטיפול,היא מאד משמעותית הן לפסיכולוג המבקש להבין את מצוקת הפונה,אבל בוודאי לפונה,מקבל הזדמנות לדבר ללא הפרעה ,שפוט או ביקורת,על כל מה שחשוב ובא לו לדבר..יש כאן בהחלט מצב שבו הדיבור הרצוף,מעבר למידע שהוא חושף,גם הזדמנות לאוורור רגשות (וונטילציה בלעז). כלומר תחושה של הקלת מה,כאילו גוללת מעט הצידה את האבן שהכבידה על ליבך. יש פסיכולוגים המכוונים אותך,ללא ידיעתך,דרך ביטויי ה: כן...אהה,ממממ.." לדבר על מה שהם רוצים..מאחר ויש נטייה למדבר,כשהוא מקבל אישור,להרחיב עוד ועוד באותו כיוון ,גם כדי לקבל עוד תגובה,היכולה להתפרש בעיניו כהסכמה,הבנה,או אמפטיה.אבל אם כל כל הפגישות הן כאלה...אזי כדאי אחרי כמה פעמים לשקול אם יש טעם בכך..בכל אופן הפסיכולוגית שלך,כנראה פשוט לא הספיקה להרחיב את הטיפול מעבר להקשבה,כי נפגשתן מעט פעמים..יתכן ואם היית ממשיכה,או באם תמשיכי,היא תגיע איתך לשלבי הטיפול האחרים שעדיין לא הגעתן אליהם.