צריכה עזרה
- פותח הנושא המתלבטת הראשונה
- פורסם בתאריך
המתלבטת הראשונה
New member
מסכימה אתך לחלוטין
ושוב פעם- שלא תבינו אותי לא נכון- אני האחרונה שיתן מכות לילדה שלי, אני לא טיפוס כזה וזה לא הטבע שלי. פשוט כל המקרה הזה עם גיסתי, גרם לי לתהות לגבי מהי שיטת החינוך הנכונה.. ולא בהכרח מעידה על כך שאני אאמץ את זה.
ושוב פעם- שלא תבינו אותי לא נכון- אני האחרונה שיתן מכות לילדה שלי, אני לא טיפוס כזה וזה לא הטבע שלי. פשוט כל המקרה הזה עם גיסתי, גרם לי לתהות לגבי מהי שיטת החינוך הנכונה.. ולא בהכרח מעידה על כך שאני אאמץ את זה.
ולעניין, למה לא לחנך בכאפות -
(וזה לא ברור מאליו, הייתי צריכה לחשוב על זה כך) 1. כי זה בדרך כלל לא נגמר בכאפב אחת. שינוי התנהגות זה תהליך שלוקח זמן, זאת אומרת -כמה וכמה כאפות. 2. ואז זה שם אותך במקום של "זאת שמרביצה". תראי, גם אני בתור אימא נהיית לפעמים "זאת שלקחה לי את הצעצוע" או "זאת ששמה אותי בחדר בעונש". אבל נראה לי שזה עדיף מאשר להיות "זאת שמרביצה". כי ההרבצה שמה מרחק גדול יותר בינינו. יותר קשה לסלוח על זה. אצלינו כמעט כל עונש נגמר בסוף בפיוס. נגיד, אחרי ששמתי את הצעצוע בארון הוא ישתולל, ויבכה, ויצעק ויכעס, וכשכל זה לא עוזר ונגמר לו הכוח, הוא מוותר, ובא אלי להתנחם. אני אומרת לו שאם הוא יתנהג יפה הוא יקבל את הצעצוע מחר, שאני עדיין מאוד אוהבת אותו ושאני כבר לא כועסת. והוא מתכרבל לי בידיים ונרגע. נראה לי שאם הייתי נותנת עונש של סטירה, במקום עונש כזה - זה לא היה נגמר ככה. מסטירה בוכים ונעלבים ונשארים פגועים. 3. וגם, כי ילדים מעבירים הלאה את מה שאנחנו עושים להם. הגדול שלי, הוא כבר מנסה "לחנך" את הקטן וכמובן מעתיק אותנו. ואני מעדיפה לא לתת לו עוד סיבה להרביץ לקטן...
(וזה לא ברור מאליו, הייתי צריכה לחשוב על זה כך) 1. כי זה בדרך כלל לא נגמר בכאפב אחת. שינוי התנהגות זה תהליך שלוקח זמן, זאת אומרת -כמה וכמה כאפות. 2. ואז זה שם אותך במקום של "זאת שמרביצה". תראי, גם אני בתור אימא נהיית לפעמים "זאת שלקחה לי את הצעצוע" או "זאת ששמה אותי בחדר בעונש". אבל נראה לי שזה עדיף מאשר להיות "זאת שמרביצה". כי ההרבצה שמה מרחק גדול יותר בינינו. יותר קשה לסלוח על זה. אצלינו כמעט כל עונש נגמר בסוף בפיוס. נגיד, אחרי ששמתי את הצעצוע בארון הוא ישתולל, ויבכה, ויצעק ויכעס, וכשכל זה לא עוזר ונגמר לו הכוח, הוא מוותר, ובא אלי להתנחם. אני אומרת לו שאם הוא יתנהג יפה הוא יקבל את הצעצוע מחר, שאני עדיין מאוד אוהבת אותו ושאני כבר לא כועסת. והוא מתכרבל לי בידיים ונרגע. נראה לי שאם הייתי נותנת עונש של סטירה, במקום עונש כזה - זה לא היה נגמר ככה. מסטירה בוכים ונעלבים ונשארים פגועים. 3. וגם, כי ילדים מעבירים הלאה את מה שאנחנו עושים להם. הגדול שלי, הוא כבר מנסה "לחנך" את הקטן וכמובן מעתיק אותנו. ואני מעדיפה לא לתת לו עוד סיבה להרביץ לקטן...
שושן בשם אחר
New member
אני לא חושבת ששני הדברים קשורים
לחנך אין משמעותו דווקא באופן פיזי. האם לך נתנו כאפות כילדה? לי לא, והייתי ילדה מאוד מחונכת. אני מסכימה שפעם היו ילדים מחונכים יותר, אבל אני לא חושבת שזה מפני שהיכו אותם. אני חושבת שזה מפני שחינכו אותם. זה הכול. לימדו אותם לכבד מבוגרים, לימדו אותם מה משמעות המילה לא. הציבו להם גבולות ולא קיבלו דברים שהיום מקובלים. וגם התחילו את כל זה מהרגע הראשון ולא מתישהו בגיל 3. ותכל'ס - אם ביום שישי הילדה צריכה לישון אז טובתה לדעתי, עולה על הצורך לנקות או הבית. תנקי בחמישי. תנקי בלילה. תבשלי בלילה. תקומי מוקדם יותר בבוקר. תעשי קניות ביום אחר. אין מה לעשות. היית עושה המון הקרבות אם הילדה היתה רעבה בשעה מסוימת, נכון? אז למה צרכי הבית יותר חשובים מהצרכים שלה כשמדובר בשינה? ולגבי ההתנהגות שלה כשבאים אורחים - צריך למצוא דרכים לחנך אותה גם כשיש מישהו בבית. אם היא יודעת שתמיד תוותרי לה, אז היא לא תתנהג יפה. אם כל ארסנל העונשים שלך הוא לקחת אותה משם או להגיד לה ללכת לחדר, אז ברור שזה לא יעבוד. אבל ילדה בת שלוש בהחלט מסוגלת להבין סיבה ותוצאה. אפשר לנהל איתה שיחה על ההתנהגות שלה לפני שבאים האורחים, להבהיר מה היא התנהגות מקובלת ומה לא, להסביר מה יקרה אם היא לא תתנהג יפה וליישם את זה. ואותה שיחה צריכה להתקיים לפני שהולכים לאנשהו ביום שישי.
לחנך אין משמעותו דווקא באופן פיזי. האם לך נתנו כאפות כילדה? לי לא, והייתי ילדה מאוד מחונכת. אני מסכימה שפעם היו ילדים מחונכים יותר, אבל אני לא חושבת שזה מפני שהיכו אותם. אני חושבת שזה מפני שחינכו אותם. זה הכול. לימדו אותם לכבד מבוגרים, לימדו אותם מה משמעות המילה לא. הציבו להם גבולות ולא קיבלו דברים שהיום מקובלים. וגם התחילו את כל זה מהרגע הראשון ולא מתישהו בגיל 3. ותכל'ס - אם ביום שישי הילדה צריכה לישון אז טובתה לדעתי, עולה על הצורך לנקות או הבית. תנקי בחמישי. תנקי בלילה. תבשלי בלילה. תקומי מוקדם יותר בבוקר. תעשי קניות ביום אחר. אין מה לעשות. היית עושה המון הקרבות אם הילדה היתה רעבה בשעה מסוימת, נכון? אז למה צרכי הבית יותר חשובים מהצרכים שלה כשמדובר בשינה? ולגבי ההתנהגות שלה כשבאים אורחים - צריך למצוא דרכים לחנך אותה גם כשיש מישהו בבית. אם היא יודעת שתמיד תוותרי לה, אז היא לא תתנהג יפה. אם כל ארסנל העונשים שלך הוא לקחת אותה משם או להגיד לה ללכת לחדר, אז ברור שזה לא יעבוד. אבל ילדה בת שלוש בהחלט מסוגלת להבין סיבה ותוצאה. אפשר לנהל איתה שיחה על ההתנהגות שלה לפני שבאים האורחים, להבהיר מה היא התנהגות מקובלת ומה לא, להסביר מה יקרה אם היא לא תתנהג יפה וליישם את זה. ואותה שיחה צריכה להתקיים לפני שהולכים לאנשהו ביום שישי.
מיס צננדלר בונג
New member
ה-א וה-ב שלך הם הבעיה
אם הילדה יודעת שאת לא תעמדי מאחורי המילים שלך, אין לה מה להפסיד, את פשוט מלמדת אותה שסצינה=מה שהיא רוצה... אני לא אומרת שזה תענוג גדול לראות את הילד שלך נמרח על הרצפה בצרחות, על אחת כמה וכמה כשיש לכך קהל, אבל וויתור לא יפתור לך את הבעיה בדיוק כמו שסטירה לא תפתור אותה
אם הילדה יודעת שאת לא תעמדי מאחורי המילים שלך, אין לה מה להפסיד, את פשוט מלמדת אותה שסצינה=מה שהיא רוצה... אני לא אומרת שזה תענוג גדול לראות את הילד שלך נמרח על הרצפה בצרחות, על אחת כמה וכמה כשיש לכך קהל, אבל וויתור לא יפתור לך את הבעיה בדיוק כמו שסטירה לא תפתור אותה
../images/Emo41.gifאומרת את דעתי../images/Emo41.gif
אם את טוענת שיש גבולות בבית והילדה יודעת לזהות מצבים רגישים בהם היא נוהגת להתפרץ אז, מעבר לזה שהציעו לך לדאג שתישן בצהריים (מסכימה עם שושן, הצרכים הפיזיים של ביתך קודמים לצרכי הבית), אני מציעה לדבר עם בעלך ולסכם איתו שאם תהיה התפרצות כזאת אצל חמותך או בכל מקום ציבורי אחר שקשה לו להכיל את ההתנהגות הזו, הוא או את קמים ולוקחים אותה הביתה. כמובן לפני שיוצאים מהבית, ליידע את הילדה שבמידה והיא לא תדע להתנהג כיאות, היא תשלח עם אחד מכם הביתה. אחרי פעמיים-שלוש זה יפסק. התנאי הוא לדאג שתישן צהריים ושלא תהיה לה סיבה אחרת להתנהגות כזו סתם... לגבי כאפות וכו' -אני מאמינה בגבולות, סנקציות, חיזוקים חיוביים וכו'. כאפות לא תורמות בכלום. אני לא בעמדה שווה לילדות שלי אבל אין לי שום זכות להרים עליהן יד ואם זה קורה זה לחלוטין בעיה של שליטה עצמית שלי ולא שלהן.
אם את טוענת שיש גבולות בבית והילדה יודעת לזהות מצבים רגישים בהם היא נוהגת להתפרץ אז, מעבר לזה שהציעו לך לדאג שתישן בצהריים (מסכימה עם שושן, הצרכים הפיזיים של ביתך קודמים לצרכי הבית), אני מציעה לדבר עם בעלך ולסכם איתו שאם תהיה התפרצות כזאת אצל חמותך או בכל מקום ציבורי אחר שקשה לו להכיל את ההתנהגות הזו, הוא או את קמים ולוקחים אותה הביתה. כמובן לפני שיוצאים מהבית, ליידע את הילדה שבמידה והיא לא תדע להתנהג כיאות, היא תשלח עם אחד מכם הביתה. אחרי פעמיים-שלוש זה יפסק. התנאי הוא לדאג שתישן צהריים ושלא תהיה לה סיבה אחרת להתנהגות כזו סתם... לגבי כאפות וכו' -אני מאמינה בגבולות, סנקציות, חיזוקים חיוביים וכו'. כאפות לא תורמות בכלום. אני לא בעמדה שווה לילדות שלי אבל אין לי שום זכות להרים עליהן יד ואם זה קורה זה לחלוטין בעיה של שליטה עצמית שלי ולא שלהן.
עזבי את גיסתך רגע
את מעלה קשיים בהתנהלות שלך עם בתך וזה מה שמשמעותי. פליקים, כאפות, סטירות וכל פעולה אלימה אחרת הם בעיני מחוץ לתחום בצורה גורפת ושאינה משתמעת לשתי פנים. זה פוגעני, זה אלים, זה מעורר פחד וזה לא מלמד שום דבר! תראי, אצלנו בבית הגבולות מאד ברורים. זה לא מונע לחלוטין התקפי בכי וטנטרומים, אבל זה כן אומר שרוב הזמן חיינו מתנהלים על מי מנוחות. פעם בתקופה יש ערב, או מקבץ של ערבים עצבניים יותר (ולפעמים, דרך אגב, האשם הוא בנו, ההורים, ובמצב הרוח שהבאנו לתוך הבית באותו יום) וזה בסדר, אבל היום יום שלנו הוא רגוע ונעים. אם את מזהה שהקושי עולה אצל בתך בגלל עייפות, חשוב לעשות חושבים על סדר היום שלה. האם היא זקוקה לתנומת יום ארוכה יותר? אולי היא צריכה ללכת לישון יותר מוקדם? כשאני רואה שהחברה שלי עייפים אני מתחילה את שגרת הערב מוקדם יותר. אפילו רבע שעה יכולה להיות משמעותית. בנוסף - חשוב שיהיו גבולות ברורים להתנהגות רצויה ולא רצויה בבית. תהיי עקבית הן בהשמת הגבולות והן בצורת ה"אכיפה" שלהם. והכי חשוב זה שהבית שלך הוא שלך - רק את בוחרת את דרך החינוך של בתך, יגידו מה שיגידו כל הנפשות הטובות.
את מעלה קשיים בהתנהלות שלך עם בתך וזה מה שמשמעותי. פליקים, כאפות, סטירות וכל פעולה אלימה אחרת הם בעיני מחוץ לתחום בצורה גורפת ושאינה משתמעת לשתי פנים. זה פוגעני, זה אלים, זה מעורר פחד וזה לא מלמד שום דבר! תראי, אצלנו בבית הגבולות מאד ברורים. זה לא מונע לחלוטין התקפי בכי וטנטרומים, אבל זה כן אומר שרוב הזמן חיינו מתנהלים על מי מנוחות. פעם בתקופה יש ערב, או מקבץ של ערבים עצבניים יותר (ולפעמים, דרך אגב, האשם הוא בנו, ההורים, ובמצב הרוח שהבאנו לתוך הבית באותו יום) וזה בסדר, אבל היום יום שלנו הוא רגוע ונעים. אם את מזהה שהקושי עולה אצל בתך בגלל עייפות, חשוב לעשות חושבים על סדר היום שלה. האם היא זקוקה לתנומת יום ארוכה יותר? אולי היא צריכה ללכת לישון יותר מוקדם? כשאני רואה שהחברה שלי עייפים אני מתחילה את שגרת הערב מוקדם יותר. אפילו רבע שעה יכולה להיות משמעותית. בנוסף - חשוב שיהיו גבולות ברורים להתנהגות רצויה ולא רצויה בבית. תהיי עקבית הן בהשמת הגבולות והן בצורת ה"אכיפה" שלהם. והכי חשוב זה שהבית שלך הוא שלך - רק את בוחרת את דרך החינוך של בתך, יגידו מה שיגידו כל הנפשות הטובות.
מלח מים שום בצל
New member
הכל יכול להיות. אין דרך לדעת.
לא ממש ברור לי מהן שיטות החינוך של פעם. אני כמעט בת 31 והוריי מעולם לא חינכו אותי בדרך שכללה אלימות. אני מתנגדת לכאפות ודומיהן, כי זה נראה לי הפתרון הכי קל, לא צריך להתמודד עם הכעסים והעצבים, לא צריך לתת הסברים, הילד משתין מפחד שתוריד לו איזה אחת ולכן מציית לך - ממש "החיים הטובים". אבל זהו, שממש לא. אני רוצה לראות את גיסתך היקרה בעוד עשרים שנה, עומדת מול בנותייה ומעיזה להוריד להן כאפה או סטירה מצלצלת. היא הרי לא תעשה זאת, משום שיחס הכוחות ביניהן כבר יהיה שווה, והיא עלולה לחטוף אותה בחזרה ובצורה כואבת הרבה יותר. מבחינתי שימוש באמצעים אלימים כנגד הילדים זה ניצול של מצב רגעי בו הילד שלך חלש ממך פיזית. זה לא מהלך שמגיע מתוך סמכות הורית אמיתית. יחד עם זאת, אני בהחלט חושבת שהילדים היום פחות מחונכים, ההורים הרבה יותר מתירנים, לא עומדים במשימותיהם להציב גבולות לילדים והתוצאות נראות בשטח. אנחנו התחלנו להתמודד עם נושא הגבולות והניסיון לשבור אותן לפני חודשיים בערך, ומה אומר לך, מודה ומתוודה שהסיפור לא פשוט. זו התמודדות בהחלט יומיומית שדורשת עצבים מאוד חזקים. אני מאמינה שלא כל דבר צריך להסביר לילד, ובהחלט יש דברים שהוא צריך כרגע, בגילו הנוכחי לקבל כתורה מסיני רק בגלל שאני אמא שלו. ההורים לא צריכים לתת לילדים שלהם דין וחשבון על כל בקשה או החלטה. זה מה שקורה היום אצל רוב ההורים, וזה יוצר מצב שהילדים מחזיקים את ההורים קצר, ולא הפוך. אני גם לא חושבת שכל בכי של הילד צריך לגרום לי לסגת או לחשוב שאני מתעללת בו. אמא נבונה מזהה מהר מאוד מתי מדובר בבכי סרק ומתי מדובר במצוקה. אני יכולה לראות בהבעות הפנים של בנותיי שהן בוכות כי הן חושבות שישיגו את מה שהן רוצות. ואני לא מאפשרת. אף אחד עוד לא מת מבכי, ואני רוצה שהן ילמדו ויפנימו שהדרך להביע את עצמן היא לא בבכי ובצעקות אלא בדיבורים, והן כבר יכולות להתבטא ברמה כזו שנבין אותן. אני חושבת שהבנות של גיסתך אולי מחונכות, לא חוטפות קריזות לא כועסות ולא צועקות, אבל רק בנוכחותכם. הן לא רובוטיות, הן ילדות. ואני מבטיחה לך שהן עושות את זה בביתן. וחבל מאוד אם הדרך היחידה שגיסתך מכירה היא להוריד איזו צ'פחונה קטנה שתסגור את הענייןף כי הילדות גדלות מתוך ידיעה שזוהי דרך הביטוי היחידה שקיימת לפתרון סיטואציות של משברים, וככה הן יתמודדו גם בחברת ילדים כשיגיע הרגע.
לא ממש ברור לי מהן שיטות החינוך של פעם. אני כמעט בת 31 והוריי מעולם לא חינכו אותי בדרך שכללה אלימות. אני מתנגדת לכאפות ודומיהן, כי זה נראה לי הפתרון הכי קל, לא צריך להתמודד עם הכעסים והעצבים, לא צריך לתת הסברים, הילד משתין מפחד שתוריד לו איזה אחת ולכן מציית לך - ממש "החיים הטובים". אבל זהו, שממש לא. אני רוצה לראות את גיסתך היקרה בעוד עשרים שנה, עומדת מול בנותייה ומעיזה להוריד להן כאפה או סטירה מצלצלת. היא הרי לא תעשה זאת, משום שיחס הכוחות ביניהן כבר יהיה שווה, והיא עלולה לחטוף אותה בחזרה ובצורה כואבת הרבה יותר. מבחינתי שימוש באמצעים אלימים כנגד הילדים זה ניצול של מצב רגעי בו הילד שלך חלש ממך פיזית. זה לא מהלך שמגיע מתוך סמכות הורית אמיתית. יחד עם זאת, אני בהחלט חושבת שהילדים היום פחות מחונכים, ההורים הרבה יותר מתירנים, לא עומדים במשימותיהם להציב גבולות לילדים והתוצאות נראות בשטח. אנחנו התחלנו להתמודד עם נושא הגבולות והניסיון לשבור אותן לפני חודשיים בערך, ומה אומר לך, מודה ומתוודה שהסיפור לא פשוט. זו התמודדות בהחלט יומיומית שדורשת עצבים מאוד חזקים. אני מאמינה שלא כל דבר צריך להסביר לילד, ובהחלט יש דברים שהוא צריך כרגע, בגילו הנוכחי לקבל כתורה מסיני רק בגלל שאני אמא שלו. ההורים לא צריכים לתת לילדים שלהם דין וחשבון על כל בקשה או החלטה. זה מה שקורה היום אצל רוב ההורים, וזה יוצר מצב שהילדים מחזיקים את ההורים קצר, ולא הפוך. אני גם לא חושבת שכל בכי של הילד צריך לגרום לי לסגת או לחשוב שאני מתעללת בו. אמא נבונה מזהה מהר מאוד מתי מדובר בבכי סרק ומתי מדובר במצוקה. אני יכולה לראות בהבעות הפנים של בנותיי שהן בוכות כי הן חושבות שישיגו את מה שהן רוצות. ואני לא מאפשרת. אף אחד עוד לא מת מבכי, ואני רוצה שהן ילמדו ויפנימו שהדרך להביע את עצמן היא לא בבכי ובצעקות אלא בדיבורים, והן כבר יכולות להתבטא ברמה כזו שנבין אותן. אני חושבת שהבנות של גיסתך אולי מחונכות, לא חוטפות קריזות לא כועסות ולא צועקות, אבל רק בנוכחותכם. הן לא רובוטיות, הן ילדות. ואני מבטיחה לך שהן עושות את זה בביתן. וחבל מאוד אם הדרך היחידה שגיסתך מכירה היא להוריד איזו צ'פחונה קטנה שתסגור את הענייןף כי הילדות גדלות מתוך ידיעה שזוהי דרך הביטוי היחידה שקיימת לפתרון סיטואציות של משברים, וככה הן יתמודדו גם בחברת ילדים כשיגיע הרגע.
בחורה מאושרת
New member
נכון מאד הילדים של פעם יותר מחונכים../images/Emo70.gif../images/Emo70.gif
נכון מאד ! אם תתני לבת שלך כאפה אחרי כמה פעמים היא תהיה הרבה יורת מחונכת אבל היא גם תהיה ילדה מפוחדת, גם לא תבטח בך, גם תהיה יותר עצבנית, גם חסרת בטחון כי הדמות המחנכת שלה נותנת לה כאפות, גם לך יהיה פחות נעים ויש לי המון "גמים" אני פשוט עייפה מכדי לפרט ואת בטח כבר הבנת את הכוונה, אז מה אם הבנות שלה יורת מחונכות אולי הן גם יותר חסרות בטחון ועם פחות חדוות משחק ואולי אתן תגדלנה להיות חברות טובות (אתן = את והבנות שלך) והן ידברו בטלפון פעם ושבוע, אני לא יודעת גם הבן שלי לא הכי מחונך בעולם, למרות שהוא לא מוציא את זה על אחרים, אז מה ?!!!
נכון מאד ! אם תתני לבת שלך כאפה אחרי כמה פעמים היא תהיה הרבה יורת מחונכת אבל היא גם תהיה ילדה מפוחדת, גם לא תבטח בך, גם תהיה יותר עצבנית, גם חסרת בטחון כי הדמות המחנכת שלה נותנת לה כאפות, גם לך יהיה פחות נעים ויש לי המון "גמים" אני פשוט עייפה מכדי לפרט ואת בטח כבר הבנת את הכוונה, אז מה אם הבנות שלה יורת מחונכות אולי הן גם יותר חסרות בטחון ועם פחות חדוות משחק ואולי אתן תגדלנה להיות חברות טובות (אתן = את והבנות שלך) והן ידברו בטלפון פעם ושבוע, אני לא יודעת גם הבן שלי לא הכי מחונך בעולם, למרות שהוא לא מוציא את זה על אחרים, אז מה ?!!!
רק הערה כללית לכל מי שאמרה
שהילדים שלה מאוד מחונכים על אף שהיא לא נתנה להם כאפה. באופן עקרוני אני מסכימה שמכות הן לא הדרך - אבל העובדה שהילדים של מישהי מחונכים לא קשורה אך ורק לאופן החינוך שלהם - יש גם עניין של אופי ומזג מולדים - יש ילדים שכמעט לא צריך "לחנך" אותם כי הם באופן טבעי פחות "מופרעים", ויש ילדים יותר קשים. אז להגיד - הנה הילד שלי מחונך למופת ואני תמיד נתתי לו חופש מלא - לא ממש מוכיח שהוא מחונך בגלל החופש, ויכול להיות אפילו שהוא מחונך על אף החופש (ושוב, אני לא אומרת שזה מה שנכון - רק שזה אפשרי). בכל אופן, כאמור, אני מתנגדת למכות כדרך חינוך.
שהילדים שלה מאוד מחונכים על אף שהיא לא נתנה להם כאפה. באופן עקרוני אני מסכימה שמכות הן לא הדרך - אבל העובדה שהילדים של מישהי מחונכים לא קשורה אך ורק לאופן החינוך שלהם - יש גם עניין של אופי ומזג מולדים - יש ילדים שכמעט לא צריך "לחנך" אותם כי הם באופן טבעי פחות "מופרעים", ויש ילדים יותר קשים. אז להגיד - הנה הילד שלי מחונך למופת ואני תמיד נתתי לו חופש מלא - לא ממש מוכיח שהוא מחונך בגלל החופש, ויכול להיות אפילו שהוא מחונך על אף החופש (ושוב, אני לא אומרת שזה מה שנכון - רק שזה אפשרי). בכל אופן, כאמור, אני מתנגדת למכות כדרך חינוך.
אני מבינה את הנקודה שניסית להעביר
אני חושבת שיותר מאשר הדברים תלויים באופי של הילד או באופי של ההורה, הם תלוי בקשר שבין הילד וההורה הספצפיים. והרי אותה הילדה שלי עשויה הייתה להגיב בצורה שונה אל הורה אחר. וגם אני הייתי עשויה להתנהג אחרת אל ילד אחר. אבל, התקשורת ביני ובין הילדה שלי תלויה בתפיסות העולם שלנו, במחשבות שלנו, ברגשות שלנו ובאמונות שלנו. אם אני חושבת שיש לי "ילדה קשה" אז בהכרח, או בסיכוי גבוה לפחות, אתייחס אליה בצורה מסוימת ולא אחרת. אני יכולה לספר שעברנו שנה ראשונה קשה ביותר. אני מדברת על 8 חודשים שהילדה ישנה במהלך היום עד 30 דקות בלבד ובלילה, עד גיל שנה, קמה בין כל חצי שעה לכל שעה. ובכל יום נהגה לבכות ולצרוח מספר שעות. שלא לדבר על העובדה שאי אפשר היה להניח אותה בשום מקום ולכן פיזית, הייתה רוב הזמן על הגוף של הגורם שטיפל בה בזמן הנתון. באיזושהי נקודת זמן התחלנו להתייחס אליה כאילו היא מקולקלת באיזשהו אופן, או קשה בצורה מיוחדת, בין השאר כי אילו היו מסרים שקיבלנו מאנשים מסוימים, וכהורים צעירים היינו נוחים להשפעה. אפילו לקחנו אותה לרופאה שתבדוק אותה כי היא נראתה לנו עצובה ובדיכאון. הרופאה הסתכלה עלינו במבט מוזר ואמרה שתינוקת בת 3 חודשים לא בדיכאון אבל אולי ההורים כן.. באותו הזמן גם שהינו מספר ימים אצל חברים טובים - הורים וותיקים. שאמרו שהכל בסדר עם התינוקת, ההורים שלה לעומת זאת לא מתנהגים משהו ורצוי שישנו את מה שהם עושים לחלוטין - ויפה שעה אחת קודם... המסר נקלט לגמרי, והנה הפלא ופלא, ברגע שאנחנו שינינו את התפיסה שלנו לגבי הילדה (שאגב, גם ברגעים הקשים ביותר לא הפסקנו לומר לה כמה היא אהובה), כל האווירה בבית וההתנהגות שלה, השתנו. אז נכון, יש כאן משמעות וחשיבות למאפיינים של האדם. והחינוך הוא לא הדבר היחידי שמשפיע, אבל לדעתי הוא הדבר העיקרי שמשפיע, והוא יקבע אם הילד ימצה את הפוטנציאל שנולד עימו, ואם מאפיינים שונים שלו יבואו או לא יבואו לידי ביטוי. לגבי הסיטואציה שתיארת אודות הארוחה. נניח והילדה אומרת שהיא רוצה לאכול ואז מסרבת. אז קודם אפשר לברר, אולי היא לא זיהתה נכון והיא בעצם לא רעבה? והרי זה קורה גם לנו לא? ואז אנחנו באופן מפתיע מבינים את זה יופי... אבל נניח והיא כן רעבה אבל מעדיפה לשחק, אז (אצלנו) אני באה ממקום של "תראי המטבח לא פועל כמסעדה. כרגע מוגשת ארוחה, ואם לא תאכלי עכשיו אז הארוחה הבאה תהיה רק בשעה...". ונכון, לא יהיה קינוח, אם לא אוכלים צהריים. אבל זה לא ממקום של עונש, אלא בגלל העובדה שאנו צריכים לאכול אוכל שטוב לגוף בשביל שהוא יגדל ויתחזק. ואם אנחנו מוותרים על זה, אנחנו לא מקבלים במקום קינוח או משהו מתוק, שהם מלאים בסוכר שמקלקל את השיניים ולא טובים לגוף שלנו. אז שוב, העובדה שאת מאמינה כי צריך לאיים בעונש, קשורה לתפיסה האישית שלך, אבל ישנן דרכים רבות להגיע לאותה המטרה, והבחירה הזו תלויה בנו. ואני פשוט חושבת שאנחנו צריכים לקחת אחריות על הבחירות שלנו ולא להציג זאת כאילו בגלל הילדים אנחנו מתנהגים כך או אחרת. אנו מתנהגים כפי שאנו מתנהגים רק כי כך אנחנו בחרנו להתנהג.
אני חושבת שיותר מאשר הדברים תלויים באופי של הילד או באופי של ההורה, הם תלוי בקשר שבין הילד וההורה הספצפיים. והרי אותה הילדה שלי עשויה הייתה להגיב בצורה שונה אל הורה אחר. וגם אני הייתי עשויה להתנהג אחרת אל ילד אחר. אבל, התקשורת ביני ובין הילדה שלי תלויה בתפיסות העולם שלנו, במחשבות שלנו, ברגשות שלנו ובאמונות שלנו. אם אני חושבת שיש לי "ילדה קשה" אז בהכרח, או בסיכוי גבוה לפחות, אתייחס אליה בצורה מסוימת ולא אחרת. אני יכולה לספר שעברנו שנה ראשונה קשה ביותר. אני מדברת על 8 חודשים שהילדה ישנה במהלך היום עד 30 דקות בלבד ובלילה, עד גיל שנה, קמה בין כל חצי שעה לכל שעה. ובכל יום נהגה לבכות ולצרוח מספר שעות. שלא לדבר על העובדה שאי אפשר היה להניח אותה בשום מקום ולכן פיזית, הייתה רוב הזמן על הגוף של הגורם שטיפל בה בזמן הנתון. באיזושהי נקודת זמן התחלנו להתייחס אליה כאילו היא מקולקלת באיזשהו אופן, או קשה בצורה מיוחדת, בין השאר כי אילו היו מסרים שקיבלנו מאנשים מסוימים, וכהורים צעירים היינו נוחים להשפעה. אפילו לקחנו אותה לרופאה שתבדוק אותה כי היא נראתה לנו עצובה ובדיכאון. הרופאה הסתכלה עלינו במבט מוזר ואמרה שתינוקת בת 3 חודשים לא בדיכאון אבל אולי ההורים כן.. באותו הזמן גם שהינו מספר ימים אצל חברים טובים - הורים וותיקים. שאמרו שהכל בסדר עם התינוקת, ההורים שלה לעומת זאת לא מתנהגים משהו ורצוי שישנו את מה שהם עושים לחלוטין - ויפה שעה אחת קודם... המסר נקלט לגמרי, והנה הפלא ופלא, ברגע שאנחנו שינינו את התפיסה שלנו לגבי הילדה (שאגב, גם ברגעים הקשים ביותר לא הפסקנו לומר לה כמה היא אהובה), כל האווירה בבית וההתנהגות שלה, השתנו. אז נכון, יש כאן משמעות וחשיבות למאפיינים של האדם. והחינוך הוא לא הדבר היחידי שמשפיע, אבל לדעתי הוא הדבר העיקרי שמשפיע, והוא יקבע אם הילד ימצה את הפוטנציאל שנולד עימו, ואם מאפיינים שונים שלו יבואו או לא יבואו לידי ביטוי. לגבי הסיטואציה שתיארת אודות הארוחה. נניח והילדה אומרת שהיא רוצה לאכול ואז מסרבת. אז קודם אפשר לברר, אולי היא לא זיהתה נכון והיא בעצם לא רעבה? והרי זה קורה גם לנו לא? ואז אנחנו באופן מפתיע מבינים את זה יופי... אבל נניח והיא כן רעבה אבל מעדיפה לשחק, אז (אצלנו) אני באה ממקום של "תראי המטבח לא פועל כמסעדה. כרגע מוגשת ארוחה, ואם לא תאכלי עכשיו אז הארוחה הבאה תהיה רק בשעה...". ונכון, לא יהיה קינוח, אם לא אוכלים צהריים. אבל זה לא ממקום של עונש, אלא בגלל העובדה שאנו צריכים לאכול אוכל שטוב לגוף בשביל שהוא יגדל ויתחזק. ואם אנחנו מוותרים על זה, אנחנו לא מקבלים במקום קינוח או משהו מתוק, שהם מלאים בסוכר שמקלקל את השיניים ולא טובים לגוף שלנו. אז שוב, העובדה שאת מאמינה כי צריך לאיים בעונש, קשורה לתפיסה האישית שלך, אבל ישנן דרכים רבות להגיע לאותה המטרה, והבחירה הזו תלויה בנו. ואני פשוט חושבת שאנחנו צריכים לקחת אחריות על הבחירות שלנו ולא להציג זאת כאילו בגלל הילדים אנחנו מתנהגים כך או אחרת. אנו מתנהגים כפי שאנו מתנהגים רק כי כך אנחנו בחרנו להתנהג.
אז הנה עוד דוגמא להבדל בין ילדים
הבת שלי, אם זה היה תלוי בה, לא הייתה אוכלת אף פעם. מאז שהיא נולדה היא לא אהבה לאכול (בהתחלה זה היה לינוק). גם במהלך הארוחה כדי לשכנע אותה לאכול צריך להזכיר לה שהיא לא תקבל קינוח. לעומת זאת, הבת השנייה שלי, אוהבת מאוד לאכול - מאז שהיא נולדה. לבת השנייה אני יכולה לתת מיץ במהלך הארוחה והיא תגמור הכל מהצלחת. אם לבת השנייה אני אתן מיץ - זה יספיק לה במקום אוכל. את דבקה בכך שאין תלות בילד. אני חושבת שזה לא נכון. כמו באוכל כך בדברים אחרים. הדגשתי שאני מחכה שהיא תאמר שהיא רעבה - כי אחרת אין סיכוי שהיא תאכל כלום - גם לא קינוח. אני מכירה את הבת שלי - אם היא אומרת שהיא רעבה - אז היא באמת רעבה. היא כבר בת 4 וחצי והיא מזהה יפה מאוד מתי היא רעבה. ואם אני אחכה - קורה שהרעב שלה חולף - ואז היא פשוט מסוגלת לא לאכול כלום כל היום. אגב, גם פרי הוא קינוח - זה לא חייב להיות ממתק. אני מאמינה שצריך לאיים בעונש, כי כשחיכיתי שהיא תאכל לבד, היא ירדה מתחת לאחוזון ה-3. עכשיו היא באחוזונים קצת יותר גבוהים.
הבת שלי, אם זה היה תלוי בה, לא הייתה אוכלת אף פעם. מאז שהיא נולדה היא לא אהבה לאכול (בהתחלה זה היה לינוק). גם במהלך הארוחה כדי לשכנע אותה לאכול צריך להזכיר לה שהיא לא תקבל קינוח. לעומת זאת, הבת השנייה שלי, אוהבת מאוד לאכול - מאז שהיא נולדה. לבת השנייה אני יכולה לתת מיץ במהלך הארוחה והיא תגמור הכל מהצלחת. אם לבת השנייה אני אתן מיץ - זה יספיק לה במקום אוכל. את דבקה בכך שאין תלות בילד. אני חושבת שזה לא נכון. כמו באוכל כך בדברים אחרים. הדגשתי שאני מחכה שהיא תאמר שהיא רעבה - כי אחרת אין סיכוי שהיא תאכל כלום - גם לא קינוח. אני מכירה את הבת שלי - אם היא אומרת שהיא רעבה - אז היא באמת רעבה. היא כבר בת 4 וחצי והיא מזהה יפה מאוד מתי היא רעבה. ואם אני אחכה - קורה שהרעב שלה חולף - ואז היא פשוט מסוגלת לא לאכול כלום כל היום. אגב, גם פרי הוא קינוח - זה לא חייב להיות ממתק. אני מאמינה שצריך לאיים בעונש, כי כשחיכיתי שהיא תאכל לבד, היא ירדה מתחת לאחוזון ה-3. עכשיו היא באחוזונים קצת יותר גבוהים.
mAmA MiSiSiPi
New member
../images/Emo45.gif
וגם בכיוון ההפוך נניח ילד עם הפרעות קשב וריכוז איזה עוול עושים לו כשמורידים לו כפאה והוא עדין א מצליח להתיישר.......
וגם בכיוון ההפוך נניח ילד עם הפרעות קשב וריכוז איזה עוול עושים לו כשמורידים לו כפאה והוא עדין א מצליח להתיישר.......
אפשר לדעת להציב גבולות ולחנך גם ללא מכות
ואם את יודעת שכשהיא עייפה אז קשה לה ויש לה קריזות - תדאגי שבשעות הערב המאוחרות היא תהיה בבית, באוירה רגועה, בלי חברים ומשפחה. זוכרת שכשהם היו תינוקות אמרו לנו שצריך לדאוג שלא יהיו יותר מידי גירויים כשהם עייפים? אז זהו, שזה נכון גם בגיל 3
ואם את יודעת שכשהיא עייפה אז קשה לה ויש לה קריזות - תדאגי שבשעות הערב המאוחרות היא תהיה בבית, באוירה רגועה, בלי חברים ומשפחה. זוכרת שכשהם היו תינוקות אמרו לנו שצריך לדאוג שלא יהיו יותר מידי גירויים כשהם עייפים? אז זהו, שזה נכון גם בגיל 3
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.